[כתבה+תמונות]מבחן השוואתי:סוזוקי ג`ימני מול פיאט פנדה F2H הורדה ישירה מילים צלצול פלייבק רמיקס יוטיוב

<~MaTi~>

חוקרים נועזים יצאו לבדוק את שני רכבי השטח הקטנים בישראל, ולבחון האם הגודל באמת קובע

מותר לנחש כי רוב קוראינו לא הכירו את הפנדה המקורית, שהגיעה אלינו בתחילת שנות השמונים של המאה שעברה. הייתה זו קופסת פח קטנה וזקורת דפנות אותה עיצב מעצב העל ג`יוג`ארו, שהתבקש ליצור חלופה מודרנית למכוניות כמו סיטרואן 2-שבו ו-רנו 4. הפנדה לא זכתה למעמד-על כמו זה של הצרפתיות הקשישות אבל היא הדליקה גדודי אוהדים שהתאהבו בפשטותה המופגנת ובמושבי הבד המתפרקים, במחירה הזבובי, ובעלות אחזקתה היתושית. ב-1983 קיבלה הפנדה הנעת 4X4 שאפשרה לה להגיע לתחנות סקי מושלגות, להוביל חקלאים איטלקיים בשדות הבוץ ואת עבדכם הנאמן – לתקיעה פנומנאלית בדיונות של החוף הצפוני בבלגיה.

כאשר הגיעה הפנדה החדשה למעבדת המחקר של `הגה בשטח`, ברור היה לנו כי אנו צריכים להשוות את הזן הנדיר הזה לבעל חיים דומה. הצעתי להשוות את הפנדה לבעלי חיים דומים בגודלם, תוך שאני חושב על דייהטסו סיריון, יונדאי גץ, ושאר זאטוטים מוטוריים. היפותזת המחקר שלי נדחתה בהתנשאות קלה של עמיתי המלומד, פרופסור שפילמן, מדען בעל מוניטין בינלאומי בענייני עפר ואבק; חושבני, מלמל פרופ` שפ` הנכבד, שחשובים יותר הטריטוריה והמחיר, ולכן אני מציע לעמת את הגמד הירקרק עם סוזוקי ג`ימני; שניהם 4X4, שניהם עולים כמעט 110 אלף שקל, עם שניהם נוכל להתפנן ביום מבחן נינוח ורגוע. הלא כן? המשיך וצלף בי בלשונו המושחזת...

היפה והחיה
וכך מצאנו עצמנו דוחקים את גופותינו אל שני רכבי ה-4X4 הקטנים והזולים ביותר בישראל. מימין, פנדה צבע-דשא, חמודה ומתוקה בעליל. משמאל, ג`ימני כחול, ג`יפון אהוב אך קופצני, שעבר שינויים קלים בשנותיו האחרונות – בעיקר קוסמטיקה, ומעט מאוד מוטוריקה. עיצובו של הג`ימני אינו הצד החזק שלו; אין בו את הקסם המופלא של ויטרה דור ראשון, אין בו את הקשיחות המופגנת של הסמוראי, גם לא את הדינמיקה המוחצנת של גרנד ויטרה החדשה. הג`ימני היה ונשאר קופסה סתמית למדי, אבל מידותיו הקטנות ועיניו הפעורות לרווחה, מעניקות לו כרטיס כניסה למועדון ה`חמודי`. כנפיו המנופחות ופגושיו הבולבוסים מעניקים לו הופעה של נערה יפנית שקיבלה הזרקת-יתר של `בוטוקס`, אבל הוא עדיין חביב וידידותי במופגן (בגרסת הברזנט שאינה מגיעה לישראל, הג`ימני ממש מדליק).

