הדרך אל האמונה F2H הורדה ישירה מילים צלצול פלייבק רמיקס יוטיוב

בס"ד


דורנו, דור חסר אמונה ולא מתוך יחס שלילי לאמונה, אלא מתוך חוסר תחושה במציאות האלוקית.


דורנו, דור חסר אמונה: ולא מתוך יחס שלילי לאמונה, אלא מתוך חוסר תחושה במציאות האלוקית. דורנו, דור ריאלי מאוד, ונפשו של בן הדור הזה סולדת ונרתעת מכל הנראה לו תלוש מן המציאות. התפתחות המדעים המדויקים אף היא גרמה לכך כי יבקש בן דורנו את התפישה הברורה והמוצקה שבכל תחום, ויסתייג מכל הנראה לו אוורירי ובלתי מדעי. המציאות האלוקית, זרה היא לחושי האדם, האלוקים לא יראה ולא ישמע, אף לא יצויר בכל דמיון אנושי. ובהתייחס בן דורנו למציאות זו, אין הוא כופר בה, חלילה, אלא שאינו מסוגל לעכלה בשכלו וברגשותיו. לא יוכל על כן לכוון על פיה את אורחות חייו, באשר נדמה לו כי אז מנתק הוא את עצמו ממציאות מוצקה למציאות תלושה. אומנם, רבים מבני דורנו מודים בחשיבותה הראשונית של האמונה לחייו הסדירים של האדם. מודים הם כי האמונה מנחילה לחייו של אדם התוכן הנעלה והנצחי ביותר, וכי בחסרונה משתלטת ריקנות נוראה המביאה לבקשת תחליפים זולים למילוי החלל. יודעים הם כי האמונה יוצקת באדם שלווה וביטחון, ומחסנת אותו מכל הידרדרות אנושית ומוסרית. עם כל זאת, אמור יאמר בן דורנו: אשרי המאמין, אך בי בתוכי פנימה אין אמונה. מאוד הייתי מאושר לו הייתה בי, מכיר אני בערכה ותועלתה, אולם, הן לא אשלה את עצמי, לא איצור בי תחושה מלאכותית של אמונה (למען התועלת) וזו אינה קיימת. ועם אבדו את אלוקיו, החל בן הדור לבקש אלוהים אחרים, אידיאות אחרות, תחליף לא-ל המקורי, והללו הולכים ומתנפצים, ונשאר האדם תוהה ובוהה, מחפש את האלוקים בסתרי נפשו, מבקש ואינו מוצא.





נבחן את הגורם הנפשי למצב אומלל זה, ונבקש דרכים לתיקונו. הגורם הראשוני: רתיעת האדם מדברים תלושי המציאות וחסרי אמת מדעית (לפי מחשבתו). אולם, היסוד הראשוני לבניין האמונה: הכרה ברורה בצמצום אפשרויות השגת האדם, הן ההשגה המדעית, וכל שכן ההשגה החושית היומיומית, ידיעה ברורה בשלילת כושרו של אדם לתפיסה אובייקטיבית של המציאות המקיפה אותו. ידע נא האדם, כי המציאות האמיתית האובייקטיבית (גם של העולם הגשמי) שונה לחלוטין מאופי קליטתו החושית את המציאות הזו. ידע האדם, כי כל אשר הוא רואה וחש מסביבו, הריהו דמיון סובייקטיבי שאינו מתאים לאמת המוחלטת. ובאם ישתכנע בכך, כבר נעקר מליבו גורם אפיקורסי אחד, השולל מציאות אלוקים מתוך הסתמכות על חושים ותפישה יומיומית. וכאן, דווקא, מסייע מדע תקופתנו, לביסוסו של יסוד אמונה זה. בהוכיחו ברורות כי תפישתנו החושית סובייקטיבית היא, ואינה תואמת כלל את האמת המדעית האובייקטיבית.





