***תסבול ותנצח*** F2H הורדה ישירה מילים צלצול פלייבק רמיקס יוטיוב

בס"ד

*קונטרס :

*יחזק ויאמץ את האדם, שיקנה לעצמו את מידת הסבלנות, ויורה לו דרך קלה איך לזכות אל המידה היקרה הזו, הכוללת בה כל המידות הטובות ביותר.

א.

בני ובנותי היקרים! עליכם לדעת, שאסור לאדם להלחיץ את עצמו, כשאין הולך לו כפי שרצה; כל אחד יש לו שאיפות בחיים להגיע אליהן, ולא כל מה שאדם רוצה – מקבל, ולא כל מה שמקבל – רוצה, ודבר זה מעצבן אותו, ומכניס בו כעס ורציחה, עד שנשבר כליל. כמו-כן כשאדם איננו מקבל אשה כפי שחשב, או האשה אינה מקבלת בעל כפי שחשבה, הם נכנסים בכעס זה על זה ורבים ביניהם, או כשהילדים אינם מתנהגים כפי שציפו וקיוו מהם, אזי ההורים נשברים ונכנסים בדכאון פנימי ובשברון לב. והעולה על הכל – שנכנסים בעצבים ובכעס, אשר דבר זה הורס את כל חייהם; כי כשאין הולך לאדם כפי שרוצה, הוא נכנס בכעס וברוגז, ומוציא חמתו על כולם, ומאבד עשתונותיו לגמרי. כמו שאומרים חכמינו הקדושים (פסחים סו): כל הכועס, אם חכם הוא – חכמתו מסתלקת ממנו; כי הכעס עוקר את השכל לגמרי. כן הדבר בבית, כשהבעל מוציא את עצביו על אשתו, הוא מחריב את הבית; או כשהאשה מוציאה רגזה על בעלה – היא מחריבה את הבית. על-כן, בני ובנותי היקרים, אם אתם רוצים להצליח בחייכם, עליכם לזכור את הכלל הזה: "תסבול ותנצח"; מי שסבלן יותר – הוא מנצח יותר. כי הסבלנות נמשכת מעצבים חזקים, ככל שאדם סובל את כל אשר עובר עליו, כן נבנים לו עצבים חזקים יותר, וכשעצביו חזקים יותר, אף פעם לא יתפרץ על שום בריה שבעולם, ומכל שכן לא על אשתו ולא האשה על בעלה, ולא שניהם על הילדים. לזאת זכרו היטב, בני ובנותי היקרים, כי אי אפשר להגיע למידת הסבלנות, אלא על-ידי אמונה, כי כך אומר רבנו ז"ל (לקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן קנה): כשיהודי מתחזק באמונה פשוטה בו יתברך, ויודע ועד שהקדוש-ברוך-הוא מנהיג עולמו בהשגחה פרטית, ודבר גדול ודבר קטן אינו נעשה מעצמו, אלא בהשגחת המאציל העליון, על-ידי-זה סובל כל אשר בא עליו, ויש לו אריכות אפים, ומאריך אף על כל דבר, ושום בריה שבעולם אינה יכולה לעקרו משרשו; כי אנו רואים במציאות, שהעצבים הנכנסים באדם, העצבות והעצלות התופסים אותו, הם רק מחמת חסרון אמונה, כי תכף-ומיד כשיש לאדם אמונה בבורא כל עולמים, ויודע ועד שהכל ממנו יתברך – סובל את הכל, ושום דבר בעולם אינו יכול לשברו. כי האמונה נקראת