***אגרת המוסר*** F2H הורדה ישירה מילים צלצול פלייבק רמיקס יוטיוב

בס"ד

אם ישים האדם לבו ונפשו אל יראת התורה, אם בכלל, לידע ולהבין מהתורה, כי לכל עברה יש ענש עצום ונורא, ולכל מצוה יש שכר נעלה מאד. אם בפרט והוא העקר, ללמד תורת כל עברה ועברה לבדה, לגאוה-תורת הגאוה, למשא ומתן באמונה-חלקי התורה אשר לענינים שבין אדם לחברו בעסקי העולם וכדומה, וכן לכל מצוה ולכל עברה את תורתה.

רבי ישראל סלנטר זצ``ל

מכבוד אדמו''ר החסיד האמיתי, מובהק לרבים גאון ישראל סלנטר (ליפקין) זצוקלה''ה. חקק בעת מלין מעטים לעורר לב אחינו בני ישראל ללמוד חכמת המוסר. מלין לא כבירים ומושכליו רבים המה. האדם חפשי בדמיונו ואסור במושכלו. דמיונו מוליכו שובב בדרך לב רצונו, בל יחת מעתיד הודאי, עת יפקד ה' על כל מפעליו ובשפטים קשים יוסר, בל ילכד זר בגללו, הוא לבדו ישא פרי חטאיו, אחד וא עושה העברה והנענש מרה היא, בל יאמר האדם זה חלי ואשאנו. פגעי התבל מצערים המה למכביר, מול ענשי העברות. תגעל נפש האדם למדי, יום לשנה יחשב. אוי לדמיון, אויב הרע הלזה- מידינו הוא, בכחנו להרחיקו, בתתנו אזן קשבת אל השכל, להשכיל על דבר אמת, לחשב שכר עבירה נגד הפסדה. ומה נעשה? הדמיון נחל שוטף, והשכל יטבע אם לא נוליכנו באניה, היא רגשת הנפש וסערת הרוח.

בכל הדברים והענינים יש כלל ופרט (או סוגי ומיני ואישי) אם אין כלל, אין פרט, כי אין בפרט מה שבכלל. אכן, יש כלל באין פרט מוצאת. אי לזאת, ראשית כל דבר הוא הכלל. וממנו הפרטים ימשכו.

עתה נשקיף נא בעבודתנו המחויבת לבוראנו יתברך, הלא דבר הוא. מה הוא הכלל אשר ממנו נשאב הפרטים?

בלי דעת ובלי תבונה נכיר שהאמונה המרחפת בנו, שהאלהים שופט הוא לתת לאיש כפרי מעלליו (אם רע ומר דרכו, יוסר באנשים רעים, אם בעולם-הזה או בעולם-הבא, עולם הנצחי, בל ידע אנוש ערכה, עד כמה תגדל למעלה-ראש באיכות ובכמות. ואם זך ואם ישר פעלו, לעומתו ברוך יאמר בתענוגים נשאים בעולם-הזה, וביותר בעולם-הבא, בעדן נפלא למעלה הרבה משכל והרגש אנושי)-היא ראשית מצעדנו לעבודתו יתברך.

הוא מאמר חז''ל (מכות כד.): בא חבקוק והעמידן על אחת ''וצדיק באמונתו יחיה'' (חבקוק ב, ד) ומאמר חכמינו ז''ל (בבא בתרא עח:): ''על-כן יאמרו המשלים באו חשבון'' (במדבר כא, כז)-''המשלים'', אלו המושלים ביצרם, ''באו חשבון''-בואו ונחשב חשבונו של עולם, הפסד מצוה כנגד שכרה, ושכר עברה כנגד הפסדה.

אכן למורת-רוח ודאבון לב, כח הכללי הזה (רק) מסתתר בנו, נחבא במצפוני הלב, בל יראה החוצה, אם לא נשים לב לשדד אדמות לבבנו בהרחבת רעיוני המוסר. אי לזאת, גם הכח הכללי הלזה בל ישלח פארותיו על האיברים לאסרם במאסר היראה, ומזה הכלל לא ימשכו הפרטים להשמר מהעברות המתרגשות, ונכשלים אנחנו בכל עת בעברות רמות עד שמים יגיעו, בחטאי הלשון באין מעצור לרוחנו, ובעסקי משא ומתן למכביר, ובטול תורה על כולנה. ובכלל, בכל האיברים כמעט אין במו מתום, למתבונן היטב איש לפי ערכו, שכל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו (סוכה נב.), ונכשל בעברות נשאות ורמות, אשר גם לחשכת לבבנו כסומים נחשבנו, אין רואה גדלם (נגד עברות ההמון), רק אם נשקיפה על-ידי כלי- המחזה (המגדלת דבר גדול למאד הנראה לחולשת ראותנו כקטן, כמו הכוכבים אשר גדלם יותר מכדור הארץ ונראים כנקודות קטנות, ועל-ידי כלי-המחזה נראים יותר גדולים מעא, ובאמת אין ערוך לגדלם, כן הדבר הזה) הוא השכל הנכון, על-פי התורה הנאמנה, נמצא, אותם חמורות הרבה באיכותם ביתר שאת ויתר עז.

