***[כתבה+תמונות]השוואתי טנדרים- האנטר מול נבארה מול די מק*** F2H הורדה ישירה מילים צלצול פלייבק רמיקס יוטיוב

הבציר האחרון של טנדרי 4X4 משדרג את הקטגוריה עם טכנולוגיות מתקדמות, עדרי סוסים מתחת למנוע, עיצוב מושקע וגימור מצוייץ. יצאנו דרומה כדי לבדוק, עד כמה באים תפנוקי הכביש על חשבון יכולות השטח?


מאז בוטלו הטבות המס על הטנדרים במחצית 2005, חלף תור הזהב בו מכרו בישראל ערימות של טנדרי 4X4. היום נרכשים טנדרים על ידי מי שנזקק להם לעבודה או לתחביב, פרטיים או מוסדיים. פער המחירים בין עירוני יפני לבין טנדר נשאר גבוה מאוד, אבל חלופת העירוני הקוריאני קורצת וקרובה מתמיד; טנדר מאובזר עולה היום לא פחות מקוריאני ברמת אבזור דומה.

הבציר האחרון של טנדרי שטח נותן קרב טוב לעירונים הקלאסיים, הם פרקטיים להפליא לעבודה ולטיולים, משתפרים במפרטם הטכני וברמת ההידור. לקחנו למבחן ההשוואתי את שני העולים החדשים המצוידים בתיבה אוטומטית, וגם די-מקס אוטומטי; האיסוזו מייצג עבורנו את דור המייסדים, מוביל מכירות של שוק הטנדרים. בניסן נבארה נהגנו כבר לפני שנה - זמן יקר חלף מאז, חלון הזדמנויות בו יכלו יבואני ניסן לכבוש פלח שוק שהיה אז פחות תחרותי מכפי שהוא היום. היום הצטרף לשוק L200 החדש; גם הפעם העניקו לו אנשי מיצובישי שם נאה וקליט –ה`מאגנום` שודרג למעמד של צייד בזכות עצמו, `האנטר`. אבל מיצובישי אינה מתבססת רק על צחצוחי מקלדת של קופירייטרים, והיא חימשה את הצייד במפרט טכנולוגי חדשני ועיצוב קורע עיניים, מרכיב חיוני במפרטו של טנדר המנסה להעמיס לארגז את ההילה של נערי החוף מקליפורניה.


לדפוק הופעה על החוף
אל מול ניסן ומיצובישי, האיסוזו מסגיר את מנין שנותיו. האיסוזו בוהק בכחול מבריק ומדרגותיו מסוגננות, יש לו קשת אלגנטית וגריל מוכרם, אבל האיפור הנוצץ אינו מסוגל להסתיר את אישיותו הרבועה. לאיסוזו 2007 קשה להבריק אל מול מתחריו העדכניים, בוודאי לא בסעיף המראה החיצוני והפנימי – גם תא הנוסעים שלו שמרני וצנוע עד מאוד.

הנבארה נולד כ-SUV, פניו הם העתק מדויק של ניסן פאת`פיינדר. זהו עיצוב מוצק וכוחני, הכולל את הגנטיקה המשפחתי של הניסנים האחרונים. הנבארה חטוב בקרדום אומן, פגושו הקדמי נמתח אל מעל לכנפיים, ספויילרים קטנים מתחזים לעזרים אוירודינמיים. דלתות הנבארה גדולות ונפערות לרווחה, מקלות על הכניסה והיציאה. אנשי ניסן עשו עבודה מצוינת בעיצוב החרטום ותא הנוסעים, אבל לחזית המרשימה הוצמד ארגז רבוע למראה, עם זוג כנפיים מובלטות וכוחניות למראה. מרשים יותר מארגזי טנדרים קדומים אבל לא משהו לכתוב עליו הביתה או לקוראינו הנאמנים.