ארץ, כמו שכתוב (תהלים לז, ג): "שכן ארץ ורעה אמונה"; מה אנו רואים בגשמיות – כשזורעים חטה בארץ טובה, היא גדלה וצומחת יפה, ואין יכולים לה שום רוח רעה ומזיקים, מאחר שיש כוח הגדל וכוח הצומח, והגרעין אף שנרקב, מוציא אחר-כך רבוי שבלים. אבל כשנוטעים את גרעין החטה בארץ שאינה טובה לזריעה, נרקב בארץ, ואינו מוציא גידולו, כי אין לו כוח הגדל והצומח; כן ברוחניות – האמונה שאדם מאמין בהקדוש-ברוך-הוא, היא כגרעין וזרע הנרקב באדמה, כמו שאמרו (שבת לא): אמונה זה סדר זרעים; כפי שמתחזק אדם באמונה, כך צומח וגדל; אם יש לאדם אמונה ברורה ומזוככת בבורא יתברך שמו, ותמיד נמשך אליו יתברך, יש לו עצבים חזקים והוא גדל וצומח, ומוציא פרות משובחים, אבל אם אין לאדם אמונה ברורה בו יתברך הוא נרקב ממש, ועוברים עליו צרות ויסורים. לזאת, בני ובנותי היקרים, תעשו כל אשר ביכולתכם לקנות את מידת הסבלנות, ותסבלו על כל אשר עובר עליכם – בין בגשמי ובין ברוחני, ותשתדלו לסבול זה את זה – הן הבעל את האשה והן האשה את בעלה, ושניכם – את ילדיכם, ואז ביתכם יהיה גן-עדן ממש; כי הכל תלוי כפי מידת הסבלנות שקונים לעצמם. רואים בני-אדם מסתובבים שבורים ורצוצים בחייהם, מדוכאים בדכאון פנימי, ועובר עליהם מה שעובר, הכל בא מחמת שברון עצבים וחוסר סבלנות. לזאת, בני ובנותי היקרים, זכרו היטב: "תסבול ותנצח"; אם תחדירו בעצמכם את מידת הסבלנות לסבול כל אשר עובר עליכם, ותהיה לכם אריכות אפים אזי תנצחו, אבל אם, חס ושלום, תשבר סבלנותכם – תכשלו בחייכם. וזה מה שהמציאות מוכיחה, זוגות צעירים אינם מצליחים בחיי נשואיהם, רק מחמת שנעדרת מהם הסבלנות, וכל דבר עושים בפזיזות, אשר זה הורס את חייהם. וכבר אמר החכם: הסבל – אושר, והפחזות – ריש. כשאדם סובל כל אשר עובר עליו – הן מאשתו וילדיו, זהו האושר הנצחי, ואף פעם לא יכשל, אלא ינצח תמיד. אבל הפחזות והפזיזות, שתכף-ומיד כועס ומתרגז, זהו רש, שנעשה עני, ונכשל בחיים, ומאבד חייו בידיו. לזאת, בני ובנותי היקרים! אם רצונכם לצאת מהסבל שאתם סובלים, ולנצח בזה העולם, תקנו לעצמכם את מידת האמונה הקדושה, להאמין באלוקים חיים ומלך עולם, שהקדוש-ברוך-הוא ברא את העולם, ומחייה ומקיים ומהווה את הבריאה כולה, ומה שאתם רואים – הכל אלוקות. וכיצד זוכים לאמונה? על-ידי שמרגיל עצמו לדבר אליו יתברך בשפת האם שלו, באיזו לשון שרגיל בפיו, ויעשה מעצמו תפילות ובקשות אל הקדוש-ברוך-הוא, כל אשר צריך – בין בגשמי ובין ברוחני, ועל-ידי שיחה ובקשה ממנו יתברך כל צרכיו, בזה תבנה אמונתו יותר ויותר; כי עיקר התפילה תלוי באמונה; כי מדוע אין האדם מדבר אליו יתברך, ונראה לו כל הדבר מוזר מאוד, עד שישנם הלועגים מזה, ואומרים: "אל מי אתה מדבר, אל הקיר?!" חס ושלום, תדעו שזוהי כפירות ואפיקורסות. כי כך אמר רבנו ז"ל (עיין לקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן סב): אם היה אדם יודע ידיעה בלב שלם, שמלא כל הארץ כבודו, והקדוש-ברוך-הוא עומד בשעת התפילה ושומע תפילתו, בודאי היה מתפלל בהתלהבות גדולה, והיה מדקדק מאוד לכוון דבריו, ובשביל שאין אדם יודע ידיעה זו בלב שלם, בעבור זה אינו מתלהב ומדקדק כל-כך, וכל אחד כפי יגיעתו וטרחתו, כן התלהבותו ודקדוקו; אם אדם מכניס בעצמו שהכל אלוקות ואלוקות הוא הכל, אין לו שום ספקות, ויודע שהכל מאתו יתברך, ומה שצריך מבקש ממנו, נבנים עצביו ונתחזקים, ואין הבעל מתרגז על אשתו, ואין האשה מתכעסת על בעלה וכו`, הכל כפי מידת הסבלנות שאדם קונה לעצמו, אשר היא המידה היפה ביותר שאדם צריך לרכוש. ואליה זוכים על-ידי אמונה פשוטה באין סוף ברוך הוא. לזאת, בני ובנותי היקרים! החדירו בעצמכם את הכלל הזה: "תסבול ותנצח"; אם רק תקנו לעצמכם את מידת הסבלנות – תנצחו בחייכם, ותראו שביתכם יתהפך מגיהנום לגן-עדן. כי עיקר הגיהנום בבית – כשלבעל אין סבלנות לאשתו, ולאשה אין סבלנות לבעלה, ומתחילים לריב ולהתקוטט זה עם זה; אשר כל זה בא מחמת חסרון אמונה; כי אם הייתה להם אמונה, להאמין ששניהם נשמה אחת, שכן כתוב בזוהר (לך-לך פה), שנשמת הבעל והאשה הייתה אחת בשמיים, כיוון שירדו לזה העולם נתפצלו, הבעל בא מזוג הורים אחד, והאשה באה מזוג הורים אחר, ועד שמוצאים זה את זה, בא בקושי רב. אבל כיוון שהתחתנו, עליהם לדעת, שהם נשמה אחת, ואחד צריך לסבול את זולתו. כפי שרואים, שיש לאדם שתי ידיים, שתי רגליים, יד סובלת יד, רגל סובלת רגל, לא שייך שאם יד אחת כואבת, יד שניה תכעס וכו`, הלא זהו גוף אחד. כן הדבר איש ואשה, אם מכניסים ביניהם את השכינה, לא שייך שיריבו, אפילו יש אי הבנות ביניהם. וזה תלוי כפי מידת האמונה, שמאמינים כי נשמה אחת הם מן השמיים. לזאת, בני ובנותי היקרים! הפסיקו לריב, והכניסו את הקדוש-ברוך-הוא בתוך הבית, ותהיה לשניכם סבלנות זה לזה ולילדיכם. וזה הכלל שעליכם לקנות לעצמכם: "תסבול ותנצח". אם תקנו לעצמכם את מידת הסבלנות – תזכו לנצח.



ב.