והרי מספר דוגמאות פשוטות ביותר: א. מהלך לו אדם על פני האדמה, רואה הוא מסביבו עולם עומד, מציאות יציבה, התחושה העצמית משוכנעת בכך לחלוטין. ומהי האמת? כדור עולמנו נתון בתמידות במערבולת עצומה של תנועות רבות ומהירות: תנועת הכדור סביב צירו, תנועת הכדור סביב השמש, תנועת מערכת השמש כולה בשביל החלב, אולם לא יימצא משכיל בתקופתנו שיכפור במציאות מדעית זו, תוך הסתמכו על התפישה החושית, בידעו ובהשתכנעו, כי חושיו אינם מוסכמים כלל למסור לו דוח מדויק על המתרחש סביבו. אומנם, לו באתי בדברים אלה אל אדם שגדל על ברכי המדע הישן (מרכזיות הארץ) היה נועץ בי עיניים תמהות ואומר: דומני כי נסתתרה עליך דעתך, והינך טעון בדיקה... אל תשטה בי! הנני אדם מציאותי למדי, ובדמיונות לא אשגה. הן רואה אני בבירור כי אדמתנו על מקומה עומדת, ולא תנוע כלל. אבל, התפתחות המדע החדש פקחה את עיני שכלו של האדם, ומיעטה ביותר את ערכן האינפורמטיבי של עיני גופו.





ב. יושב לו אדם בחדרו השקט, דממה מסביב, והנה יפעיל את מכשיר הרדיו שלידו. נשמעים צלילי מוסיקה: גלי הקול המעבירים לאוזניו את הצלילים. הן ברור הוא, כי אותם גלים, מחוללי הצלילים באוזנינו, מרטטים בחדר זה גם מבלעדי מכשיר הרדיו, אך לאוזנו של אדם לא יגיעו כלל, ודומה לו כי אך דממה מסביבו. התחושה הסובייקטיבית של אדם זה היא תחושת הדממה, והאמת האובייקטיבית (שהרדיו מגלה אותה אחכ לחושיו) היא של קולות וצלילים. משמעותם של הדברים: כושר הקליטה השמיעתית של האדם מוגבל לשיעור מסוים של תנודות גלי הקול, ואילו המכשיר הינו אוזן מלאכותית המסוגלת לקלוט גם מה שאיננו שומעים.





ג. בדומה לכך, מכשיר הטלוויזיה. דומה לאדם כי אין מסביבו אלא אותן תמונות אשר עיניו רואות, והנה מגלה המכשיר לנגד עיניו תמונות חדשות. והן ברור אף כאן כי הגלים שהם מחוללי התמונות, מרטטים במקום זה, לידו של האדם ממש, אף בטרם הפעיל את המכשיר, מבלי שעיניו תראינה כלל. באשר כושר הראייה האנושית מוגבל אף הוא לשיעור מסוים של תנודות הגלים ואילו המכשיר מסוגל לקלוט ולהציג מראות שאין עינינו רואות כלל. לו נקלע לתקופתנו- דרך משל- אדם מן המאה הקודמת, והיינו אומרים לו כי בשבתו בניחותא על כורסתו, בחדרו השקט, מצויים מסביבו קולות ותמונות, מבלי שעיניו ואוזניו תבחנה בהם כלל, היה רואה בנו מאמיני אמונות תפלות של רוחות ושדים... והיה גוער בנו, בשם המציאות הריאלית, לחדול מהזיות מיסטיות מעורפלות. והיום ברור לכל ילד, כי אותם דברים הרחוקים ביותר מחושי האדם, הינם מציאות ריאלית ביותר.





ד. שמא תאמר, חוש המישוש הוא הריאלי? אוחזים אנו חפץ בידינו, חשים בו באופן בלתי אמצעי, ומתרשמים מיציבותו ומוצקותו. באה האמת המדעית של תקופתנו ומורה היפוכו של דבר: כי כל גוף מורכב מאטומים, וכל אטום כשלעצמו מורכב אף הוא: במרכזו הגרעין, וסביבו נעים האלקטרונים. דומה מבנה האטום למערכת השמש, בזעיר אנפין, השמש במרכז, וסביבה כוכבי הלכת. רובה של מערכת השמש חלל ריק, ומיעוטה החומר הממשי של הכוכבים. ובמבנה האטום, גדל יחס זה שבין החומר לריקנות פי עשרת אלפים מאשר במערכת השמש, למיעוטו של החומר הממשי. רוב רובו של האטום הינו אפוא- חלל ריק. המילוי והמוצקות של החומר הינם אך דימוי שנוצר בחושיו של האדם, עקב המהירות העצומה של האלקטרונים אשר מקיפים במהירות את החלל הריק, בטבעת נוקשה (בדומה לכנפי המאוורר הממלאות את ההיקף, ויוצרות דימוי של חטיבה נוקשה אחת). לו אפשר היה לכווץ את החומר הממשי מניפוחו, הרי שמכל מגדל אייפל בפריס הייתה נשארת בידינו כמות חומר בגודל קופסת גפרורים. ומן השולחן שלידינו הייתה נשארת כמות חומר בגודל מיקרוסקופי. ממשותו הנוכחית של החומר, הנראה ומוחש, אינה אפוא אלא דמיון סובייקטיבי שנוצר עי ניפוח, הבא ממהירותם של האלקטרונים. כבר עמד על תופעה זו אחד מגדולי המחשבה בישראל לפני כמאתיים שנה, ר' שניאור זלמן מליאדי, מייסד תנועת חבד: כל משכיל על דבר יבין לאשורו... מה שכל נברא ונפעל נראה לנו ליש וממשות, זה מחמת שאין אנו משיגים ורואים בעיני בשר את כח ה' ורוח פיו שבנברא, אבל אילו ניתנה רשות לעין לראות ולהשיג את החיות ורוחניות שבכל נברא, השופע בו ממוצא פי ה' ורוח פיו, לא היה גשמיות הנברא וחומרו וממשו נראה לעינינו כלל, כי הוא בטל במציאות ממש לגבי החיות והרוחניות שבו, מאחר שמבלעדי הרוחניות היה אין ואפס ממש.