הפנדה היא סיפור אחר לחלוטין; זוהי סופר-מיני מודרנית, אשר בעיצובה הושקעו מחשבה ומאמצים רבים. מלפנים היא לא עוצרת נשימה אבל במבט צד היא ניזונה מפרופורציות נהדרות, מניקיון קווים המשמח את העין. רצועת החלונות מקומרת ושובבה למראה, מאוזנת בהרמוניה מעל חגורת הצד. גלגליה הגדולים מוצבים בארבעת הפינות, הדופן האחורית זקופה כמעט כמו אצל אמא-פנדה, אבל עם מינון נאות של קימור מודרני. מגני-כאילו-גחון מדגישים את המראה הקרבי, והיא כולה אומרת שירה. בגרסת Cross המשווקת בחו"ל, היא נראית עוד יותר קרבית ומצוידת בנעילות דיפרנציאל. התגובה האמוציונאלית לפנדה החדשה מזכירה במידה רבה את זו שמעלות בך מכוניות כמו רנו טווינגו או מרצדס סמארט; אלה המציאו את ז`אנר ה-Fun Mobile, `חִיוּכונִיות` המחייכות אלייך בכל בוקר וקשה שלא לאהוב אותן – גם אם אינך נערת תיכון שקיבלה מאבאל`ה את מכוניתה הראשונה. תא הנוסעים של פנדה 2007 ממשיך את הקו החיצוני עם דיפוני דלתות מגולפים וריפוד עליז בצבע חרדל, קונסולה מרכזית בה נעוצה ידית הילוכים מיניאטורית, וארגונומיקה נאותה. המושבים הקדמיים מפתיעים באיכותם, וגם מאחור יש מקום רב. נסעתי בפנדה עם שלושת בני והיה לנו מרווח ונוח להפתיע; זאת למרות שצאצאי המגודלים כבר נגמלו מזמן מחיתולים ומוצצים, ולידם אני נראה כחגב כמוש ונמוך...

בהשוואה לפנדה העליזה, תא הנוסעים של הג`ימני שחור ואנמי, נטול אישיות והדר. יש תנוחת נהיגה סבירה ומקום מספיק עבור הנוסעים מלפנים אבל מאחור, זו כבר מלחמת קיום והישרדות החזקים ביותר. אין דלתות אחוריות, קשה להיכנס ולצאת, המושב צר ונוקשה ובקיצור – סוזוקי ג`ימני הוא רכב לזוג צעיר בלי ילדים, הפנדה כבר מתאימה למשפחה קטנה וצעירה.

בעקבות הסוסים הנכחדים
אתה לא מצפה מדרדסים כאלה להפגין שרירנות יתר, אבל הג`ימני מספק את הסחורה באופן מתקבל על הדעת. עם 1075 קילוגרם ו-85 כוח סוס, מנוע ה-VVT 1.3 ליטר מביא את הקובייה הכחולה עד 135 קמ"ש, מאיץ ב-17.2 שניות מאפס למאה (140 ו-14.1 עם הילוכים ידניים). אלו לא נתונים מלהיבים במיוחד, רצועת הכוח הדקיקה ויחסי העברה ארוכים גורמים למנוע הזעיר להרעיש מדי פעם - בעיקר בתאוצות ביניים ובעקיפות הדורשות עיני נץ, תזמון של חתול בר ונחישות של פרד. אבל בנהיגה רגועה מנועו של הג`ימני בהחלט נסבל, והוא ייקח אותך גם אל מחוץ לעיר הגדולה. הגרסה הידנית מעניקה חיוניות רבה יותר למי שמחפש קצת אקשן אבל היא פחות נוחה לנהיגת עיר, וקשה יותר לשליטה בקטעי עבירות טכנית.

הפנדה הירקרקה מתקשה עוד יותר לגייס את הסוסים הנכחדים; הפנדה מיוצרת בפולין ושמחנו לגלות כי מהנדסי ה`פולסקי-פיאט` חסכו מאיתנו את חרפת מנוע 652 הסמ"ק של ה-126, הראוי להכחדה מיידית. אבל גם ביחידת ה-1.2 ליטר המגיעה לישראל אין בשורה גדולה, ו-60 כוחות הסוס מתקשים להתמודד עם 980 הקילוגרמים. לעזרת הפנדה באה תיבת חמישה הילוכים ידנית; התיבה חדה ונעימה להפעלה, מעניקה יחסי העברה המאפשרים זינוקים זריזים למדי, ושיטוט עירוני בלי צורך בערבוב מוגזם של מוט ההילוכים. אבל בסופו של דבר, האורווה הזו ריקה מסוסים, וחסר כוח במהירויות עירוניות-פלוס; עם התיבה הידנית מסתפקת הפנדה ב-145 קמ"ש ו-20 שניות, בהחלט לא החימוש הנחוץ להישרדות בג`ונגל המוטורי! הפרש הסוסים מתבטא היטב במאוצים, והג`ימני האוטומטי גובר על הפנדה הידנית, בכל השוואת תאוצה. במהירויות תלת ספרתיות, הפנדה רגועה ושקטה יותר. באירופה נמכרת הפנדה גם עם מנוע דיזל מולטיג`ט 1.3 ליטר, המספק 75 כ"ס ומומנט נאות; היינו שמחים לנהוג באופציה הזאת, אבל ניתן לשער שמחירה היה הופך לשערורייתי לחלוטין.