בני ובנותי היקרים! עליכם לדעת, שאי אפשר לעבור את זה העולם בשלום, אלא על-ידי מידת הסבלנות. ככל שאדם קונה לעצמו מידה יקרה זו, הוא עובר את זה העולם בנקל, בשלום ובאהבה, ואין חסר לו כלום; כי כל הצרות והיסורים והמרירות שעוברים על בני-אדם, שמתפקעים עצביו, עד שאינו יכול לסבול יותר, זה אשר הורס את חייו; כי כשאדם נכנס בעצבים, ומאבד עשתונותיו, אזי נהרסים כל חייו, ומרים ומרורים לו החיים. לזאת, בני ובנותי היקרים! תקחו לעצמכם כלל זה: "תסבול ותנצח"; אם יש לאדם עצבים חזקים, וסובל את כל אשר בא עליו, הוא מנצח בכל התחומים – בין בגשמיות ובין ברוחניות. בגשמיות אנו רואים, כשאדם פותח עסק, אינו רואה תכף-ומיד הצלחה כפי שצפה, אין לו קונים רבים בתחילה, יש לו הוצאות רבות, הרבה ירידות ונפילות, חלישות הדעת, כשלונות ואכזבות, עד שרואה לקוח אחד שנכנס לעסקו, מכל שכן הרבה לקוחות. ואם אין לו סבלנות, אף פעם לא יצליח וינצח, וככל שמתאזר במידת הסבלנות, כן לבסוף מנצח, וזהו בגשמיות – כשאדם פותח עסק, עליו לאמץ לעצמו את הכלל הזה: "תסבול ותנצח"; אם יהיו לך עצבים חזקים, ולא תפחד משום בריה שבעולם – תנצח ותצליח בעסק שפתחת. וכן הוא ברוחניות – כשאדם חוזר בתשובה אליו יתברך, צריך להתאזר במידת הסבלנות, כי כל מי שחטא עד עתה, ולכלך נשמתו בכל מיני זהום, רחמנא לצלן, פגמי הברית, חילול שבת, אכילת טרפות ונבלות, וכל מיני רע וכשרוצה לשוב מדרכו הרעה, אורך לו זמן, כי אי אפשר לקפוץ לתוך הקדושה בבת אחת, צריך לקחת זמן רב עד שיזכה לברוח אל הקדוש-ברוך-הוא; כי כשאדם שב בתשובה, דייקא אז מתעוררים כנגדו כל המניעות והעיכובים, וסובל מהמשפחה, שכולם מתנגדים לדרכו ולשנוי ארחות חייו, ועוד כהנה וכהנה נסיונות ומשברים שעוברים עליו. וישנם כאלו, הנופלים בחלישות הדעת, כי רוצים להרגיש את הקדושה, ועדיין חשים שהם רחוקים הימנה. עליכם לידע, שגם ברוחניות צריכים להתאזר בסבלנות, ואם "תסבול – תנצח"; אם תשובו בתשובה בלב אמת אל הקדוש-ברוך-הוא, תתחילו לשמור שבת, להניח תפילין, להתעטף בציצית, להניח מזוזה על הפתח, לאכול כשר ולתקן את המידות, אזי אף שאתם רחוקים עדיין לגמרי, תחזיקו מעמד, ולא תשברו, אלא תקנו לעצמכם את מידת הסבלנות. כי אורך זמן עד שנכנסים אל הקדושה, ועל-ידי המתנה וסבלנות, זוכים לנצחון אמיתי. לזאת, בני ובנותי היקרים! מילה זו תהיה שגורה על פיכם תדיר: "תסבול ותנצח"; ככל שאדם סובל יותר ואינו נשבר, אלא מתחזק בעצבים חזקים, כן הוא מנצח. וזהו סוד החיים – בין ברוחניות, כששב בתשובה אליו יתברך, ומקיים את המצוות, צריך סבלנות רבה, עד שזוכה שמתקבלת תשובתו, ומתחיל להרגישו יתברך, והן בגשמיות – כשאדם פותח עסק, אסור לו לפחוד משום בריה, ולא יחשוש משום מתחרה, אלא יתאזר במידת הסבלנות, ויהיו