חזרתה בתשובה של הכוכבת נועה ירון , פשוט שמחה בלב! F2H הורדה ישירה מילים צלצול פלייבק רמיקס יוטיוב

בס"ד

לא, אני לא קורא עיתון לשמחתי, אך אימי אמא לי עכשיו על הכתבה של נועה ירון.. אז עשיתי חיפוש באינטרנט ומצאתי את הסיפור שלה.
אז קריאה מהנה וזה מוקדש לחבר יקר לאיתמר אוהב אותך אחי


http://www.tam.co.il/26_3_2004/images/noa_yaron.jpg
מללבינוני מללירוק "הייתי חוזרת מיום שלם של צילומים מאופרת ולבושה בבגדי מעצבים. שלוש שעות הספר סידר לי את התלתלים, כדי שהשיער יקבל את 'המראה הטבעי'. צילמו אותי פה, צילמו אותי שם והייתי אומרת לעצמי, 'נועה, את בתוך עולם של פלסטיק. הכוסות מפלסטיק, הפרחים מפלסטיק, הקירות מפלסטיק, הבגדים מפלסטיק, החיוך מפלסטיק, תרבות של פלסטיק, והפלסטיק הזה חונק אותי, נכנס אלי פנימה. בפנים אני כלום, מרוקנת. הפנימיות שלי לא מעניינת את אף אחד. כלום, כלום, כלום"

(נועה ירון, מרס 2004)
סוףף



מללכחולכהה בגיל 23 הגשמתי את כל החלומות שהיו לי להיות כוכבת ומפורסמת. היתה לי תוכנית בגלי צה"ל, תוכניות אירוח בערוץ 2, תוכנית קבועה בערוץ הילדים. היתה לי קריירה מצליחה, עשיתי כסף, לא הייתי עשירה, אבל היה לי מספיק כסף לגהץ בוויזה כמה שרציתי, רק כדי לזכות באיזו שמחה, אולי באיזושהי רוויה. הפרצוף שלי היה מרוח על שערי עיתונים, הרגליים התנוססו על האוטובוסים עם פרסומת של לבן. הלבן שישנה לכם את החיים, כביכול, ישנה לכם את הבוקר. עם הלבן תרגישו צעירות וקלילות ויפות וטובות וחיוניות ואתן מוכנות לנסות את כל הסקאלה, מלבן ועד פרוזאק, רק כדי להרגיש טוב. הייתי אריזה יפה. מוכרים לנו מוות באריזות יפות. כולנו נמצאות באותו מצב. זו המחלה של הדור שלנו. בחוץ אנחנו נראות מיליון דולר ובפנים בוער משהו. כל אחת חושבת שמשהו אצלה לא בסדר, שהיא קצת מטורפת ושיש לה איזה דפקט.

למה לא טוב לנו? למה אנחנו לא מרוצות? הרי יש לנו הכל. בעל טוב וקריירה מצליחה וילדים טובים ומחונכים, מה חסר לנו? אם הנשמה לא היתה צועקת, עם ישראל היה נגמר. הבערה הזו גורמת לנו להתעוררות. זו המתנה שלנו. הקדוש ברוך הוא נתן לי את המתנה הזו ומאז החיים שלי התהפכו לגמרי".
שאלה מהקהל: ואת לא מתגעגעת?
"לא. אני לא מתגעגעת".




