***בסוף הוא חייך*** F2H הורדה ישירה מילים צלצול פלייבק רמיקס יוטיוב

בס"ד

אז ככה זה סיפור ארוך.. אבל שווה..

" בסוף הוא חייך"

מתי הפכה דמותו של אבא מסמכותית, לשברירית וחלושה?
אולי היה זה בגיל תשע, כאשר באמצע השיעור של המלמד מישהו פתח את הדלת בלי לדפוק.
היה זה אבא של ארי. הוא נכנס בלי שהיות פנימה, לתוך האווירה הלמדנית והקשובה, מחפש בעיניו את ארי.
הוא אחז בידו שתי פרוסות לחם בלי שקית ניילון וחייך חיוך רחב, גמלוני משהו, וכל כך מוכר לארי. זה היה החיוך הקבוע של אבא מאיר נבוך מלא שמחה והודיה על כך שזכה שארי יהיה בנו.
" זה הבן שלי, הרב" הוא הצביע על ארי וניגש אליו מושיט לו את הלחם. "אתה מבין הרב הוא שכח את הלחם שלו בבית, אז באתי להביא לו. מה שלא יאכל כל היום?"
בפעם הראשונה הרגיש ארי צביטה בלב, הפער בין אבא לבין במלמד לבין.. אנשים רגילים היה כה בולט, המלמד היה נראה נסער והמום. "ארי, זה אבא שלך?" הוא ניגש אליו, מברר בפנים רציניות, חוכך בדעתו האם להזעיק תגבורת מבחוץ. מה יכול היה לומר ארי בן התשע?
כן, זה אבא שלו, אבא שתמיד גאה לרוץ איתו בפארק, לרכב איתו על אופניים,אבא שמעולם לא הלך לאסיפת הורים, רק התקשר לשמוע שהכל בסדר, מפני שהוא עובד בערביים בעבודת כפיים קשה. אבא שחבריו מעולם לא ידעו עליו. כעת בבת אחת, הטיח מישהו בפני ארי את העובדה המצערת. זהו אביו.
הוא הנהן בראשו, נבוך משהו. "אז טוב" המלמד התעשת והושיט יד לאבא. אבל אבא הסיג ידו לאחור. "זה לא, המלמד. הידיים שלי שחורות מעבודה. לא כדאי שישחירו את ידייך, ידיים של תלמיד חכם. מה אתה אומר על ארי שלי?
" תלמיד חרוץ, חכם ונבון, עדיו לגדולות".
"לא כמוני נכון ארי?" כך אבא בשמחה גלויה.
"טוב אז הבאתי לו את הלחםשיאכל, זה חשוב!!"
הדלת נסגרה ומשהו בתוך ליבו נאכל..
מישהו מאחור דפק על גבו "תגיד אבא שלך ככה?" הוא סובב את אצבעו על רקתו.
ארי שמר על שתיקה
מאז הפך להיות יחסו של המלמד כלפי ארי מיוחד תערובת מוזרה של רחמים ותדהמה ואפילו.. חוסר אימון.. הוא שמע פעם את המלמד אומר" או שהוא גאון או שהוא ילד אומלל או שהוא שניהם" האמת היא שארי הרגיש אומלל.
מגיל חמש הבין ארי שזכה בהורים אחרים, אך עדין לא ידע להגדיר את השוני.
אבא שלו היה הגבר היחידשהתנדנד בנדנדה בקול מצהלות של ממש ושיחק איתו ברצינות גמורה" מסירות" בכדור. אבא נערץ היה מוליך אותו מידי יום לגן ומדגים לו כיצד מצייצת ציפור. יחד היו מסוגלים לבלות שעות בגינה, ואז להגיע באיחור לגן " לא נורא העיקר שחקנו" היה אומר אבא.
לאמא תמיד היו סוכריות בכיס. בכל פעם ששמע בקולה הייתה מעניקנ לו סוכריה אדומה"כי אתה אוהב אדום" הם היו מסוגלים לתת לו עשר סוכריות אדומות לארוחרת ערב.
אבא היה איש שאפשר לשאול אותו את כל השאלות בעולם.. בגיל חמש התהפכו היוצרות, ואבא החל לשאול אותו, והוא הקטן היה מרגיש כה חשוב ועונה ברצינות, לא מודע לכך שאבא מקשיב ומקבל ממנו.
היה זה ברור כי אמו לעולם לא תיעצר לדבר ליד השכנות, היא לא דמתה להן בעדינותן ובדיבורן השקט. היא הייתה קולנית,צועקת רועשת ובעיקר ממהרת. הבית שלהם המה זבובים במטבח ותמיד היו כלים בכיור.בינתיים גדלה המשפחה בהדרגה, הם התברכו בחמישה ילדים נוספים. שלושה בנות שדמו לאם לא רק במראה אלא גם בנתונים האישיים. שתי בניםנוספים, שהוגדרו כילדים רגילים לכל דבר.
