כָּל מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם,סוֹפָהּ לְהִתְקַיּם F2H הורדה ישירה מילים צלצול פלייבק רמיקס יוטיוב

בס"ד

'כָּל מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם'

''וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן'' (במדבר טז א).





''וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן'' (במדבר טז א).



מתוך דרשותיו של הרב אמנון יצחק שליט''א

'כָּל מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. אֵיזוֹ הִיא מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם? זוֹ מַחֲלוֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ' (אבות פ''ה).
הכלל הוא: 'לְעוֹלָם יַעֲסוֹק אָדָם בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְוֹת, אֲפִילּוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, בָּא לִשְׁמָהּ' (פסחים נ: ). אבל במחלוקת אפילו במקום מצוה, כגון: לחלוק על הרשעים והכופרים, או לחלוק בהלכות התורה, מצותה היא רק 'לִשְׁמָהּ'. ו'שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ' אסורה היא איסור גמור. מפני שבמחלוקת אין הכלל 'שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, בָּא לִשְׁמָהּ'. אלא, 'שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ' תתגבר אש המחלוקת ותחריב את העולם.
וזהו שמסיימת המשנה: כי רק 'מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם' שמביאה לדברים רצויים ושני הצדדים חיים על ידה. מה שאין כן במחלוקת 'שֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם' בסופה, אין תקוה שיבואו ל'לִשְׁמָהּ' ויהיה ממנה קיום, שממנה אין באין לידי 'לִשְׁמָהּ' לעולם וממילא לא יצא מזה קיום אלא חרבן והרס ולפיכך אסורה היא המחלוקת 'שֶׁלֹּא לְשֵׁם שָׁמַיִם' באיסור גמור.
אלא שיש לשאול: מה ראתה המשנה להעמיד זה לעומת זה, את 'מַחֲלוֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי' ו'מַחֲלוֹקֶת קֹרַח', תנאים גדולים לעומת רשעים גדולים וכי רק מעלת 'לִשְׁמָהּ' היתה חסרה להם לקרח ועדתו? והלא מרדו במשה רבנו וניאצו את ה´ ונהיו לרשעים גמורים. ואיך אפשר ללמוד ממחלוקתם את הגריעותא של 'שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ' במחלוקת?!
אכן נראה, שהתורה ירדה לסוף דעתם של ''קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ'' מה היתה תחילת מחלוקתם? וכשאלת חז''ל: 'קרח שפקח היה, מה ראה לעשות שטות כזה'? (דעת זקנים מבעלי התוספות במדבר טז ז). גם התורה העידה שהיו אנשים גדולים: ''נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם'' (במדבר טז) ואיך ירדו למדרגה שפלה כזו?
וגילתה לנו המשנה סודו של דבר: כי ה'שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ' הוא שהיה בעוכריהם, כי מחלוקתם לא היתה בתחילה מחלוקת בעלמא של בקשת שררה וכבוד, כי אם מחלוקת של בקשת המעלה, על שנשללה מהם מעלת כהונה גדולה ולא זכו אליה כמו שזכה לה אהרן ובניו אחריו.
וכן איתא בגמרא: '''וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי רַב לָךְ'' (דברים ג). א''ר לוי: ב''רַב'' בישר ב''רַב'' בישרוהו. ב''רַב'' בישר: ''רַב לָכֶם''. (במדבר טז) ב''רַב'' בישרוהו: ''רַב לָךְ''' (סוטה יג: ). הרי שנתבע משה רבינו על מה שאמר לקרח ועדתו: ''רַב לָכֶם'' ואם היתה כונתם מתחילה ועד סוף רק שררה וכבוד, איך יתכן שיתבע משה רבנו על מה שאמר להם: ''רַב לָכֶם'' והלא בקשת משה רבנו היתה רק רדיפה אחרי המצוות ובקשת המעלה ואיך יתכן לומר לו: ''רַב לָךְ'' כגמול על מה שאמר: ''רַב לָכֶם'' שלא יבקשו שררה?