הוא הדבר אשר נוכל להעמיס בדברי חז''ל (יומא ט:): ''מקדש ראשון מפני-מה חרב, מפני שלשה דברים שהיו בו: עבודה זרה, גלוי-עריות ושפיכות דמים. אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות- חסדים מפני-מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת-חנם. רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרויהו, ראשונים שנתגלה עונם, נתגלה קצם. אחרונים שלא נתגלה עונם, לא נתגלה קצם (הענין שנתגלה עונם של הראשונים, להיותם עברות חמורות לעין הרואה באין פנות אל הבינה. אבל עונות האחרונים בל יראו רק למתבונן היטב הדק גדל חמרם למעלה להפלא, מסתעפות לפרטי חטאים עצומים באין מעצור, רחמנא ליצלן) כו'''. ושאלו שם אמוראי: ''ראשונים עדיפי או אחרונים עדיפי? והשיבו: ''תנו עיניכם בבירה שחזרה לראשונים ולא חזרה לאחרונים''. הוא הדבר אשר דברנו למעלה, כי הגדול מחברו (כמו בבית שני שהיו עוסקים בתורה וכו'), יצרו גדול, ומכשילו בחטאים עצומים, נודעו למשכיל על דבר-אמת גדל איכותם להרע.

עתה בכל האפנים אשר יתיצב האדם מה-יעשה? יום- המות מכל מכוסה, פתאם יבוא, והאלהים יפקד את כל מעשה אשר עשה. מספר מפקד ימי חייו, אחת מהן לא נעדרה, ומר ממות תהיה האחרית, באין מנוס ומפלט להנצל. הוא מאמר הכתוב (קהלת ט, ד): ''כי- מי אשר יחובר אל כל-החיים יש בטחון, כי-לכלב חי הוא טוב מן-האריה המת'', כדרשת רבותינו ז''ל (בילקוט במקומו) שכל זמן שאדם חי יש בו בטחון ותקוה לעשות תשובה, וכיון שמת אבדה תקותו כו'. אי לזאת, כל עוד נשמתנו בקרבנו, נמהר נחישה לפלס דרכינו לטוב.

אכן, על-ידי האבן הנגף ירט הדרך לנגדנו, לא נחרד מיום המיתה גם אם בפינו נזכירהו, כמאמר רבותינו ז''ל (שבת לא:): ''שמא תאמר שכחה היא מהן, תלמוד לומר (תהלים מט, יד): ''ואחריהם בפיהם ירצו סלה''. גם אם עינינו רואות מיתת בני-אדם כמונו, לא תתן עז בנפשנו לשוב בכל-לב לבוראנו, אשר לסוף נבוא למשפט ויתוכח עמנו על כל רע מפעלנו, הפך מאמר הכתוב (קהלת ז, ב): ''טוב ללכת אל-בית-אבל מלכת אל-בית משתה באשר הוא סוף כל-האדם, והחי יתן אל-לבו''. אין זאת, כי אם רבוי העונות שטמטמו לבנו ויהי לאבן, כדרשת חז''ל (יומא דף לט.) על הפסוק (ויקרא יא, מג): ''ולא תטמאו בהם ונטמתם בם'' אל תקרא ''ונטמתם'' אלא ונטמטם-עברה מטמטמת לבו של אדם. ולכן גם עונותינו נסתרים מלפנינו ולא נרגיש בהם במהרה, כמאמר רבותינו ז''ל (קידושין דף מ.): כיון שעבר אדם עברה ושנה בה נעשית לו כהתר, והן מסבבים אותו ליום הדין, כמאמר רבותינו ז''ל (עבודה-זרה דף יח): ''עונות שאדם דש בעקביו כו' מסבבין כו''', עתה, האם אבדה תקותנו חס-ושלום, אין מזור לנו חלילה?