על ארגז המיצובישי האנטר דווקא יש לי מה לומר; לרגע קצר לא הייתי בטוח שזה אינו טנדר תצוגה שנמלט מתערוכת רכב עתידנית. הארגז מקומר ומגולף ביד אומן, כמעט מביך לראות אותו על הכביש הציבורי. התגובה הראשונה היא להציץ פנימה, ואז באה ההפתעה: מבחוץ הוא אלגנטי ושרירני, אבל מבפנים זהו ארגז ככל הארגזים – צנוע מעט במידותיו, זה נכון, אבל רבוע ופרקטי לחלוטין. החרטום הספורטיבי והאלגנטי הועתק ממכונית התצוגה איוו-2 או מהפג`רו של פטרהאנסל, אם אתם מעדיפים להזדהות עם ספורט מוטורי. חייב אני להתוודות שיש בהאנטר מידה של עיצוב-יתר, הגורמת לי לחוסר נוחות מוזר. כאילו, מה, זה טנדר או לפלף עירוני? רכב שטח או ג`יפון, מה קורה פה? וכאן, אני מוכן להודות בעקימת פה שהבעיה היא יותר אצלי מאשר אצלו. כפי שפג`רו קינג פרץ גבולות עיצוביים ב-2000 ועכשיו כבר התרגלנו, כך גם `האנטר` ב-2006. ואם עבור קשיש כתבינו זה קצת מעוצב מדי, יתכבד נא מר גלבוע ויתאשפז במחלקה הגריאטרית, בה עדיין מקדשים זוויות ומשטחים ישרים, ונהנים לחבוט בברזל המחליד. העולם צועד קדימה והאמת היא שגם אני כבר מבין, שעיצובו של ההאנטר ייקנה לו תהילת עולם ומכירות רבות. על רקע העיצוב המוקפד והמושקע כל כך, בולטת לרעה לוחית הרישוי המזדקרת על החרטום המעודן כמו שפם של קיבוצניק; כאן באמת אין ברירה אבל רציתי לדעת, מי התקין על רכב המבחן את קשת הכרום הגסה? האין זו חבלה מכוונת בעבודת המעצבים?...

בהתאמה מלאה לעיצוב החיצוני, לוח המחוונים מקומר ומגולף בקווים ארגונומיים ומתוחכמים, מצופה בחומרים כאילו-מרוכבים, מרשים. המחוונים כחולים ומוקפים בטבעות בהירות, מתגי בקרת האקלים מעוצבים בהתאמה. מעליהם מתנוסס צג דיגיטלי ובו מידע על מערכת הצליל הטובה, מחשב דרך, טמפרטורה חיצונית, לחץ ברומטרי, גובה מעל פני הים. תנוחת הישיבה מלפנים טובה ושולטת יחסית, אך הישיבה עדיין נמוכה יחסית לג`יפ עירוני מבית טוב. מושבי העור הישראליים אינם מתאימים לישבני המגודל, כבר ראינו טוב יותר. ה`שוס` הגדול ממתין מאחור – לא רק חלון חשמלי בין תא הנוסעים לארגז אלא בעיקר, מושב מצוין ובגובה סביר, עם משענת בזווית המאפשרת חזרה נינוחה הביתה, אחרי ארוחת צהריים מכבידה. תא הנוסעים נראה ומרגיש מצוין, ואם בעבור זה אנו מקבלים את ארגז המטען הקטן ביותר בשלישיית נבחנינו - זה מחיר סביר עבור מי שאינו קבלן הובלות.

תא הנוסעים של הנבארה הוא העתק `כמעט נאמן למקור` של פאת`פיינדר העירוני. הוא פחות מגולף וסקסי מזה של ההאנטר, אני אוהב את הקווים הנחרצים והמסיביים של הניסן. הניסן נותן תחושה פחות מקושטת (מצועצעת?), ובעיקר תחושה של `יותר` מהכל: גדול יותר, מסיבי יותר וארגונומי יותר. מושבי הניסן מצוינים בגובה ובתמיכה, לוח המחוונים משרה אווירת עושר עם מידה נאותה של מופנמות. למרות שהוא הטנדר הגדול ביותר בקבוצה, מאחור הוא פחות נוח מהמיצובישי. האיסוזו בוודאי שאינו יכול להצטיין בין שני גיבורינו הרעננים; מושביו הקדמיים נוחים מאלה של ההאנטר אבל התא כולו קצת צפוף, הפלסטיקים פשוטים, הישיבה נמוכה, המשענת האחורית מאונכת ובקיצור – טנדר כהלכתו.