לו עצבים חזקים. אדם כזה מנצח תמיד; אשרי מי שמכניס דיבורים אלו בתוך לבו, כי אין זה קל כלל ועיקר; כי רוב רובם של בני-אדם סובלים ממחלת עצבים, ועל-כן עובר עליהם – הן בגשמי והן ברוחני; בגשמיות – הם נשברים, למה אחרים נוחלים הצלחה, ובא להם הכל בנקל, ועל עצמם עוברת מרירות וכו`; וברוחניות – מקשים – מדוע פלוני ששב בתשובה, זכה כבר להגיע למדרגה גבוהה מאוד. ובאמת אינם יודעים, שכל אלו שהצליחו בתחומים שונים, זה רק מחמת שהתאזרו במידת הסבלנות, כי גם עליהם עברו הנסיונות והבזיונות הקשים שעוברים עליכם, ואולי אף סבלו יותר מכם, אבל סוד הצלחתם – הסבלנות ועצבים חזקים. וכיצד זוכים להגיע לזה? על-ידי תוקף האמונה, כשאדם חזק באמונה, ויודע שהקדוש-ברוך-הוא מחייה ומהווה ומקיים את כל הבריאה כולה, ודומם, צומח, חי, מדבר – הם עצם עצמיות חיות אלקותו יתברך, ואין בלעדיו יתברך כלל, והכל דמיון, אזי נבנים עצביו ונתחזקים. אבל כשחושב שיש עולם בלי הקדוש-ברוך-הוא, חס ושלום, ועזב אלוקים את הארץ, זוהי ההעלמה וההסתרה שעוקרת את האדם ושוברת את עצביו, כי בלי אמונה אין יכולים להחזיק מעמד בזה העולם, והסבל והיסורים שוברים את האדם כחרס הנשבר. אך אם אדם רוצה לזכות לעצבים חזקים ולהגיע לסבלנות, עליו לקנות את מידת האמונה הפשוטה, לידע שהוא יתברך מנהיג את עולמו בהשגחה פרטית נוראה ונלאה מאוד; אשרי המגיע לאמונה ברורה ומזוככת, שעל-ידי-זה יהיו לו עצבים חזקים, ויגיע לידיעה זו – "תסבול ותנצח", וינצח תמיד בחייו – בין בגשמי בין ברוחני, אשרי לו!


ג.

בני ובנותי היקרים! העיקר בזה העולם הוא מידת הסבלנות. מי שזוכה לסבלנות – הוא מנצח. לזאת, בני ובנותי היקרים! קבלו על עצמכם את הכלל הזה: "תסבול ותנצח", אף שזה מאוד מאוד קשה, כי כפי כל הצרות שעוברות על בני-אדם, ההכרח להם להיות בכעס, ולהתעצבן על כל אשר עובר עליהם, אבל מי שרוצה לנצח במלחמה הגדולה שיש לאדם בזה העולם, עליו להרגיל עצמו במידה היקרה של סבלנות – "תסבול ותנצח"! החיים – מצד אחד, ארוכים מאוד, אבל מצד שני – קצרים מאוד; הנה אדם נולד, גדל וגדל, עד שבא אל גודל המידה, אחר-כך מתחיל לרדת לרדת ולרדת, עד שיוצא מזה העולם. העולם הזה הוא מעבר שאדם צריך לעברו. מה התכלית בזה העולם? ובשביל מה נברא פה? כדי להכיר את הבורא יתברך שמו לעד ולנצח נצחים, ישתבח שמו לעד. ואיך זוכים להכיר את הקדוש-ברוך-הוא? על-ידי שמקיימים מצוותיו יתברך. איך זוכים לקיים מצוותיו יתברך? על-ידי למוד תורה. כשאדם זוכה ולומד תורה, הולך לשעורי תורה, ושומע דברי תורה מחכמים אמיתיים, המעוררים אותו ומחזיקים ומאמצים ומשמחים אותו לקיים מצוות הבורא יתברך שמו, על-ידי-זה ממשיך על עצמו אור וזיו וחיות ודבקות הבורא, עד שזוכה להכיר את הקדוש-ברוך-הוא מכל