אחת היא מצאנו, חכמה ואינה מלאכה, נשיח נא מעט וירוח לנו.

נשימה לב להתבונן בענין העברות ונראה, כי שתים המה בסוגיהן:

האחת נובעת מהתאוה הנפרצה לאהב הערב לשעתו, לבלי השקיף הנולד, אם כי מרה תהיה באחרונה. נמצא, דוגמתם מה גם בעניני העולם: האיש הסכל, ובפרט החולה, לחולשת-שכלו, יאהב לחטף לאכל את הערב לחכו, וישכח כי זה יביאנו למחלה נפרצה. לכך אמרו רבותינו ז''ל (אבות): ''איזהו חכם הרואה את הנולד''. הוא מאמר רבותינו ז''ל (סוטה דף ג.): ''אין אדם עובר עברה אלא אם-כן נכנסה בו רוח שטות''. וזה כל עמל האדם לעבודתו יתברך, לחשב ולהתבונן ביראת-ה' בפחד ענשו על-ידי ספרי המוסר ואגדות חז''ל, עד אשר באזניו ישמע וכמעט בעיניו יראה הענש הגדול בכמות ואיכות נצב לנגד עיניו כמאמר רבותינו ז''ל (סנהדרין דף ז' ע''א): לעולם יראה דין (להיותו עלול להכשל, והוא הדין כל אדם, להשמר מפגע רע מעברות החמורות) כאלו גיהנם פתוחה לו מתחתיו''. ואם כה יעשה האדם ולבבו יבין-ושב ורפא לו.

אכן, רבה רעת האם בארץ, אין דורש בצדק ואין משכיל ביראת-ה', לקבע עתים סדורות בעמל היראה, לדלות מי תבונה מהאמונה הנחבאה ומסותרת במחבואי הלב, להרחיבה ולסעדה, לתת לע תקף ועז, להשים המשרה על שכמה, למשל על האיברים לבל יפרצו גדרה וכתורה יעשו. זהו הסוג השני. דוגמת זה הדבר לא מצאנו בעניני העולם: אין איש שצרות מרחפות ממול פניו, אשר לא יקח לו עת לחשב מחשבות להנצל מהן. אי לזאת, גם אין התאוה סבתה. פליאה היא העברה הלזו, וזה שמע פלאי, לבלי שים לב להתבונן ביראת-ה' ובמוסר-ענשו- עברות כאלו לא יוכלו היות מסוג הראשון, יען אין די בהתאוה להיות סבתן, רק הן מרוחניות הטומאה המלפפת את האדם להחטיאו, וביותר בחטאי הדבור, כי מה-יתרון לבעל הלשון? כמאמר רבותינו ז''ל (ערכין טו), עין שם.

בזאת מצאנו פשר דבר בין השיטות בענין יצר-הרע ויצר-הטוב מה המה? השיטה האחת, היא השיטה הנודעת, כי יצר-הרע הוא כח הטומאה באדם המובילו לפשעים, ויצר-הטוב הוא כח הקדושה באדם המובילו לטוב, היא שיטת רב המחברים הגדולים. והשיטה השניה היא, שיצר-הרע הוא כח תאות האדם, המשקפת אל כל הערב לשעתו, אותו תאספהו אל ביתה ובו תדבק לאהבה, ויצר-הטוב הוא השכל הישר הצופה ומביט להנולד, הוא פחד יראת-ה' יתברך שמו ומשפטיו הרעים למרבה, ובוחר בדבר המועיל, לכבש התאוה, למען יתעדן באחרונה בענג נפלא, אשר אין די באר יקרת תפארתה, באשר אנחנו רואים בכל עת, עניני האדם מתחלפים, כל אחד נדבק יותר לעברה אחרת: יש אשר חטאתם תגדל יותר בבטול תורה ממשא ומתן באמונה ונתינת צדקה. ויש להפך. וכן בכל העברות אין אדם דומה לחברו. ואלו היה היצר- הרע רק כח הטומאה המפתהו, מדוע לא תלפף את כל בני-האדם בשוה? (אם לא נשקיף על שרשיהם למעלה). אמנם אם נאמר כי היצר-הרע הוא כח התאוה, הדבר נכון, כי תאות האדם תלויה במזגו (לדתו והרכבתו, שעתו ועניניו), ומזגי בני-אדם מתחלפים, לזאת גם עונותיהם מתחלפים. אכן גם בזה לא יתכן, הלא עינינו רואות בני-אדם עושים עבר ות עצומות, שאין תאותם גרמה להם כל-כך. ולפעמים התאוה מנגדתם, כמו האדם החפץ ומשתוקק הרבה אל הכבוד המדומה, ובכבוד מצוה תגעל נפשו וכיוצא בזה. אין זאת, כי אם רוח הטומאה המבלבלו ומובילו להרע גם נגד תשוקתו ההבלית.

