***[כתבה+תמונות]הפינה הירוקה*** F2H הורדה ישירה מילים צלצול פלייבק רמיקס יוטיוב

כג`יפאים וכאנשי טבע, אנו נמצאים בנקודת המפגש העדינה שבין שמירת הסביבה ואהבת הטכנולוגיה, בין החופש לטייל לבין הכורח לכבד משתמשים אחרים באותו טבע. כיצד נשמור על הסביבה? איך נגביר את ההרמוניה בינינו לבין החקלאים? וכיצד נשאיר ארץ נקייה יותר, לילדינו?

כולנו בעד `סביבה ירוקה` - יש ירוק שהוא דולר ויש את הירוק בעיניים שאנחנו כל כך אוהבים, האוויר הצלול שאנו נושמים, דממת המדבר המעניקה לנו רוגע. שמירת הטבע ואיכות הסביבה חשובים לכל אזרח אבל כג`יפאים, אנחנו מחוברים אליהם יותר. מרכבות הברזל מסוגלות להרחיק אותנו מהאספלט הכבוש, להעניק לנו בריזה מלטפת או דממת לילה מדברי. אבל בדרכנו אל הטבע אנחנו פוגשים גם במפגעי האדם – מזבלות פיראטיות בשולי הערים, נחלים שהפכו לתעלות ביוב וגם – עקבות של ג`יפאים שלא יודעים לכבד את הסביבה.

היו זמנים בהם שוטטו בשבילי הנגב רק שועלי מדבר מסוקסים – הם ידעו לשרוד את קשיי הנהיגה ברכבי עבודה נפלאים אך פרימיטיביים, ניווטו בלי מפה, עזרו אחד לשני וכיבדו את הטבע הבתולי. המפץ הגדול של רכבי שטח מודרניים מאפשר לכל אחד לצאת לטבע – לכולם יש גיר אוטומטי ומזגן, מחשבי ניווט ו-GPS וגם טלפון סלולרי למקרה שמשהו ישתבש. הדמוקרטיזציה של השטח היא תופעה ברוכה ומצוינת, אבל חלק מהמצטרפים החדשים אינו יודע את הכללים. איני מזיל דמעה כאשר הם קורעים צמיג או גורסים פגוש על בולדרים מאובקים, אבל נשמתי פורחת כאשר אני רואה קוליס פראיים היורדים מהשביל, בקבוקי מים מושלכים בצידי השביל, נייר טואלט המתנופף ברוח הערביים. מצב זה שם אותנו על הכוונת של אבירי שמירת הסביבה, האותנטיים וגם המזויפים. יש תקשורת עויינת (ויש גם צודקת!), יש פקחים המשתלטים על אדמה לא להם, שמחה וששון.

קטן כוחנו וחלשה מקלדתנו, מכדי שננסה לתקן את הכול, ומהר. הנאמנים בקוראינו יודעים שמזה שנים אנו מייחסים לשמירת הסביבה תשומת לב רבה, אבל אנו חושבים כי צריך ואפשר לעשות יותר. ננסה להאיר ולהסביר, לשלוח אתכם למקומות מעניינים במיוחד ולמנוע טעויות נפוצות. להביא את דבר הרשויות אבל גם לנבוח עליהן, כאשר הן מנסות לחסום שביל שאמור להישאר פתוח, להשתלט על שכיית חמדה, או לגבות דמי כניסה לכל אתר ייחודי ומענג.

חופים הם לפעמים געגועים
הסתיו בפתח, ואתם רוצים להיפרד מהים? ובכן, ללכת אתם יכולים, אבל לא לנסוע. לארצנו הקטנטונת יש 190 קילומטרים של חוף ים; 50 ק"מ סגורים לצורכי נמלים, בטחון, כוח. 40 קילומטרים נוספים הם שטח בנוי ועוד כ- 60 מיועדים לבינוי כפרי או עירוני. זה משאיר לנו פלוס-מינוס 40 קילומטרים של חוף טבעי פתוח, חוף שמצוקיו קורסים וחולותיו נגזלים על ידי מרינות פרטיזניות ובנייה בלתי חוקית; האם על זה כתב אלתרמן "אלבישך שלמת בטון"? 40 קילומטרים זה לא הרבה, אבל גם בהם טמון פוטנציאל הנאה ענקי. יש חופים בתשלום, יש חופים רגילים, יש חופים לאופנועי ים, ויש אפילו חוף ים לבעלי כלבים; למה לא, מגיע להם!

הבעיה היא שגם לנו הג`יפאים מגיע לרדת לחוף הים, לא פחות מאשר לכל ברנש שרוצה לגלוש במים. או להתרחץ בלי לראות נשים, או גברים. אבל רק עבורנו הוציאו את חוק איסור הנסיעה בחוף הים. כל חוף. אתם יודעים מה? זה חוק מצוין. אני לא בעד נהיגה מהירה על החוף, אני נגד הפחדת אמהות וילדים, בוודאי שאני בעד צבי הים הפוטוגניים. אבל אני נגד פסילה דרקונית של כל גישה אל קו המים. ואני לא סתם נגד, מאז 2003 אני לוקח חלק בתהליך מייאש עד להחריד בו מנסים אנשים טובים ממשרד הפנים, רשות שמורות הטבע והגנים, נציגי משטרה וכל מי שאתם לא רוצים, המנסים לשנות את החוק הנוכחי - כולם מבינים שזה חוק לא הגיוני שאי אפשר לאכוף אותו, כולם רוצים לשנות, אבל טחנות הצדק חורקות לאט. גם אני התייאשתי. חשבתי שהם יבינו שכדאי להקצות לג`יפאים כמה רצועות חוף קצרות, בהן יוכלו לנפוש וליהנות, בלי להפריע לאף אחד. אז הם מבינים, אבל לא יכולים. ובינתיים ממשיך הברדק על החופים, אין חוקק ואין אוכף, וכולם יוצאים מופסדים: האזרחים, הג`יפאים ובעיקר, החופים. חבל שאני לא יכול להיות אופטימי בעניין זה!

הטיפ הירוק
טוב, באמת, אין ברירה – כשיוצאים לשטח ליום-יומיים, יש יציאות אותן צריך לכבד. גם היעלים והצבאים אינם עושים את צרכיהם בחדרי שירותים מרוצפי שיש... ואז אנו נתקלים באותם קרעי נייר טואלט וטיטולים משומשים, המטנפים את הפינות היפות ביותר. מה לעשות? הכי טוב זה להחזיר הביתה שקיות ניילון מהבילות, אבל יש צעדים פשוטים יותר לצמצום הקלון. דבר ראשון, לא לבחור שיחים ונקיקים יפים לעין כפינת השירותים שלכם; צעדו עוד 100 מטרים ברגל, ומצאו מקום שלא כל טייל יגיעו אליו. קחו את חפירה מתקפל (הרי אתם ג`יפאים, יש לכם אמצעי חילוץ!), חפרו גומה קטנה, וקברו בה את מה שהשארתם מאחור. `לקבור` זה אומר עומק רציני, לפחות 20 ס"מ, לא לכסות בשכבת פודרה של 2 סנטימטרים! ממש לא בא לכם לחפור? אם אתם בסביבה מדברית צחיחה, קחו גפרורים והדליקו את הנייר המשומש. הישארו במקום עד שוך הלהבה באופן מוחלט, כדי לוודא שאתם לא מעלים בלהבות את שמורת הנחלים הגדולים! החומר האורגני מתכלה עם הזמן והוא בוודאי פחות בעייתי מקרעי נייר, טיטולים ותחבושות ההיגייניות!