הם היו צעירים ובעלי חושים כהים מכדי להבין את עומק הפער בין המשפחה שלהם למשפחות אחרות בשכונה.
כשהגיע ארי למצוות קיבל את המתנה היפה והחשובה בחייו: מלמד אכפתי ומתמסר שזיהה בילד את הנתונים המיוחדים והחליט לקדמו.הוא היה זה שביקש מראי להביא ליום שאחרי את החולצה והמכנסיים בתוך שקית אטומה, הוא החזיר אותם יום לאחר מכן כאשר החולצה מגוהצת והמכנס מגוהץ כהוגן. הרגשתו של ארי השתפרה לעין ערוך, כאשר המלמד הרב שור הסביר לו שהוא לוקח אותו תחת חסותו."אתה תלך להבחן בישיבה המצטיינת ביותר, ארי כשתרצה לבוא אלינו בתשתות חופשה אתה תמיד מוזמן" וארי הכן הלך, לא היה צריך לשכנע את הוריו.
הרב שור היה מגיע לבקרו בישיבה ומדבר עם המשגיחים ומראה דמות אבהית לנער הצמא ליחס.
האמת ניתנת להיאמר אביו של ארי לא חיבב את הרב שור. "למה אתה הולך אליו לשבתות, אהה?
אני כבר לא אבא שלך? ארי היה מתחמק הוא חש סלידה עמוקה מהבית שלו. מאימו שחשפה למראהו טור שיניים עקומות ותמיד אבל תמיד שלפה סוכריה והציע לו.." כמו שהיית קטן אהבת רק צבע אדום" ככל שבגר כל הבין ארי את עומק הבעיה של משפחתו.בגיל חמש עשרה הלכו ביקוריו והתמעטו.רוב הזמן נשאר בישיבה. בגיל שש עשרה נהג להגיע רק במועדים חיוניים ביותר. לפורים לאחל פורים שמח ולהביא משלוח מנות להוריו, לפסח לליל הסדר כי לא היה נעים לו להיתארח אצל המשפחה של הרב שור כיון שראה חג זה כחג משפחתי קיבל על עצמו לעשות בביתו, ופעם אחת בחופש.
אבל המשפטים של אבא הרגיזו אותו בכל פעם מחדש, וגרמו לו להיתרחק עוד ועוד..
השידוכים היה פסגת בעיותיו הוא בא מבית לא מתפקד, אך היה מחונך מעל ומעבר מחבריו, אך לא רצו להישתדך עימו בסופו של דבר זיווגו נמצא בת למשפחה הרוסה חסרת כל עדינה ושברירית.
אבא הוביל אותו לחופה ומידי פעם נטש את ידו כדי לפצוח בריקוד " זה התינוק שלי, אתם יודעים.." סיפר לסובבים.כל בחורי הישיבה נעצו מבט בעניין באב ובבן שילוב נדיר ומדהים של איש הסובל מפיגור שכלי קל ובחור " השפיץ" של הישיבה. " אתה לא מחייך אליי, אהה?" שאל אבא בקול. הוא ניסה לחיית מעוות יצא החיוך, דומע אבא שלו הדף את זרועו " לא אתה לא מחייך" קבע ביאוש "אתה לא אוהב את אבא שלך" אחרי החתןנה מעולם לא הביא את רעייתו לביקור בית גם לא את ילדיו. הוא היה הולך מידי פעם לקיים מצוות כיבוד הורים. לא רצה ארי שתראה רעייתו היכן צמח..
אבל אבא לא סלח לו ,למעשה מן הרגע בו עזב את הבית בגיל 13 וחצי אבא לא האיר לו את עיניו ופער את פיו בצחוק המוכר, המוזר.לא אליו.
" כן יש אסיפת הורים, אבל אתה לא חייב ללכת, אבא" כך אמר שאול וייס בן הזקונים במשפחה לאביו." מה הפירוש אני לא מוכרח ללכת?" התפלא ארי " מדוע שלא אלך לאסיפת הורים? יש משהו שעליי לדעת שאול?"נימת חרדה מהולה בקיפדה הייתה בקולו. שאול הסמיק " לא, הראיתי לך את כל הציונים שלי, הכל מאה"
"בסדר משהו נוסף?"