(תניא, שער היחוד והאמונה, פג) כללם של דברים: התיאוריה המדעית של מבנה היקום, מציגה אותו כדמות סולם בעל שלבים רבים, סולם ענקי של תנודות וגלים. כל חזיונות המציאות מתבארים על פי שיעור התנודות הגליות היוצרות אותם. וכבר נאמר במדרש הקדום מאור האפלה, כי הבריאה בכללה קרויה בשם סולם: דע שהסולם שראה יעקב אבינו במראה הנבואה, הוא העולם הגשמי, אשר ראשיתו החומר הגשמי- וישכב במקום ההוא העמיק באותה ההשגה עד שראה את כל המציאות בכללותה, וזהו הסולם. מתוך סולם ענקי זה, קולטים חושיו של האדם קטע קצר בלבד, מספר קטן מאוד של שלבים. לדוגמא, בהתייחס לגלי האור, קולט האדם רק את אלה שמן האדום עד הסגול, ומעבר לזה ולזה- שלבים רבים שמעל לכושר קליטתו. האמצעים הטכניים הרחיבו קמעה את כושר הקליטה, אך הנעלם עדיין רב מן הגלוי. כמה גדולה ורחבה מציאות זו שאנו חיים בה וכמה דל ומצער כושר קליטתנו ממנה. אכן, מי יודע איזה עולם היה מתגלה לפנינו אילו הוכפל כושר הקליטה של חושינו (דוגמת הרדיו תוכיח). ומי יודע, אם אומנם בתוכנו מצויים כבר כל החושים הדרושים לתפישת המציאות האמיתית. שמא דומים אנו לאותה מדינת עיוורים אשר כל ציור עולמם כוזב היה, בגלל חסרון קולקטיבי של חוש הראייה. אפשר, שבהיגלות חוש חדש בתוכנו, היינו קולטים וחשים במציאות חדשה, אמיתית ואובייקטיבית, כאן מסביבנו, על פני כדור עולמנו.





ועדיין ישאל השואל ויאמר: אכן, מסכים אני לדבריך על מוגבלות כושר תפישתו של אדם. מסכים אני כי החושים אינם קנה מידה לאמת המציאותית. אובייקטיבית, אין כל קושי לקבל את האמונה במציאות נעלמת. אך הן בכך לא די לגבי דידי, שהרי סוף סוף אין האמונה תיאוריה מדעית בלבד, אלא אמת נפשית פנימית של האדם, ואילו בתוכי עצמי איני חש במציאותה של האלוקות בתחושה של אמת פנימית, והדבר קשה עלי, כי האלוקים רחוק ממני, ואין לי כל מושג וכל ציור עליו, מה הוא ואיך הוא והיכן הוא. ואף אם אסכים ואומר: מודה אני כי הנעלם והמופלא ביותר אפשרי הוא, משום כך עדיין לא אחוש בתוך עצמי את אמיתותו כדי כיוונם של כוחות נפשי ודרכי חיי לפניו.