בכיסוי ראש ובטן הריונית (ילד חמישי בדרך) מתרוצצת נועה (נועל'ה) ירון (32) יחד עם שתי עוזרותיה, אסתר ושרה, מחוג בית אחד למשנהו ברחבי הארץ, פעמיים בשבוע. כל זאת במטרה לפקוח את עיניהן העצומות של בנות ישראל למה שהיא מגדירה כ"עולם האשליות והשקרים".
אז, בימי חילוניותה, היו חייה של נועה ירון אינטנסיביים במיוחד: היא היתה מגישה בגלגל"צ, עם ניסיון קצר בתוכנית בערוץ 2, שהיה אז בתחילת דרכו. בגל"צ עבדה במחלקת החדשות, לצדו של אלכס אנסקי. נכתב עליה שהיא מצחיקה, אסרטיבית, שולפת מהמותן ובעלת פוטנציאל אדיר. לתודעה הכללית פרצה בשנת 1993 עם "שישי חי", שהגישה יחד עם מרב מיכאלי ואורלי ברבי בפריים טיים בערוץ 2. אחר כך גם הגישה את השעשועון "אחלה גבר", שבחן את כישוריהם של הגברים במשימות חושפניות. בהמשך הגישה את "גרופיז", סדרה בת ארבע תוכניות, שאירחה אמנים באולפן שענו לשאלות טלפוניות מהצופים.
"הייתי חוזרת מיום שלם של צילומים מאופרת ולבושה בבגדי מעצבים", מספרת ירון בהרצאה, "שלוש שעות הספר סידר לי את התלתלים, כדי שהשיער יקבל את 'המראה הטבעי'. צילמו אותי פה, צילמו אותי שם והייתי אומרת לעצמי, 'נועה, את בתוך עולם של פלסטיק. הכוסות מפלסטיק, הפרחים מפלסטיק, הקירות מפלסטיק, הבגדים מפלסטיק, החיוך מפלסטיק, תרבות של פלסטיק, והפלסטיק הזה חונק אותי, נכנס אלי פנימה. בפנים אני כלום, מרוקנת. הפנימיות שלי לא מעניינת את אף אחד. כלום, כלום, כלום.
"הייתי גומרת את התוכנית, הולכת לתיבת הדואר, מקבלת ערימת מכתבים מילדות בנות 12 שכל מה שהן רוצות בחיים זה להיות כמוני. זה מה שהן רוצות, להיות בתוך האשליה, דוגמניות, זמרות, שחקניות, מנחות, העיקר להיות מפורסמות. הייתי נועלת את הדלת פעמיים, מתמוטטת, מורידה את שכבות האיפור לכיור ורואה את עצמי נשטפת למטה לכיור, לביוב, ביחד עם המייק אפ. הייתי מגלגלת את התלתלים בגוגול מאחורי הראש, יושבת על המיטה ובוכה ובוכה ובוכה. ובוכה. בכי שאף אחד לא ידע עליו. מי ידע על הדמעות? כולנו רוויות בדמעות האלה. כולנו בוכות, כולנו רוצות גאולה, לכולנו נמאס. את הצעקה הזו צריך להפנות לאחד ששומע.
"מגיל אפס מלמדים אותנו בדיוק מה חשוב בעולם הזה. בעולם הזה צריך כסף, בעולם הזה צריך קריירה, בעולם הזה צריך מותניים צרים, בעולם הזה את צריכה להיות גבוהה ורזה ושזופה. בעולם הזה צריך בגדים, נעליים, תכשיטים, סלון יפה, תסרוקת, ציפורניים. אנחנו מאכילות ומשקות את הגוף בתרבות השפע. פעם מי שהיתה לו פרה היתה לו גבינה, ומי שלא, מרח שמן זית על הלחם.
"היום השאלה היא לא אם יש לך או אין לך גבינה, אלא כמה סוגי גבינה יש לך במקרר. את הולכת לסופר והעולם צועק לך, את רוצה לעשות לעצמך טוב, אז בואי תטעמי את הגבינה החדשה, באריזה החדשה, בטעם החדש, ואת רוצה לעשות לעצמך טוב ומגיעה למקרר. הכל נראה כמו גלריה. מלא צבעים, מלא ריחות, מלא טעמים. יש לך גבינה עם עירית, גבינה עם בצל, עם שום, עם סלמון, עם שמיר. מתובלת, מפולפלת, דיאטטית, רק תבחרי. וזה רק גבינה. לכי למעדני החלב. וואו. גרנולה, פצפוצים, גרגרי יער ופירות טרופיים, והגוף נעשה חזק ותאוותן, נהיה לו טעם ביינות ובגבינות ובלחמים. פעם הצדיקים אכלו לחם עם תה, אתן יודעות את זה".
שאלה מהקהל: אבל אנחנו חיים במסגרת כזאת. למה אני צריכה להתנצל על זה? הדתיים רוצים שנאכל לחם ונשתה תה?
ירון לא נבהלת מקריאת הביניים של הסקפטית התורנית. "את שמעת אותי אומרת משהו על דתיים וחילונים?", היא משיבה בנחת, "זה הניסיון שלנו. אנחנו צריכות לדעת איך להתנהג עם השפע הזה, עם העיצובים. הכל מעוצב היום, אבל הנשמה קבורה. אל תאכלי לחם, תאכלי הכל, כמובן עם הכשר וברכה לפני כן, אבל אם נדע איך להתנהג בעולם הזה, נזכה לצאת מפה בשלום. פעם לאנשים היתה תאווה לעבוד עבודה זרה. להשתחוות לפסלים. היום זה כמעט לא קיים. היום יש תאוות ממון, תאוות גוף, לא תאוות רוחניות".
שאלה מהקהל: דווקא יש תחושה שהרוחניות תופסת תאוצה.
"דווקא לא. אתאיזם כזה אף פעם לא היה. מעולם לא הידרדרנו לרמה כזו של בהמיות, לחשוב שאין אמונה בכלום. אנחנו חיות בתת תזונה רוחני. למרות שאנחנו אוכלות ושותות הכל, אנחנו רעבות וצמאות. מה קורה לנו? הכל יפה ומעוצב ובפנים לכל אחת יש גיהנום, גיהנום, גיהנום. אנחנו מלאות מרות שחורות, שנאה עצמית, עצבות, אלימות, כל אחת חושבת שהיא לבד".