שאול נאנח. ארי הניח יד על כתפו. "אני כאן שאול אם יש משהו שמטריד אותך תגיד" אמר לילד בן 12 "תראה אבא" אמר שאול הכיתה שלנו יש בה הרבה אבות של נגידים אולי תרגיש לא נעים" זה היה משפט חילופי נהדר למילים אני ירגיש לא נעים. פניו של ארי בערו. "מה זאת אומרת הרבה אבות נגידים?" לא יודע אמר שאול " אבא של שוקי הוא מנהל רשת אופטיקה עין בעין ויש את אבא של אהרון שהוא מנהל ' מרכול זהב' יש אצ אבא של דני שהוא עובד בבורסת היהלומים ואולי תרגיש לא נעים שרק אתה מלמד".
שרק אתה מלמד... סטירת לחי כזו מצלצלת כבר מזמן לא ספג ועוד מבנו, עצמו ובשרו. באותו רגע רצה ארי לטלטל את הילד טלטלה עזה, לצעוק,לצווח. זה הילד שמתבייש בו, ולמה? מפני שהוא עובד בעבודה תורנית לא מספיק מכובדת!
באוטובוס הגיעו הזיכרונות לארי על הימים בהם אבא הרים אותו על ידיו, אמא לידו כאשר הוא חולה, מגישה לו שתיה. נקודות אור מבחילות בחשיכה. ארי יושב באוטובוס שעושה דרכו לתחנה הסמוכה לבית אבות בו מתגורר אביו.
והוא התבייש באבא שלו לא רק שהיה ילד אלא גם שהיה נער, בחור, אבא בעצמו, מחותן,גבר בגיל העמידה.
הוא עדין מתבייש בו כאשר בו בבית אבות, שותק רוב הזמן. משהו בתוכו תמיד קיווה שהוריו ישתנו ויהיו אחרים.
את חובתו לא שכח ובא בכל שבוע לבקר את אביו אבל אבא למרות שהיזדקן לא שחכ את הבטחתו ומעולם לא אירו לא את חייכיו" אתה לא אוהב אותי" אמר לו מידי פעם משפט שהיה מכעיס ומקומם אותו.
הורים מכבדים בכל מצב בלי חשבונות והיתחשבנויות. בלי השוואות ודיונים . זו מצווה זו זכות זו גדלות. זו אנושיות הורים שגידלו את ילדם הורים שהעניקו את אהבתם, נשמתם, אמונתם ותפילתם.
ארי לא חיכה למעלית הוא דלג את המדרגות שתיים שתיים..אבא היה במיטה לא צעיר כפי שזכר בחלומות בן 87 מביט בו מבעד לעפילי השנים.
"אבא" הוא קורא לימנסה להסב את תשומת ליבו. אבא מסובב את פניו, קשייו כאדם לקוי בהבנה וכקשיש הפכו אות לאטום משהו, קשה לתקשורת.
ארי אחז בידו " אבא זה אני ארי באתי לומר לך, אבא שאני אוהב אותך, אוהב אותך באמת. אתה מקשיב לי, אבא?"
הקשיש נדרך. הוא לחש "ארי.."
וארי בן 50 מרגיש כמו בן 5 ליטף את פניו של אביו. "אני אוהב אותך, אבא אתה זוכר איך שיחקת איתי? נסעתי לכאן רק כדי לומר לך" הוא דיבר לאט, ברור, דמעותניגרות מעיניו.
"אני זוכר, אתה זוכר גם?" שאל הקשיש קולו מצועף מגעגועים " חשבתי ששכחת, ארי".הקשיש הסתכל עליו לרגע, כמו קלט את תחושתו הפנימית, שואב כוחות אותה אל תוכו
ואז זה קרה.
הוא חייך.
זה היה החיוך של ארי. חיוך שארי לא ראה מגיל 13 כעת בגיל 50 הוא זכה לראותו שוב.
ארי עזב לו לשכב במיטה. הקשיש עדין חייך. " גם אני אוהב אותךאריחשבתי ששכת את זה"
לא " לא שחכתי "
" יופי זה טוב לט לשכוח כזה דבר" הוא עדין חייך.
הוא המשיך לחייך גם כאשר נרדם, גם כאשר ארי נשק על מצחו והלך. גם כאשר אותו לילה פקד אותו דום לב. גם במותו הוא חייך. כך מצא אותו צוות העזרא ראשונה. ארי ידע שהוא יכול לבחור בשתי אפשרויות. הוא יכול להיתייסר על כך שכל ימיו אביו לא חייך אליו בגללו, הוא בחר לקחת את החיוך של אבא ולהישאר אסיר תודה על החסד שזכה בכיבוד הורים, כמה שעות לפני שהזכות הסתיימה ונמוגה ממנו...
_________________

פשששששששש

מהממם!!!

שמחה בכוחה לשבור חומות!!!!

חזקק אחייי וואלה גם מרגש

אני בת נשמה! נ-ק-ב-ה

חח לא שמתי לב מצטער כפרה

חזקק ביותרר ללא ספק ..!

מרגש, אבל קצת לא מובן.