מעבר ליתרון הביצועים הבולט של הג`ימני על פני הפנדה, צריך גם לזכור כי פנדה 4X4 מגיעה רק עם תיבת הילוכים ידנית; בגרסת 4x4 Climbing אין לפנדה אופציה אוטומטית, זו מוצעת רק בגרסת הכביש. זהו חיסרון של ממש בשוק ה`קטנות-אורבניות`, ודי בו כדי לפסול את הפנדה אצל הרבה לקוחות עירוניים. אבל האם זה עושה את הג`ימני לרכב עירוני טוב יותר? ובכן, לא. ממש לא. למרות מידותיו הקטנות וחזותו העירונית, ג`ימני הוא רכב שטח אמיתי. זה אומר שהוא טוב בשטח, הרבה פחות מרשים על הכביש. הג`ימני קופצני וקשוח, שני הסרנים החיים מורגשים היטב בכל שיבוש אספלט, או תמרון היגוי חפוז. נוחות הנסיעה של הג`ימני אינה עומדת בשום השוואה מול הרכות המשיית של הפנדה, וזה לא רק עניין של נוחות; הג`ימני נוסע על הכביש בהנעה אחורית 2X4 ואין לו בעיה להחליק את הגלגלים האחוריים, גם כאשר אינך מעוניין בכך. מרחקי הבלימה שלו גדולים בכ-50% מעל אלו של הפנדה, והוא רגיש מאוד להעברות משקל.

בקיצור – הבנתם. ג`ימני הוא רכב שטח חמוד ובעל יכולות, אבל על הכביש הוא לא מציאה גדולה. בידיים נכונות ובוגרות הוא יכול להיות בן לוויה נאמן ונעים אבל אצל נהג צעיר ולא מנוסה, יש מצב להסתבכות. בנושא הזה, הפנדה הקטנה היא בדיוק הרכב שהייתי רוצה לנסיעת עיר ופרברים, עבורי או עבור ה`נהג-חדש` במשפחה. נוחות הנסיעה בפנדה מצוינת, בטיחותה הדינאמית טובה הודות להנעת 4X4 קבועה, היא נעימה וידידותית לנהיגה ולחנייה. מנוע הזבוב משייט אותה בקלות במהירויות תלת ספרתיות, אבל גם לא ימשוך אותך לטוס מהר ורחוק מדי.

חפרפרות שטח
את הג`ימני אנו מכירים היטב, ותמיד אהבנו אותו בשטח. אין לו מרווח גחון מרשים, מנועו אינו בשרני, מהלך המתלים אינו מרשים והקופצניות יכולה להרוג כל מי שעבר את גיל 24. אבל מצד שני, זהו רכב שטח קל משקל ובעל הילוך כוח, שני סרנים חיים, ומערכת העברת כוח ראויה לשמה. יש לו זוויות מרכב מצוינות, אמינות בלתי מסויגת, ועלויות החזקה נמוכות – ממש מגוחכות במונחים של רכבי שטח full size. בנהיגה נכונה ועם מינימום התאמות (מיגונים, צמיגים), הג`ימני ייקח אותך לכל מקום בישראל. אפשר להידחס לתוכו בכוח אבל הוא לא מתאים לנסיעה ברביעייה; הקונפיגורציה המושלמת היא זוג צעיר, עם או בלי הכלב.

הפנדה מעולם לא התיימרה להיות חיית מדבר רצינית, בוודאי לא ברמה של פיאט קאמפניולה שנכחדה אי שם בשנות השבעים של המאה שעברה. הפנדה נועדה במקור לאפשר תנועה מוגבלת בשבילים חקלאיים, ובאזורים מושלגים. מבחינה זו, הפנדה (כמו גם סובארו) הקדימה בהרבה את הג`יפונים המודרניים, שנולדו ב-1997 עם טויוטה ראב4. ואמנם, גם בהופעת Climbing הקרבית יחסית ועם צמיגי 185/65R14, הפנדה מציגה מרווח גחון סמלי של 16 סנטימטרים בלבד. גחונה נקי יחסית (דווקא בג`ימני בולטים כלפי מטה מוטות האורך, אבל הם חסונים ומסוגלים לספוג פגיעות קרקע ובולדרים), אבל היא בוודאי לא מתאימה לשבילים תובעניים וטרשיים. הפנדה נוסעת ב-4X4 קבוע, עם דיפרנציאל וויסקוזי המעביר כוח לאחור בעת הצורך – הוא מתפקד מהר ומדויק. בלי תיבת העברה ייעודית, ההילוך הראשון נהנה מיחס העברה מספיק קצר, כדי להגיע רחוק יותר מכפי שבאמת תרצה. אהבנו להשתעשע עם הפנדה על מגבלותיה הצנועות אבל צריך להודות כי שטח המחיה שלה הוא שבילי קק"ל ודיונות קלות, שם היא נהנית ממשקל זבוב, יחסי העברה מצוינים ומתלים נוחים ומפנקים להפתיע. טיולי שטח של ממש? ממש לא. גיחות קצרות לחוף הים עם הגלשן, לשבילי כורכר נינוחים או לדיונה הסמוכה? בהחלט כן.