http://www.tam.co.il/26_3_2004/images/noa_yaron_1.jpg


בנות "שישי חי". ירון: "בחוץ אנחנו נראות מיליון דולר, ובפנים
בוער משהו". צילום: זיו קורן "בואו נדבר על אמונה", אומרת ירון בשקט וממגנטת את תשומת הלב, "נדבר על בורא עולם המציל את הנשמות האבודות בעולם הזה. עולם לא פשוט. עולם של מוות, עולם של מחלות, של סבל, של טומאה והסתרה. אולי הסבל הכי גדול שיש בעולם הזה הוא שהעיניים שלנו עצומות. כל מה שנעשה בו נועד להיטיב עמנו בסיכומו של דבר, למרות שאנחנו לא רואות את זה. לכל דבר יש תכלית, גם למוות, גם לייסורים, גם למחלות, גם לחולשה, גם לעצב. ליהודים יש סיבה לחיות בעולם הזה. בתוך החושך להדליק אור, להפריד את הטוב מהרע, את הרע לזרוק ואת הטוב להרים למעלה.
"הקדוש ברוך הוא היה צייר גאון. גאון. כל כך יפה צייר את העולם הזה, שהוא נראה ממש אמיתי. הניצוץ האלוהי נמצא בכל מקום, בתוך האוכל, בסלט הפירות, באנשים, בבגדים.
לפני שירדנו לעולם נשבענו להתעורר. נשבענו שהעולם הזה, למרות שהוא טעים ולמרות שהוא מריח, ולמרות שהוא יפה ומנצנץ, לא יבלבל אותנו, לא ייקח אותנו כבנות ערובה.
"מה שקורה כל הזמן זה שהנשמה היא בת ערובה של הגוף. הנשמה לוחשת, אבל אין לנו זמן אליה, אנחנו משתיקים אותה כי אין זמן, העולם הולך מהר מדי. את גומרת את התיכון, את הצבא, אחר כך טסה לחו"ל וחוזרת, ואומרים לך קודם תלמדי, תעבדי, ייוולד לך ילד, הילד יגדל, יתבגר, אחר כך יהיה טוב. רק נעבור דירה, רק נפתח מרפסת, רק נחליף מיטה, רק נשפץ את המקלחת, רק נמכור את הדירה ונעבור לבית אבות ואז יתחילו החיים האמיתיים.
"ובינתיים את כל היום משקרת, כל היום. פה את משקרת כדי שלא יידעו שאת חלשה, פה את משקרת שלא יידעו שאת מוגבלת, כל הזמן הלחץ הזה להקרין דימוי נהדר, אופי מושלם, בגדים יפים, מצליחנות, כרטיסי אשראי, ואת מחכה ליום שבו תוכלי לחיות, לבלות קצת עם עצמך, להרגיש באמת באמת אהובה, באמת באמת עושה את הדבר הנכון בשביל הנפש. אני זוכרת את עצמי עם כסף, עם קריירה, רזיתי, השתזפתי, קניתי בגדים, קניתי דירה בתל אביב ליד הים, היה לי חבר, אהבת חיי, בדיוק כמו שאני צריכה, גם נראה כאילו צילמו אותו לקטלוג, גם יפה, גם יוצר וגם דכאוני, כל מה שאני אוהבת. משהו פוטוגני כזה".
קריאה מהקהל: תעבירי לי אותו!
"מאוחר מדי, הוא כבר בעלי, חזרנו ביחד בתשובה", היא אומרת, וממשיכה: "אמרתי לעצמי, עוד רגע אהיה מאושרת, ואנחנו לא נהיה מאושרות, אלא אם כן נוציא את הנשמה החוצה, נגיד לגוף: אתה עבד. הקדוש ברוך הוא נתן לנו את הכסות עליו צריכה לרכוב הנשמה, אבל מה קרה? הכל התחלף. העבד נהיה מלך והמלך עבד. יש רק דרך אחת לצאת מזה. אין מפלט אחר. מוכרים לנו מימין ומשמאל קרם כזה וקרם כזה, וסדנה כזאת וסדנה כזאת ותעשי ככה ותעשי ככה. עד שלא תתני לנשמה את מה שהיא דורשת - לנצח תהיי בגלות".



