***קיום המצוות – נתינה שהיא לקיחה *** F2H הורדה ישירה מילים צלצול פלייבק רמיקס יוטיוב

בס"ד

קיום המצוות – נתינה שהיא לקיחה
בתחילת פרשת תרומה נאמר: "וייקחו לי תרומה" (שמות כ"ה, ב'). וכן בפתחה של פרשת תצווה נאמר: "וייקחו אליך שמן זית זך" (שמות כ"ז, כ'). עיון במשמעותה של המלה "וייקחו" מוליך אותנו לעבר השקפה ברורה על תרי"ג המצוות ועל עבודתנו הרוחנית.

מובא בחז"ל: "כיון שאמרו ישראל 'נעשה ונשמע', מיד אמר הקב"ה וייקחו לי תרומה". מהו הקשר בין "נעשה ונשמע" לציווי "ויקחו לי תרומה"? ומהו פשר הלשון "ויקחו", בשעה שמדובר בנתינה?

פסוק זה מלמדנו שרכושו האמיתי של האדם הינו הממון שהוא נותן לצדקה. הון רב ספון באוצרותיו של עשיר, אך הוא אינו נחשב לממונו. דומה הדבר לזבוב הכלוא בתוך תיבה שמונח בה גוש סוכר. יכול הזבוב להלך על פני גוש הסוכר ולאכול ממנו, אך כלום יוכל הזבוב להתפאר ולומר הנני עשיר? והרי אין ביכולתו לצאת מן התיבה ולקחת את גוש הסוכר לעצמו!

היחס בין האדם לעושרו דומה ליחס שבין הזבוב לגוש הסוכר. אמנם העושר נתון באוצרותיו, אך היוכל הוא ליטלו עמו לעולם הבא? לעומת זאת, את שכר הצדקה שחילק הוא אכן עתיד ליטול עמו לעולם הנצח.

מכאן אנו למדים, שנתינה לצדקה היא בעצם לקיחה. עתה מובן מדוע דקדק הכתוב לומר: "ויקחו לי" – "ויקחו אליך". התורה באה ללמדנו שלא נתינה היא זו, אלא לקיחה. אמנם הנודבים למשכן הזילו זהב מכיסם וביצעו פעולה של נתינה, אך במבט מעמיק יותר היתה זו לקיחה.

כל מצוה ניתן לראותה כנתינה, אולם ניתן גם להגדירה כלקיחה. התורה מלמדת אותנו את ההיבט האמיתי, המצוות אינן מהוות נתינה כי אם לקיחה.

הדבר דומה לאדם המשקיע סכום כסף בעסקה העתידה להניב רווחים גדולים. כל בר דעת מבין שנתינה זו - לקיחה היא, שכן תמורת ההשקעה הקטנה עתיד המשקיע לגרוף הון רב!

לאחר ההכרה בערכם הנצחי של החיים הרוחניים, עלינו ללמוד שכל הקרבה למענם היא בבחינת השקעה בעסקה אשר עתידה להביא בעקבותיה רווחים גדולים ועצומים יותר מכל עסקה אחרת.

חז"ל ממשילים זאת לאדם שישב על פרשת דרכים, ולפניו שני שבילים. ומודיע לעוברים ושבים ואומר להם: "שביל זה שתחילתו מישור, סופו קוצים. שביל זה שתחילתו קוצים, סופו מישור". כך אמר להם משה לישראל: "אתם רואים את עוזבי התורה מצליחים בעולם הזה, סופם להדחות באחרונה".

העולם הזה מפתה את האדם ומזמין אותו לחיים מאושרים. מול פיתוי זה בא הציווי: ו"בחרת בחיים". מתיקותם המדומה של חיי שעה - מטעה היא.

האדם שבמשל ממשיך להנחות אותנו תמיד. הוא מצביע על השביל שתחילתו קוצים - לכו בדרך אשר כעבור שתיים-שלוש פסיעות כולה מישור. אמנם הקוצים שבתחילתה יוצרים אשליה כאילו נדרשות מאיתנו הקרבה ו"נתינה", אך חיש מהר מתברר שכולו מישור, שכולו "לקיחה". כאן טמון האושר האמיתי הן בעולם הזה והן בעולם הבא.