מזה נראה בעליל, כי שתי השיטות נכונות. היצר-הרע הוא כח התאוה, וגם יש בו רוח הטומאה. וכן יצר- הטוב הוא השכל הנכון (שלא נתקלקל על-ידי העברות והתאוה) הרואה את הנולד, וגם יש רוח הקדושה באדם.

והנה בשני הצדדים ישנו באדם גשמי ורוחני, כענין בריאת האדם עצמו: גופני ונפשי. הגופני נראה לעין בשר, והנפשי נודע מפעולות ועניני הגוף. תחבולות האדם ומזמותיו להחזיק הנפש בגוף, המה רק בגוף לבדו, לתמכו באכילות טובות ובשמירות מעולות מכל נזק ופגע רע, ובזה ישמר נפשו בגופו. אין מבוא בטבעי (על-פי רוחניות לפי האמת, עקר שמירת הנפש בגוף תלוי רק בנפש, לפי עבודתה לבורא יתברך שמו), לעשות תחבולה בנפש להחזיקה בגוף, כי אין רואה ואין מרגישה לבדה ומה-יעשה בה. כן בעבודת ה' יתברך שמו, עקר התחבולה להחזיק את היצר-הטוב לפי שתי השיטות, היותו כח הקדושה והשכל הנכון (אשר לא נתקלקל), ולדחות את היצר-הרע, הוא כח הטומאה והתאוה, תלוי בבחינה הגופנית, להאכילהו מאכלים טובים, המה התבוננות הירה והמוסר הנובעים מהתורה הטהורה.

הוא מאמר רבותינו ז''ל (ב''ב טז.): ''בקש איוב לפטר את כל העולם כולו מן הדין, אמר לפניו: רבונו של עולם, בראת שור פרסותיו סדוקות, בראת חמור פרסותיו קלוטות, בראת גן-עדן בראת גיהנם, בראת צדיקין בראת רשעים, מי מעכב על ידך? ומה אהדרו ליה חבריה דאיוב, ''אף-אתה תפר יראה, ותגרע שיחה לפני-אל'' (איוב טו, ד), ברא הקדוש-ברוך-הוא יצר- הרע, ברא לו תורה תבלין כו'. בזה הורונו חכמינו ז''ל, כי תבלין של תורה, היא היראה הנובעת ממנה, כמאמר הכתוב (הנ''ל): ''תפר יראה'', והיא בחינה גשמית, מובנת לעיני בשר סבת רפואתה לחולי-הנפש. אם ישים האדם לבו ונפשו אל יראת התורה, אם בכלל, לידע ולהבין מהתורה, כי לכל עברה יש ענש עצום ונורא, ולכל מצוה יש שכר נעלה מאד. אם בפרט והוא העקר, ללמד תורת כל עברה ועברה לבדה, לגאוה-תורת הגאוה, למשא ומתן באמונה-חלקי התורה אשר לענינים שבין אדם לחברו בעסקי העולם וכדומה, וכן לכל מצוה ולכל עברה את תורתה.