כנה היא שאלה זו, ובתשובה לה יש לבוא בהרחבה ובהעמקה נוספת: התפישה הילדותית את הנושא האלוקי, מתייחסת אל העצם, מבקשת את האלוקים מצד עצמו. על כן יצייר הילד את דמות האלוקים בדמיונו הילדותי במוחשיות רבה, וכנתון במקום מסוים, בדמות סב זקן בעל זקן שיבה, מעל העננים או מעבר לצמרות העצים... זו גם הייתה גישתו של האדם האלילי הקדמון, אשר בבקשתו את העצם האלוקי בא לידי הגשמה אלילית גסה. גישה ילדותית פרימיטיווית זו כלפי הנושא האלוקי אין לה כל אחיזה בליבו של האדם המבוגר בן ימינו, אשר ההתפתחות התרבותית והמדעית כבר הביאה אותו למידה זו שלא יוכלו עוד הציורים הילדותיים לתפוס מקום בליבו. ועל כן, בהתבגרו סולד הוא מציורים ילדותיים אלה ונוטשם, אך יחד עימם נוטש הוא גם את גרעין האמונה הטהורה שבתוכם. אומנם, יש מן החיוב בסלידתו- סולד ובורח הוא מדבר שראוי לסלוד ולברוח הימנו, מציורים דמיוניים שאינם אמת, אך יחד עם הסיגים מאבד הוא גם את התוך והגרעין. כאותו משל של שפיכת מי האמבטיה עם התינוק יחדיו.





קיימת כאן, אפוא, תחילתה של גישה בגרותית, שיש בה אומנם משום שלילת הבוסר הילדותי, אך חסרה עדיין את גמר בישולה. מן האמונה הילדותית התרחקה, ואל האמונה הבגרותית לא הגיעה. ותישאר קרחה מכאן ומכאן. חובה, אפוא, להגיע אל הגישה הבגרותית- מדעית, כלפי הנושא האלוקי, ולהצעיד בכך צעד קדימה רבים מבני הדור המבקשים אלוקים בליבם. גישה זו לתפישת המציאות האלוקית עי האדם זהה היא ביסודה לגישתו של המדע החדש בתפישת המציאות הגשמית. עיקרו של דבר הוא, אשר גם עצמותה של המציאות הגשמית לא ניתנת כלל לתפישת האדם. מסוגל הוא האדם רק להתרשם בתוכיותו, מתנודותיה זעזועיה של אותה מציאות המוצאים להם מקום קליטה באחד מחושיו, המקביל ומתאים לקליטת אותן תנודות, אך בשום פנים לא יוכל להבין ולזהות את מהותה העצמית של מציאות זו.





דרך משל: כשאנו רואים אילן, לא את האילן כשלעצמו ראינו, אלא שתנודות גלי האור הנשלחים ממנו הצטלמו בעדשות עינינו, ויצרו במוחנו דמותו של אותו אילן. לאמיתו של דבר קלטנו רק את התמונה הפנימית שבתוכנו, למרות שנדמה לנו כי חשים אנו במציאות העומד מבחוץ. אף בגישתנו אל האילן ובמששנו את ענפיו, לא באילן עצמו חשנו אלא בתנודות האלקטרונים היוצרים בחוש המישוש שבנו את התחושה הסובייקטיבית של חומר מוצק. ומהו האילן עצמו? זאת לא נדע לעולם. הוא הדין לגבי כל סוגי הקליטה החושית האנושית, שאינם אלא התרשמויות סובייקטיביות של החושים הנגרמות על ידי מציאות אובייקטיבית קיימת שאת מהותה לא נדע כלל. קיים כאן, אפוא, דמיון מטעה, דומה לאדם שרואה הוא ומזהה הוא את העולם שמחוצה לו, ולאמיתו של דבר, אין האדם מכיר כלל את אשר מחוצה לו אלא את אשר נרשם בתוכו פנימה מאותה מציאות. גישה זו ממש, היא הגישה הבגרותית לתפישת הנושא האלוקי.





אם את מהותה של מציאות חומרית לא ניתן להשיג, איך יבקש האדם להשיג מהותה של המציאות האלוקית. תחומיה של המציאות שהננו חיים בה אינם מסתיימים, חלילה, בגבולות הדמיונים שהיצבנו לה. מעבר ומבעד ליקומנו החומרי, קיימת מציאות אלוקית אדירה, אין סופית, אשר לעולם לא נדע מהותה ועצמותה. מציאות זו, משלחת מתוכה כעין תנודות, גלים רוחניים אלוקיים, הניתנים לקליטה אנושית, באמצעות חוש רוחני אלוקי מתאים הנמצא בתוכו של אדם. בהיקלט גלים אלה בחושו זה של האדם, יראה את האלוקים, יחוש בקרבתו, ומציאותו תהיה לו כה מוחשית וברורה, כתחושתו בעצמים הגשמיים בהיקלטם בחושיו הגשמיים. כל ספק לא יהיה אז לאדם זה באמיתותה של המציאות האלוקית. מתוכה של המציאות האלוקית האובייקטיבית, נוצרת אז באדם תחושה סובייקטיבית ברורה של אלוקות מקיפה הממלאת עולם ומלואו מחוצה לו. המציאות האלוקית האובייקטיבית האין סופית, גורמת לתחושה סובייקטיבית באדם. מאותה אלוקות מקיפה הממלאת עולם ומלואו מחוץ לאדם, קולט האדם, לאמיתו של דבר, את אשר בתוך ליבו פנימה, את המצטייר בחושו הרוחני האלוקי. וכדברי רבותינו התמציתיים: הקבה ליבם של ישראל. כלומר, הלב של ישראל הוא מקום משכנו של הקבה בעולמנו זה.