ירון מספרת כי נחשפה לדת בזכות ידיד קרוב. "ככה זה. חוזרים בתשובה טריים הם הכי 'גרועים'. אם היו יכולים, היו מחזירים בתשובה גם כיסא", היא מחייכת. "הצדיק הזה פועל כמו מחלה מידבקת. בהתחלה זה נראה לנו כמו עבודת אלילים. הוא נתן לנו את המדבקות ואת הספרים. ככה זה התחיל. הוא סיפר לנו שפגש אדם מאוד מיוחד, חסיד ברסלב, שיש לו רק בעיה קטנה, יש לו כיפה, חוץ מזה הכל אצלו מושלם. תוך שלושה חודשים החבר הזה היה עם כיפה וציצית. אנחנו היינו ה'קורבנות' הבאים שלו.
"היום רוב עם ישראל חילונים, סטטיסטיקה פשוטה. בכל בית חילוני או שכונה אלוהים מוריד איזה חוזר בתשובה שיציק להם, שישגע אותם, אחד שלא יישן בלילה עד שלא יחזיר בתשובה, עד שלא יכשיר את המטבח. הוא יתבודד עליהם, יעשה עליהם פדיונות וצדקות. ברסלב זה וירוס. כל מי שנגע במישהו שנגע במישהו שנגע במישהו שנגע באור של רבי נחמן מברסלב - נדבק. רבי נחמן חי לפני 200 שנה, הוא לקח על עצמו ג'וב מסוים: לעזור לכל מי שרוצה להתקרב ולעשות תשובה. מי שנותנת את הלב שלה, רבי נחמן עושה איתה נפלאות".
כ שאלה מהקהל: אבל רבי נחמן מת. בשביל מה אנחנו צריכות מתווכים?
"הרוח שלו חיה. אנחנו כמו עדר צאן. נתן לנו הקדוש ברוך הוא צדיקים-רועים כדי שיכוונו את הצאן. רבי נחמן אמר שהוא הולך לחלק הרהורי תשובה בעולם. הוא קיבל כזה כוח מהשם יתברך: לקחת מישהו שנמצא בתוך הגיהנום, לשלוף אותו החוצה ולתת לו זריקה לכיוון מעלה לקדושה ולהראות לו את האור של השם התברך".
ירון למדה קבלה והלכה לשיעורי דת. היא התלבטה רבות, וכל תהליך החזרה בתשובה שלה היה איטי. את המיני והשורטס ההדוקים שנהגה ללבוש החליפו בגדים צנועים, ורעמת תלתליה קוצצה לטובת מטפחת גדולה, הקשורה בדייקנות סביב ראשה. בגיל 25 נישאה לחברה דאז, יובל דיין, ושניהם עברו את התהליך ביחד. "הוא המשיח שלי", היא מעידה עליו. את החתונה חגגה בהפרדה מוחלטת בין נשים לגברים, על פי כללי הטקס החרדיים. "אמא שלי היתה בהלם. גדלתי בבית חילוני לגמרי. אנטי דתי. אמא שלי היתה אומרת על הדתיים האלה, אני לא תורמת להם גרוש, שילכו לעבוד. החברות שלה ניחמו אותה על ה'טרגדיה' שפקדה אותה וחלק גדול מבני המשפחה סירבו להגיע לחתונה".