על כרחך לומר: שגם הם בתחילה בקשו מעלה רוחנית ועל זה אמר להם משה רבינו שאין להם לבקש גדולה יתרה רוחנית שלא ניתנה להם ויש להם להסתפק במעלתם שזכו אליה ולכן נתבע משה רבנו על שהוכיחם בלשון ''רַב לָכֶם'', מפני שלא יתכן לומר לשום אדם מישראל שרב לו במעלתו שזכה אליה עד היום ואין לו להגביה לבו בדרכי ה´ לבקש מעלה יותר גדולה.
כל שכן לאנשים גדולים ויחידי סגולה בישראל, כי אין גבולות בזה וכל אדם מישראל חייב שיהיו 'עינוהי מטייפין למעלה למעלה' וכאמרם: 'חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב' (תנא דבי אליהו כה). אולי בכ''ז תעלה בידו. וכזו היתה התביעה על מרע''ה שאמר לבני לוי: ''רַב לָכֶם'' ועל זה נענה במדה כנגד מדה, שאמר הקב''ה גם לו: ''רַב לָךְ'', כלומר: אל תבקש מעלה כזו שכבר נגזר שלא תגיע אליה.
הרי, שגם במחלוקת קרח ועדתו, היה ענין של בקשת המעלה ורדיפה אחריה ולא עוד, אלא, שאנו למדים בפרשה שם שהיה משה רבנו מתירא שלא תעמוד להם גדולתם ולא אך מפני קרח לבד היה מתירא, אלא גם מפני דתן ואבירם בעלי מחלוקתו עוד במצרים, גם עליהם נאמר: ''וַיִּחַר לְמשֶׁה מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל ה' אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם'' (במדבר טז).
וכתב הראב''ע ז''ל: 'דתן ואבירם היו אנשים גדולים והקריבו מנחה קודם זה המעשה וזה טעם: ''אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם'' ופנה אלי'.
הרי שנתירא משה רבינו שתתקבל מנחתם ותדחה בקשתו. ולכאורה: איך עלה על דעתו כן והרי: ''זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֵבָה'' (משלי כא) ואיך תתקבל מנחתם? ועל כרחך, שעד גמר המעשה לא חרץ משה רבנו את דינם לרשעים, אלא לטועים וחזר אחריהם להחזירם בתשובה ולכן היה חושש אולי תתקבל מנחתם כי היו אנשים גדולים ועם היותם בעלי מחלוקת היו להם גם זכויות גדולות, עד כדי כך שמשה רבנו היה מתירא והתפלל שלא תעמוד להם זכותם ולא תצא תקלה לישראל.
נמצא, שאין כאן ענין של מחלוקת רגילה של אנשים פשוטים, שהרי התורה העידה בפירוש, שאנשים אשר קמו לפני משה היו ''נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם''. ופירשו ז''ל: '''נְשִׂיאֵי עֵדָה'' - מיוחדים שבעדה. ''קְרִאֵי מוֹעֵד'' - שהיו יודעים לעבר שנים ולקבוע חדשים. ''אַנְשֵׁי שֵׁם'' - שהיו מהיושבים בסנהדרין ושמם היה הולך לפניהם בכל העולם' (סנהדרין קי.). ולא לחנם עלה בידם להקהיל את כל העדה לפני משה להתריס כנגדו, כי גדול היה קרח ודבריו היו נשמעים כדברי הלכה מפי השמועה.
וכבר הביא החסיד בעל השל''ה בסדורו רמז האר''י הקדוש ז''ל: '''צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח'' (תהילים צב) סופי תיבות: קרח'. ומה נשגבים הדברים!
על פי הדברים האלה תתישב השאלה: איך העמידה המשנה מחלוקתו של קרח בהשוואה למחלוקתם של הלל ושמאי? כי כל האסון במחלוקתם בתחילתם היה רק בהשלא 'לְשֵׁם שָׁמַיִם'. שירדה תורה לסוף דעתם הטועה, כי עם כל רדיפתם אחרי המעלה, לא היה הכל 'לְשֵׁם שָׁמַיִם'. כי לא היתה כאן מחלוקת מופשטת בהלכה, איך ובאיזה צורה תהיה מעלת הכהונה גדולה?! אלא שהדיון היה; מי ראוי להיות כהן גדול, אם רק אהרן הכהן שבחרו ה´, או גם אחרים בכלל, שהרי ''כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדשִׁים וּבְתוֹכָם ה''' והשכינה שורה בתוך כולם ולפיכך כולם ראויים לשרת בכהונה גדולה ולמה נבחר אהרן דוקא?