פרט מפרטי הבריאה. כי באמת השם יתברך נמצא פה אתנו בזה העולם, כי הכל זה אלוקות ואלוקות זה הכל, והמצוות שאדם מקיים, בזה מגלה שגם בגשמיות נמצא רוחניות; כי כל המצוות נעשות מדברים גשמיים וחמריים. וזו התכלית שאדם צריך לעשות בזה העולם – לקיים מצוותיו יתברך, אשר בזה מקיים רצונו יתברך, ובזה מכיר אותו יתברך. וכשאדם מכניס בעצמו אמיתת מציאותו יתברך, וזוכה להכיר את הקדוש-ברוך-הוא, נכנסת בו המידה היקרה של סבלנות שהוא סובל הכל – אף שעוברים עליו משברים. כי אנו רואים, שאפילו מי שמקיים מצוות, שהן רצונו יתברך, ומי שזוכה ולומד את התורה הקדושה, שהיא חכמתו יתברך, גם עליו עובר מה שעובר. אבל כשאדם זוכה ולומד תורה, ומקיים מצוות הבורא יתברך שמו, נכנס בו אור כזה ברוחניות אלוקות, שיש לו כוח לסבול כל אשר עובר עליו. וברגע שסובל ועובר על הכל, על-ידי-זה חי חיים טובים, חיים נצחיים. לא-כן מי שרחמנא לישזבן, עוזב את עצמו מהקדוש-ברוך-הוא, ומתרחק מהמצוות ומהתורה, בר מינן, אזי הוא תמיד בכעס וברציחה, ותמיד יש לו עצבים, והוא כועס ורותח ויוצא מדעתו מרוב כעס. והכעס הורס לו את הבריאות לגמרי; כי אין עוד דבר שהורס את האדם כמידת הכעס. עד שישנם בני-אדם, שטבעם להכנס ברציחה ובכעס, עד שאינם יכולים לשלוט בעצמם כלל ועיקר, וכל דבר קטן מרגיז אותם, ומכל דבר פעוט נכנסים בלחצים הלוחצים את רוחם, ועל-ידי-זה נעשים כעסנים, ומהפכים את הבית, עד שרחמנא לישזבן, חייהם אינם חיים. כי כך אומרים חכמינו הקדושים (פסחים קיג): הרתחנין – אלו שהם תמיד בכעס, חייהם אינם חיים; חיי האדם אינם שווים לכעסן. ובאמת אם יש לאדם ישוב הדעת אמיתי, ויודע שכל העולם הזה רק מעבר של שבעים שנה, אזי סובל כל אשר עובר עליו. כי עם כעס ורציחה ורגזנות אין פועלים שום דבר. כמו שאומרים חכמינו הקדושים (קדושין מא): רגזן לא עלתה בידיה אלא רגזנותא. כשאדם בכעס, הוא עוקר עצמו לגמרי מהקדוש-ברוך-הוא. כי כך כתוב בזוהר (תצוה קפב) על הפסוק (איוב יח, ד): "טרף נפשו באפו" – איהו טוריף ועקיר נפשיה בגין רוגזיה וגו`; כל הכועס טורף נפשו, ומשרה בעצמו אל זר, ונכשל בעבודה זרה, רחמנא לצלן. על-כן אומרים חכמינו הקדושים (זוהר חדש פרשת נח כא): "לא יהיה בך אל זר", שלא תהיה נוח לכעוס; כי ברגע שאדם בכעס, הוא ממש כעובד עבודה זרה. כי המאמין האמיתי, שמאמין שהוא יתברך נמצא פה, עמו ואצלו, יש לו סבלנות על כל אשר עובר עליו בחיים, וסובל על הכל, ואף פעם לא יהיה בכעס. אבל אנו רואים שבני-אדם מאבדים עשתונותיהם, מאחר ששוכחים ממצוות השם יתברך ומתורתו יתברך, ועל-ידי-זה נכנסים בעצבים. וברגע שאדם מלא כעס ורציחה, איננו שולט על עצמו, עד שאומרים חכמינו הקדושים (שבת קה): המקרע בגדיו בחמתו והמשבר כליו בחמתו והמפזר מעותיו בחמתו, יהא