הנשגב והעקר בשמוש רפואות התורה לתחלואי היצר, הוא ללמד בעז ועיון עמק היטב דיני העברה עצמה, ההלכה עם כל סעיפיה, כי עינינו הרואות הרבה מהעברות אשר האדם נמנע מהם בטבע ולא יעבר עליהם, אף גם בעת אשר ילחצנו לזה איזה דבר. וישנם עברות חמורות מאלו, והאדם הזה בעצמו יעבר עליהם בהקל. דרך משל: חלק גדול מאחינו בני- ישראל כמעט רובן ככולם לא יאכלו בלי נטילת-ידים חלילה, אף גם בעת אשר ירעבו ויצטערו הרבה, ובלשון-הרע החמורה בנקל יעברו עליה גם בלי תאוה גדולה- עתה, הננו רואים, כי עקר השמירה מהעברה היא רק לעשות את ההרגל (השמור) טבע אצל האדם. על-כן, אף אם יתאמץ האדם הלזה ללכת בדרכי המוסר, ליגע עצמו בשמירה מלשון-הרע עם כל חושיו ורעיוניו כיאות, בכל זאת, כל עוד שלא נתחלף טבעו והרגלו בזה שלא יהיה לו שום חפץ טבעי לספר לשון- הרע, יותר יעבר בנקל על לשון-הרע מאשר יאכל בלי נטילת-ידים חלילה. וכן הוא הענין בכל מיני עברות, הכל לפי האדם והזמן והמחוז, כי גם לא כל המחוזות שוות בזה, כי אם מתחלפים בענינן, כל מחוז יש לו עברות אחרות אשר ישמר אצלם בנקל, ומרחק מהם בטבע. וזאת הלא ידוע, כי השתנות הטבע תולד רק מלמוד והרגל רב. ו לכן היסוד העקרי והעמוד הנכון להכין את עצמו לשמירה מהעברות ועשית המצות, הוא רק הלמוד הרב בהלכה זו הנוגעת לעברה זו או למצוה זו, ובפרט בעיון הדק היטב, כי זה הלמוד עושה קנין חזק בנפש להיות העברה מרוחקת ממנו בטבע.

כדומה, במחוזותינו אלו, תהלה לאל, אסורי נבלות וטרפות ודומיהם מוטבעים בנפשות הישראלי, עד אשר לא יצטרך שום איש לאכף טבעו ותאותו להתרחק מהם, כי המה לו לזרא. הלא לא יעלה חלילה על לב שום אחד ממוכרי בשר כשר להתרפות מלדרש אצל מורה-צדק במצאו שום דבר שיש בו חשש טרפות באיברים הפנימיים, עם היות לו לפעמים בענין כזה הפסד מרובה, ואין יודע בו זולתו. מורא שמים עליו בטבעו והרגלו. חלילה לו מרשע להכשיל את ישראל. ואולם, בעונותינו הרבים, במשא ומתן הוא בהפך, רב בני-אדם לא ידרשו על חשש גזל ועשק מעצמם טרם יתבענו חברו, ומהם אשר גם אחר התביעה יעשה תחבולות מרמה או יעיז. והלא בתורה הכל שוה, זה לא-תעשה וזה לא-תעשה, כפי ענין התורה ומשפטיה, ''ובשר בשדה טרפה לא תאכלו'' (שמות כב, ל), ''לא-תאכלו כל-נבלה'' (דברים יד, כא), או ''לא-תעשק את-רעך ולא תגזל'' (ויקרא יט, יג) ודומיהם. כמו שהוטבע בנפש הישראלי שכל מיני טרפות שוים אצלו וכל אשר יורה המורה כי הוא טרפה, מרוחק אצלו וכתורה יעשו, כן בממון. הלא כל מה שעל-פי התורה שיך לחברו. הוי גזל ועובר ב''לא תגזל''. ואנחנו רואים שבעונותינו הרבים, אפלו הלומדים, וכמעט גם היראים, אינם נזהרי ם כיאות בלא-תעשה הלזו, אשר יום-הכפורים וגם המיתה אינם מכפרים עליה. אכן, אם ישים האדם לבו ונפשו ללמד ההלכות השיכות לממון בעיון, גמרא ופוסקים איש לפי ערכו, ובפרט אם המרכז יהיה על תכונת אסור והתר, לידע איך להשתמר מגזל (אף אם לא יקים בתחלה, כי התאוה רבה בזה וגם רחוק הדבר מהרגל המדיני), מה רב כחה להשריש לאט-לאט קנין רב בנפש, עד אשר יהיה שוה בעיניו שאלות אסור והתר ושאלות השיכות לממון.

כן אם האדם נכשל רחמנא ליצלן בעברה אשר אין העולם רגילין בה, כמו בנאוף וכיוצא, כמאמרם ז''ל (בבא בתרא קסה): ''מעוטן בעריות''. ותקף עליו יצרו שנעשית לו כהתר, רחמנא לצלן, עקר רפואתו (לבד התבוננות היראה והמוסר מאגדות מדרשי חכמינו ז''ל וספרי מוסר השיכים להעברות הרגילות, לקנות טבע אחר, לבל יעלה על לב לעבר עליהם גם אם יכבד הדבר.