יסוד זה של ראיית האלוקות בחושו הרוחני של האדם מודגש היטב בדברי הכוזרי: לא הושם לחושים כוח להשיג עצם הדברים, אך כוח מיוחד להשיג מקרים תלויים בהם, יקח השכל מהם ראיה על עצמם וסיבתם, ולא יעמוד על המהות ועל העניין אלא השכל השלם אשר הוא שכל בפועל במלאכים... אבל שכלנו... לא יוכל לעמוד על עמיתת הדברים אלא במה שחננו הבורא מכוחות מיוחדים שמם בחושים ראויים למקרי המוחשים... וכאשר שם הבורא בחכמתו הערך הזה בין החוש הנראה והמוחש הגשמי- כן שם בחכמה ערך בין החוש הנסתר והעניין שאיננו גשמי, ושם למי שבחר מברואיו עין נסתרת רואה דברים... ויקח מהם השכל ראיה על עניין הדברים ההם. ומי שנבראה לו העין ההיא הוא הפקח באמת, ויראה כל בני האדם כעיוורים ויורם ויישירם... ותראינה (עיניו הרוחניות) צורות גדולות נוראות מורות על אמיתות שאין בה ספק... ואלה (הנביאים) רואים העולם ההוא האלוקי בעין הנסתרת (מאמר רביעי סעיף ג').





חוש רוחני זה קיים בכל אדם, והוא הניצוץ האלוקי שבתוכו, כי בצלם אלוקים עשה את האדם. אולם, עיוור מלידה הוא חוש זה, ותבלול מכסהו. זו ערלת הלב, הסותמת את ראייתו הרוחנית. באמצעות מעשים מתאימים מוסר התבלול, נפתח החוש, והאמת האלוקית מתגלה. כל עוד סתום חוש זה, לא יועילו כל חקירות והסברות להמחשתה של אמונה כשם שלא יועילו כל חקירות והסברות להמחשת גווני הקשת לפני העיוור... מתדפקים גלי האור על עיניו הסתומות של העיוור, ומאומה לא יראה. מתדפקים גלי הקול על אוזניו האטומות של החרש ומאומה לא ישמע. כך מתדפקים גלי האור האלוקי על חושו הרוחני הסתום של האדם, ולא ידע כלום. רק בהיפתח סדק קל בחושו זה, יראה ויבין וידע... האמצעים הפותחים ומפתחים חוש זה שבאדם הינם כל דרכיה ומצוותיה של תורה. המה, כדמות הסממנים הרפואיים הפותחים עיניו של עיוור. כמידת השימוש סממנים, בכמות ובאיכות, כן מידת פתיחתו ופיתוחו של החוש האלוקי.





הנביאים הגיעו לשיאים בדרגות פיתוחו של חוש זה, וראו מראות אלוקים. אך כל אדם, באותה מידה של פיתוח שהשיג, יזכה באותה מידה להצצה רוחנית לתחום הנעלם. מעמד הר סיני היה בבחינת פקיחה חושית ניסית של העם כולו, שלא באמצעות מעשי פיתוח. נס התחולל, והעם כולו הגיע למעלת נבואה: פנים בפנים דבר ה' עמכם בהר מתוך האש (דברים ה', ד'). אולם לדורות, הדרך אל האלוקים היא רק באמצעות מעשיו של אדם. על כן, באותו מעמד עצמו של ההתגלות ניתנו גם האמצעים, בהם יוכלו אף הדורות הבאים להגיע לאותה התגלות עצמה. הדרך אל האלוקים הינה, אפוא, הדרך אל האדם, כי רק בתוכו עצמו, בתוך ליבו הפתוח והמפותח, ימצא האדם את המרחב האלוקי במלוא הדרו.

בס"ד

תודהה אחותיי