בעיניך כעובד עבודה זרה; מה זה עבודה זרה? כשאדם שוכח מהקדוש-ברוך-הוא. כמו שכתוב (דברים יא): "וסרתם ועבדתם אלקים אחרים". אומר על זה הבעל-שם-טוב הקדוש זי"ע: "וסרתם" – ברגע שאתם רק סרים מהקדוש-ברוך-הוא ושוכחים ממנו, ונדמה לכם שהכל טבע, מקרה ומזל, זהו כבר "ועבדתם אלקים אחרים" – כבר נמשכים אחר עבודה זרה (עיין לקוטי-מוהר"ן, חלק ב`, סימן סב). עד כדי כך, שרואים בני-אדם שנכנסים בעצבים כאלו, שקורעים בגדיהם מרוב כעס ורציחה, שוברים כלים מחמת זעם, משליכים את הכסף על הארץ מפאת עצבים ורוגז, אינם רוצים לראות ולשמוע כלום, "תעזוב אותי" – כך צועקים בעת כעסם. ומכל שכן כשאדם אינו שולט על עצמו, אזי מכה על ימינו ועל שמאלו, את אשתו, רחמנא לצלן, את הילדים, ומתקוטט עם הבריות. והכל מחמת ששכח מהקדוש-ברוך-הוא, נכנס בעצבים, שהם הורסים אותו לגמרי. עד שרואים בני-אדם חיים את חייהם במרירות כזו, שקשה להם להמשיך לחיות, ואינם מסוגלים להתמודד בחיים, עד שנופלים ביאוש עמוק. לזאת, בני ובנותי היקרים! עליכם לזכור את הכלל הזה: "תסבול ותנצח"; אם אתם רוצים לנצח בזה העולם, הרגילו עצמכם במידת הסבלנות; כי כל מי שיש לו עצבים חזקים יותר וסובל יותר, ואינו מגיב לכל אלו המבזים ומחרפים ומשפילים אותו, הוא לבסוף מנצח. אבל עליכם לזכור, בני ובנותי היקרים, שאין זה קל, כי טבע האדם, שנכנס כל-כך בכעס וברציחה, עד שאינו יכול לשלוט על עצמו. כי הכעס הורס את האדם לגמרי לגמרי. לזאת אנו רואים בני-אדם הסובלים כל-כך הרבה סבל בחיים על לא דבר, רק מחמת שאינם יכולים לשלוט בעצמם בשעה שנכנסים בעצבים, ומוכנים לאבד הכל – את האשה, את הפרנסה וכו`, כדי להוציא את כעסם. וזהו דבר פלא על גבי פלא, איך בני-אדם מוכנים אפילו להחריב את ביתם, ולגרש את האשה, או האשה מוכנה להתגרש מבעלה, ולאבד את המתנה שנתנם הקדוש-ברוך-הוא, שמצאו זה את זה, רק מחמת הכעס והרציחה שנכנס בהם, עד שיוצאים מכליהם בלי שליטה כלל וכלל, ושוברים את ביתם. וכן לגבי פרנסה, יש לאדם פרנסה טובה, אבל רוצה לנצח את בעל-הבית שלו, את מעבידו, עד שנכנס עמו במריבות, ומשליך הכל בפניו בחמת זעם, ואומר: "איני רוצה להכירך יותר" וכו`. ואיך יכול אדם לעשות שטות ואיולת כזו? הכל בא מפאת שאין לו דעת ושכל באלוקות. כי אם יודעים שהקדוש-ברוך-הוא מחייה, ומהווה, ומקיים את כל הבריאה כולה, ודומם, צומח, חי, מדבר, הם עצם עצמיות חיות אלקותו יתברך, ומה שאתם רק רואים, מה שאתם שומעים ומה שאתם מרגישים – הכל אלוקות, אזי הייתם סבלניים, מרכינים ראש ועושים שלום-בית, מבליגים – ונשארים במעמד הפרנסה שלכם. לזאת, בני ובנותי היקרים! זכרו כלל זה: "תסבול ותנצח", וזה יביאכם אל התכלית האמיתית. אל תמשיכו עצמכם אל הכעס, כי הכעסן הורס את החיים לגמרי, הורס את