בתחילת הדרך לדת ניתקה ירון כל מגע עם התקשורת ולא הופיעה בציבור. היא ובעלה הטרי עברו להתגורר בירושלים, ורק כעבור חודשים ארוכים יצאה לציבור לראשונה, בכנס של הרבנית קוק. באותה שנה (96') הופיעה בפאנל של חוזרים בתשובה בפסטיבל הכלייזמרים בצפת והרצתה על הקשר שבין דת לאמנות. בכתבה שפורסמה אז ב"ידיעות אחרונות" אמרה: "בהתחלה התביישתי בעצמי. התביישתי שאני מתפללת, שאני הולכת עם בגדים צנועים. אחר כך אמרתי לעצמי שהם צריכים להתבייש, לא אני".



חלקה האחרון של ההרצאה מוקדש לגביית עשרה שקלים מכל משתתפת "לכיסוי הוצאות דלק, מודעות ובייבי סיטר". ההמשך יהיה הסבר על חשיבות התרומה להמשך מפעל הפצת הספרים, ועל הסגולה של שרשרת הכסף "לשמור ולהגן עליכן". תמורת סכום פעוט של 101 שקלים למשך שנה בהוראת קבע, או 52 שקל לשנתיים, אפשר לקבל שרשרת מבורכת מכסף טהור.
גם על חשיבות הנסיעה לאומן מדברת ירון בחלק זה של ההרצאה. "כשנסעתי לאומן בפעם הראשונה חזרתי אחרי ארבעה ימים. כששאלו אותי איך היה אמרתי 'ארץ מכוערת, ענייה, גועל נפש, בלי דיוטי פרי'. עם זאת, לא ראיתי כלום, לא צילמתי כלום, לא קניתי כלום, באתי לקבר, נתתי נשיקה. לא הבנתי מה אני עושה כאן במקום הזה. חזרתי הביתה והרגשתי שזה הדבר הראשון בחיים שלי שעשיתי בשבילי עצמי, בשביל הנשמה שלי שכלואה בפנים וצועקת בטירוף ואני בכלל לא מרחמת עליה".
שאלה מהקהל: בשביל מה צריך לנסוע לקבר?
"רבי נחמן אמר: תנו לי את לבכם ואני אוליך אתכם בדרך חדשה. מי שיבוא לאומן, יגיד את התיקון הכללי, ייתן פרוטה לצדקה, אני אעזור לו בעולם הזה ובעולם הבא. בקיצור, הוא ישמש כסנגור של מטה וכסנגור של מעלה. כשנותנים 600 דולר זה מראה על אמונה. נניח שאת צריכה לקנות מדיח כלים, ובמקום זה את שמה את הכסף על משהו לא הגיוני בכלל. על אומן".
שאלה מהקהל: והאמונה הזו הביאה לך את האושר?
"לא השגתי את האושר. ההבדל הוא אחד, אחותי, אני עובדת. מי מנצח את המלחמה, את יודעת? מי שמחזיק את כלי הנשק. ברגע שהנחת את כלי הנשק - הפסדת. כל עוד את עומדת עם כלי הנשק ביד, את איתנה עד סוף החיים. אני קמה כל בוקר, נלחמת בשיניים, כי אני יודעת שהעיניים האלה רואות שקר, האוזניים שומעות הבלים, הלב זונה לכל הכיוונים. הוא לוקח אותך לפה ולשם לפריז, ללונדון לתערוכות, לתיאטרון, לקולנוע, הוא ייקח אותך לכל מקום, יפנק, יקנה בגדים, ייתן כל מה שאת רוצה, רק פה בפנים לא יכול לתת כלום.