דרוויניזם עירוני
ב-1859 פרסם צ`ארלס דרווין את תורת האבולוציה שלו, בה טען כי בעלי חיים חלשים נכחדים ממפת ההיסטוריה, ורק החזקים יכולים לשרוד ולהתפתח. הפנדה הקטנה שורדת בעולמנו המוטורי כבר למעלה מ-25 שנה, ובגלגולה השלישי היא שבתה את ליבנו. זוהי מכונית עיר קטנטנה אך מרווחת, חסכונית להפליא אבל נוחה, והיא מצוידת בהנעת 4X4 המסוגלת להביא אותה אל השבילים הפתוחים, וגם אל דפי `הגה בשטח`. השאלה היא מה זכות הקיום שלה בעולם בו שולטים הפוזה והראוותנות.
האמת היא שקצת קשה לנו להצדיק את הפנדה 4X4; היא מדליקה אותנו בתור רעיון וקונספט, אהבנו אותה מאוד כמכונית סופר מיני צעירה ומחויכת, אבל בשביל זה אפשר לקנות את גרסת ה-2X4 המציעה את אותה הסחורה, בכ-30,000 שקל פחות! 78,000 הוא סכום יפה מאוד עבור מיני-עירונית מדליקה, אבל לשלם 107,000 עבור גרסת הכאילו-שטח... הממממ, תהליך האבולוציה לא יאפשר הישרדות נרחבת של עוף מוזר כזה! במחיר כזה גם הייתי מצפה לא להיתקל בחסכונות קטנוניים כמו היעדר ידית אחיזה לנוסע, או מראות צד שאינן מתכווננות חשמלית. כמגזין שטח וכאנשים המודעים לערך הכסף, איננו יכולים להעניק ל`פולסקי-פיאט` את גביע הזכייה, למרות שאהבנו אותה עד מאוד.

גם סוזוקי ג`ימני אינו חף מכל חטא; הוא לא ממש חזק ובוודאי לא בטיחותי מאוד על הכביש, הוא מטלטל אותך בכביש ובכפר, צריכת הדלק שלו אינה כה נמוכה כפי שיכולנו לצפות. אבל זהו רכב שטח אמיתי, עם יכולות שטח הגדולות בכמה דרגות על ג`יפוני כאילו-שטח העולים כפליים ממנו, ויותר. ג`ימני ידני עולה 112,000, עבור אוטומט תשלם עוד כמה גרושים, עדיין עסקה מבריקה בכל קנה מידה. נכון שהעירוניים הגדולים טובים מהג`ימני על הכביש ובדרך כלל גם בשטח, הם גם נוחים ומרווחים פי כמה; אבל הם עולים פי שלושה, תחזוקתם יקרה והם מגושמים לתרון עירוני וצפוף. ג`ימני יכול לתת פתרון רב שימושי ומלבב עבור נהג צעיר ואחראי, לשימושי עיר ולכביש המהיר, עם אופציה ממשית לטיולי שטח בלתי מוגבלים. כל זה במחיר של משפחתית קטנה, ובהוצאות תחזוקה של רכב קטן ואמין.
השורה התחתונה לא יכולה להיות חד משמעית, מכיוון שרכבי המבחן כל כך שונים זה מזה; עבור זוג נוסעים הרוצה להיכנס לעומק השטח, סוזוקי ג`ימני הוא הבחירה היחידה; למרות המגבלות, הוא רכב כביש-שטח מצוין, חסכוני ואמין. אבל הוא ממש לא מתאים למשפחה צעירה, עפ זאטוטים אותם צריך לרתום למושבי תינוק. אם אתם בשלב של ילדים צעירים, אתם חייבים ללכת על הפנדה. על ידי בחירה זו תוותרו מראש על כל כניסה לשטח טכני אבל תקבלו רכב משפחתי צעיר וכיפי.

תמונה