והנה בתבלין התורה ליצר-הרע, יש עוד בחינה רוחנית (שהשכל וחושי האדם נלאו להכיר סבתע). הוא מאמר חכמינו ז''ל (סוטה כא): תורה בעידנא דעסיק בה מצלא כו'. ואין חלוק באיזה דבר תורה שיהיה עסקו, תצילנו מחטא. אם יעסק בענין שור שנגח את הפרה וכיוצא, תצילנו גם מלשון-הרע וכיוצא, הגם כי אינם שיכים זה לזה, רק רוחניות התורה תשמרנו.

והנה אם נשקיף בעין חודרת, נראה כי תחבולותינו למרכז רפואת היצר-הרע המה רק בבחינה הגשמית, הוא התבוננות היראה ולמוד ההלכות כנ''ל. כי הרפואה השניה, היא בחינה הרוחנית, באה ממילא. ועל-כן תקרא רפואה מקרית. כי מצות למוד התורה היא מצות-עשה בפני עצמה, תלויה בגדרה המבאר בהלכות תלמוד-תורה, איך להתנהג בה נגד עניני העולם. אין נפקא מינה בהנהגתה איך יצרו של אדם מתגבר עליו, אם מעט ואם הרבה. והאדם צריך ללמד תמיד לקים מצות תלמוד תורה כראוי, גם אם אין יצרו מתגבר עליו. ואין בידו ללמד יותר מחיובו. וכשיקים מצות תלמוד תורה כראוי, ממילא נמשך רפואתה הרוחנית ליצרו, על איזה אפן שהוא.

אכן בחינה הגשמית היא ההתבוננות ביראת ה' ולמוד ההלכות, היא רפואה עצמית, והאדם צריך להתנהג בה בדרך רפואת חלי הגוף, אשר לפי ערך המחלה כן ערך הרפואה בכמות ובאיכות, כן בחלי הנפש הרפואה הלזו תתיסד לפי ערך המחלה. כל עוד אשר יצרו יתקף עליו, כן ההכרח להוסיף בהתבוננות היראה ולמוד ההלכות, כנ''ל. ואם לא ישתמש ברפואה הגשמית, אזי גם הרוחנית היא למוד התורה, לא תתן כחה כל- כך ליצר-הרע הרוחני, כתכונת בריאת האדם, אשר פעולת הרוחנית היא הנפש, תלוי בבחינת הגוף, כנ''ל.

והנה האויב האורב להאדם הוא היצר-הרע, הפועל בו לשום לבו לאבן, בל ירגיש את חטאיו העצומים, לבלי יראה חסרונו וידיו בל תעשינה תושיה להתבונן ביראת ה', לבקש רפאות תעלה, היא רפואה הגשמית.

לזאת ישים האדם אל לבו לזכות את הרבים, לעוררם להתבוננות היראה והמוסר. כי עיני האדם פקוחות על אחרים לדעת ולהכיר את חסרונותיהם וכי נצרכים המה למוסר למרבה. כן יחזיק בכל עז בלמוד המוסרי, למען ישוטטו בו רבים ותרבה יראת-ה' וזכות הרבים תהיה תלויה בו, וממילא לאט-לאט למוד המוסר ידריכהו בנתיב הצדק. והוא רפואה גשמית וגם רוחנית, כמאמר חכמינו ז''ל (יומא פז): ''כל המזכה את הרבים, אין חטא בא על ידו''.

ומה מאד תגדל המצוה הלזו בעיני האדם, לשום לבו ונפשו להדריך בני-אדם ללמוד המוסר, להציל נפשם משאול תחתית, וכמאמר רבותינו זכרונם לברכה (שבת קנא): ''כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים''. ואין לך רחמנות גדולה מלהזכיר ולעורר לבב בני-אדם ללמוד היראה, כי אז בעיניהם יראו ואזניהם ישמעו ולבבם יבינו גדל המכשלה אשר לפניהם, וינהמו על אחריתם, לשוב אל ה' יתברך, להיות סור מרע ועשה טוב, אם מעט ואם הרבה. האדם המעורר לזה יהיה לו חלק נכון בכל אשר יולד מזה, להתעדן בעדן נצחי אשר עין לא ראתהו. נלאה שכל אנושי להקיף ולהכיר היטב כמות ואיכות מצות הרבים, אשר תלוה להאדם מדבר הנקלה הלזה. העמל מעט והשכר הרבה, באין ערך ושעור. לזאת ישים האדם עינו וכח שכלו להדבר הגדול הלזה, אם בעל נפש הוא.



מתוך:
http://www.shofar.net/site/ARDetile.asp?id=6205