קדושתו; כי ברגע שאדם בכעס, רחמנא לצלן, הוא טמא מטומא, כי כך כתוב בזוהר (תצוה קפב): בכעסא כל גופו סאיב מגו ומבר וגו`; בכל הטומאות שבעולם לא נטמא אלא בגופו מבחוץ בלבד, כשאדם חוטא עושה כתמים על נשמתו, אבל על-ידי הכעס נטמא גופו ונפשו מבחוץ ומבפנים. כל-כך חמור הכעס, שכל גופו מבפנים ומבחוץ נעשה טמא. אף-על-פי-כן כמה שרק נדבר ממידת הסבלנות, ואשר המידה היקרה הזו היא היופי שבמידות, לא יהא די בזה. כי עלינו להחדיר בעצמנו, אשר מי שזוכה לסבול, וסובל וסובל וסובל, לבסוף עולה מעלה מעלה מעלה, מה שאין כן כשאדם מאבד עשתונותיו, ונכנס בכעס ובעצבים, יורד מטה מטה מטה. לזאת, בני ובנותי היקרים! ראו לקנות לעצמכם את המידה היקרה של סבלנות, אל תשברו בית עקב העצבים שנכנסו בכם על האשה או הילדים, אל תברחו מהבית מחמת רוגז וכעס. ואם כואב לכם מה שקורה בבית – האשה אינה הולכת בדרך שרציתם, הילדים סרים מן המשמעת הרצויה, ואין התנהגותם הולמת וכו`, או האשה נשברת, כי בעלה אינו לשביעות רצונה, והילדים אינם מצייתים אותה, עם כל זאת אין זה נותן `אור ירוק` להרוס את הבית, אין זה מתיר לברוח ממנו. אלא עיקר העצה: "תסבול ותנצח"; מי שסובל יותר, ואינו מגיב, אלא שותק – הוא מנצח. כן הדבר בפרנסה כשאדם זוכה ונתן לו הקדוש-ברוך-הוא כלי בפרנסה, אסור לו להוציא עצביו על לקוחותיו, אסור לו להכנס בויכוחים עם מעבידו, אשר רק יגרום שיפטרוהו ויוותר בלא פרנסה. לזאת, בני ובנותי היקרים! זכרו את הכלל היפה הזה: "תסבול ותנצח", ועל-ידי שתהיה לכם מידת הסבלנות, תנצחו בחייכם, ותזכו להיות דבוקים באין סוף ברוך הוא; כי אי אפשר להגיע לדבקות אמיתית, להמשיך על עצמו אור וזיו וחיות ודבקות הבורא יתברך שמו, אלא על-ידי מידת הסבלנות. וצריכים להשמר לא להכנס בעצבים, ולא להכות את הילדים. ואף אני יודע שכואב לכם מאוד מעשי הילדים ומעלליהם, אשר יכולים להוציא את הנשמה מן האדם, את המוח, השכל והדעת, עם כל זאת אין זו עצה להכותם, כי הכאה באה מעצבים; עיקר החינוך זהו רק הידברות ושוב הידברות, לדבר ולהסביר, ואי אפשר להגיע לזה, אלא על-ידי תוקף האמונה, שאדם מאמין שהקדוש-ברוך-הוא מחייה ומהווה ומקיים את כל הבריאה כולה, ולומד את התורה שהיא חכמתו יתברך, ומקיים את המצוות, שהן רצונו יתברך, שעל-ידי-זה נמשך עליו אור וזיו ודבקות וחיות הבורא יתברך שמו. כי דייקא על-ידי הסבלנות הוא מנצח בחיים, ועובר את כל החיים בנקל וצוחק מכל החיים; אשרי מי שמכניס דיבורים אלו בתוך לבו ודעתו, שאז חייו יהיו אחרים לגמרי, ויזכה להרגיש ערבות, נעימות, ידידות, זיו, חיות ודבקות הבורא יתברך שמו, ויחייה בזה העולם כדוגמת העולם הבא.

תם ונשלם, שבח לאל בורא עולם!

ע"פי דברי כ"ק מוהרא"ש שליט"א הצדיק מיבנאל.

תודה נשמה

ישר כוח אחות