כאן היה המקום שיתגנב ללבם ה'שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ' וכמשז''ל: (במ''ר), ש'ראה שושלת גדולה..', היינו: עינו הטעתו שלא ראה שהוא דן בכבוד עצמו וגדולתו ודימה בנפשו, שהוא דן שאלה מופשטת במשפטי הכהונה בישראל. ומחלוקתו עם משה רבנו דומה היא למחלוקתם של הלל ושמאי ו'סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם' ולהביא קיום וברכה לעולם כמו המחלוקת של הלל ושמאי. אך טעה בזה ולא ראה את לבו באספקלריא המאירה שראוי לגדולי עולם שיסתכלו בה ולא ירד לעמקי לבבו על דרך: ''אֲנִי ה' חֹקֵר לֵב בֹּחֵן כְּלָיוֹת'' (ירמיה יז) ולא ראה את לבו כמו שראו אותו בשמים.
וכבר אמרו ז''ל: '''וַיִּקַּח קֹרַח'' לשון פליגה שלבו לקחו' (ילקוט שמעוני טז), כלומר: שלא היה בזה לבו ברשותו כדרכם של הצדיקים, אלא הוא היה ברשות לבו והטעהו לבו לחשוב כי דינו דין אמת ואין לו במחלוקתו שום ענין אחר, אלא להעמיד האמת על תילה. אבל לא כן היה, אלא היה ברשות לבו ובלבו היתה כונה טמירה ונעלמה של תשוקה להיות כהן גדול ולרשת שררה וגדולה בישראל. ואם הוא עצמו מעורב בדבר, כבר אין זה לשם שמים אלא לשם עצמו.
ואומרים בשם הגרי''ס זצוק''ל: כי על האדם להזהר מאד שלא יתחלף לו קדוש שם שמים בקדוש עצמו. וכל מחלוקת שאינה לשם שמים אין לה קיום ותקוה ועלולה להביא חרבן נורא. וכאשר היה באמת, שמחלוקת קרח ועדתו הביאה חרבן לכולם עד שנהיו לבלועים ושרופים, ''וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה'' ונדונים בכל מיני דינים ולחד מאן דאמר; 'נאבדו גם מעולם הבא'.
וזהו הלמוד שלמדה לנו המשנה מה היא 'מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם'. כי גם מחלוקת כזו של קרח ועדתו שלא קמו בדורות שאחריהם גדולים כמותם בגדולתם, שהיו ''נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם'' בדורו של משה ושהיתה ראייתם ראיית רוח הקדש כאמרם ז''ל, גם הם, כיון שנתגנבה בהם מתחילה מחשבה פסולה של שלא לשם שמים, מה עלתה להם ומה מר היה סופם. וזהו למוד נשגב לכל באי עולם, ש''אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ'' (ירמיה ט) ולא צדיק בצדקתו ולא בעל רוח הקדש ברוח קדשו, לדמות בנפשו כי ראוי הוא להחזיק במחלוקת כפי שתעלה על דעתו, כי כל המעלות היו אצל קרח ועדתו - וראה מה היה בסופם.
ואין ראוי להחזיק במחלוקת, אלא זה שבדק וחקר את לבבו חקירה, אחרי חקירה ובדיקה אחרי בדיקה, מאה פעמים ואחד ואז אם יעמוד על כנות לבבו ויושרו וימצא את מחשבתו טהורה ונקיה מכל שמץ פסול ונגיעה כל שהיא ויהיה בטוח בתכלית הבטחון בלי שום ספק כל שהוא וכמו שהיה אצל קרח ש'ראה שושלת..', אין לו שום נגיעה וחשש נגיעה, אלא כולו טהור ונקי ומכוין אל האמת ולכבוד שמים ולא לכבוד עצמו כלל, אז יוכל להכניס עצמו במחלוקת. ומחלוקת כזו 'סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם', כי סופה קיום וחיים לעולם.
עלינו לקחת מזה מוסר השכל גם לנו, כי כשם שחייב האדם לירא שלא יסיתהו לבו לעשות הרע, יתר על כן צריך לירא שלא יטעהו לבו ולא יקחהו לבקש את הטוב יתר על המדה. ולא יעבור את התחומים שקבעה לו התורה ולא יסיג גבולי עולם שהציבה התורה. וישמור נפשו שלא יפול בפח לבו הטועה והמטעה אותו בכל מיני טעות, כמו שאירע לקרח שראה ברוה''ק 'שושלת גדולה..' ועינו הטעתו, עד שפקח זה נכנס לשטות זו, ליפול 'מאיגרא רמא, אל בירא עמיקתא'.
הלא יחרד לב האדם בזוכרו מה עלול הוא לעשות לנפשו, שעלול הוא להיות כאויב הגדול ביותר בעולם. וידיעה זו עלינו לשנן בלבנו שנזכרה תמיד ולא נסיח דעתנו ממנה אף לרגע, כי רק היא דרך ההצלה להשמר מן הסכנה. ולזה הרחיבה התורה וחז''ל בפירוש הפרשה לכל צדדיה רוחבה ועומקה, למען העמיד את האדם על האמת במצב לבבו והרשת הטמונה לרגליו, גם לגדול שבגדולים והקדוש שבקדושים, כדי שהתורה תהיה נר לרגליו. ולאורה יפסע וילך בכל ימי חייו, עד שיבוא בשלום למחוז חפצו ''לֵאוֹר בְּאוֹר הַחַיִּים'' עד העולם.

תודהה