"כשאת כלואה ובודדה ולכודה ואת לבד ואף אחד לא מכיר אותך באמת ואת לא מעניינת אף אחד, אפילו לא את זה שישן לידך 20 שנה במיטה, הקדוש ברוך הוא שומע אותך, כל עוד יש לך נשמה יהודית. את צריכה להתפלל ולבקש ממנו, 'תושיע אותי, אני נוסעת על הכביש המהיר ולא יודעת לאן אני נוסעת'. צריך להתעקש ולהיות עזת פנים, לא להתבייש, להגיד לו 'אתה אבא שלי, אני מתחננת אליך, אני רוצה שתראה לי את האמת. שאני אזכה בגאולה פרטית כשאזכה לפגוש את עצמי, כשאזכה לצאת מהכלא הזה שאני חיה בתוכו'.
"ועוד יום עובר. עוד יום עובר. והלב נשאר ריק. אבן. כל אחת יודעת בתוך הפנימיות של הפנימיות שלה, שיום אחד בעזרת השם שבזכותו נרצה לחיות, להרגיש אהובות, שמחות ובטוחות ומאמינות. כל זה יקרה לנו מתישהו. והעיקר, אומר רבי נחמן, מי שלא מתייאשת, מתחזקת. לא לוותר, להיות נודניק. אני יודעת שמי שבא הערב בא לפגוש את רבי נחמן, את הקמע שלו, את הספרים שלו, לתת צדקה".
שרה ואסתר תופסות כל אחת צד אחר של הסלון ומחתימות את הנשים על הוראות הקבע. "מי רוצה לקנות את השרשרת הראשונה?", דרבנה נועה ירון והכינה כיסא לידה. אשה נאה עם שביס בצבע בורדו ישבה עליו בגאווה, ואמרה שגם בסמינר בו היתה התנדבה לשים כיסוי ראש ראשונה. נועה אמרה מלות ברכה, כל הנשים השיבו 'אמן' במקהלה. קשה היה לעמוד בפני קסמן של שלוש הנשים, ובעיקר בפני אמונתן.
מה ההבדל בין תעשיית היופי והאשליות שמוכרים לנו כפי שאמרת כאן, לבין תעשיית רבי נחמן מאומן? גם אתן מוכרות ספרים ושרשראות.
ירון: "כולנו עבדים בעולם הזה. ההבדל הוא שהיום אני עבד של השם ולא של אשליות. אין עולם אחר, הכל דמיונות. זה רק אנחנו מול אלוקים. הקדוש ישראל גורודסר אמר פעם שעדיף להיות משוגע שמח על פני נורמלי ועצוב. אני משוגעת שמחה".


אנא לפרסם את הכתבה הזאת לכל מי שאתם יכולים , תזכו למצוות
יהי רצון שנזכה ללכת לאומן לקבר של הרבי ונזכה לחזור בתשובה שלמה ביחד עם משיח צדקינו אמן!
סוףף

קראתי חלק.. ותמיד כיף לדעת שעוד יהודי גילה ת'אמת

בדיוק !