שיירת הפרדות
בגדוד נהגי הפרדות עוד זוכרים את הימים בהם הגיעו טנדרים לכל מקום גם עם 60 סוסים, אבל היום מדבר הכוח; את המרוץ מוביל ניסן נבארה עם 174 סוסים באורווה, אחריו האנטר עם 136, צמוד מאחור האיסוזו עם 131 כוח סוס. כאן גם הגיע הזמן לגלות לכם - מדוע אנו כותבים על שלושה טנדרים, ולמבחן יצאנו עם ארבעה? המיצובישי האפור חמוש במנוע הסטנדרטי 136 כ"ס, אבל זה האדום קיבל זריקת סטרואידים אלקטרונית שהעלתה את הספקו ל-167 כוח סוס. כבר שמענו על ג`וקים כאלה אבל החידוש הוא שה"אנטי-נבארה-ג`וק" של ההאנטר מותקן על ידי היבואן באופן חוקי למהדרין, אינו פוגע בתנאי האחריות, ומחירו 6000 שקלים.

כדי לפשט את העניינים, נאמר כאן ועכשיו שעם כל הכבוד למערכת ניהול המנוע המשודרגת של מיצובישי, ניסן נבארה הוא השרירן הבלתי מעורער של מבחן זה. בכל מצב וכמעט בכל מהירות הוא היה החזק והחריף ביותר, הציע חמישה הילוכים מרווחים היטב ומגיבים במהירות רבה. כוחו של הניסן מענג ומתגמל, הוא מתעופף מהרמזורים כארנבת ועוקף משאיות כנשר קל כנפיים. וכאשר ירדנו לשטח, הוא עינג אותנו בפוטנציאל ספורטיבי בלתי נדלה, עם החלקות זנב מבוקרות ומיידיות. איזה מנוע, איזה גיר, איזה כיף! איפה הדיונות של המדבר המערבי?...

עם האיסוזו היו העניינים קצת יותר מפתיעים; עם 131 כ"ס לא ציפינו ליותר מדי ודווקא לכן הופתענו לגלות כי במאוצים מעמידה הוא חזר והיכה את המיצובישים פעם אחר פעם, והראה להם מאיפה מריח האגזוז! תעלומה? לא כל כך. יחסי ההעברה של הדי-מקס קצרים יחסית, מגדש הטורבו מתחיל לעבוד מוקדם ומיידי. זה מצוין לזינוק מעמידה, ואפילו המיצובישי המתוגבר היה צריך לחכות עד 120 קמ"ש, כדי לחלוף על פני האיסוזו... קצת מביך, אבל עובדה. מצד שני ובתחום הכל כך יום יומי, האיסוזו פחות טוב בהאצות ביניים מ-60 ו-80 קמ"ש; שם היו שני המיצובישים טובים יותר (בהאצה מ-80 היה המיצובישי המתוגבר מהיר במעט, אפילו מהנבארה!). המיצובישים הם השקטים והמעודנים ביותר, הנבארה מטריד קצת יותר, האיסוזו על גבול המרעיש הלאומי. שני המיצובישים הססניים מאוד בזינוק מעמידה; יש פער של כשנייה וחצי בין הלחיצה על הדוושה עד להגעת הכוח. זה מעצבן ברמזורים, מתסכל בנסיעת שטח בה אתה רוצה להאיץ אחרי מעבר חריץ קרקע.

הנבארה נהנה ממערכת המתלים ומהגיאומטריה הספורטיבית ביותר; הוא רחב ומוצק, מרכבו מבוקר בעזרת מוטות ייצוב מסיביים, זהו הטנדר הספורטיבי ביותר בין הארבעה, ובגדול. המנוע הכביר והגיר המחודד, זווית הגלגול המתונה והמושבים התומכים, כל אלה מגרים אותך להמשיך ולהשאיר גומי על האספלט. האיסוזו הפגין מנהגי כביש פחות טובים, אבל סבירים ביותר; הוא מאופיין בתת היגוי ענקי ואינו מעודד שעשועי מהירות. זה לא ידליק את חובבי ההגה, אבל יָשרֶה נינוחות רבה על קציני רכב ולקוחות מוסדיים!

המיצובישי האפור (גירסת Pro) פחות טוב מהנבארה אבל גם הוא מבוקר בצורה סבירה, למרות תת היגוי מודגש וזוויות גלגול מוחשיות. נציין כי המשטח בערד מציע אספלט בעל אחיזה פנומנלית; על אספלט משוייף ובוודאי על כביש רטוב, נהג המיצובישי ישלב 4X4 קבוע, ויקבל אחיזת כביש טובה ובטוחה הרבה יותר. המיצובישי האדום (`דקאר` או `לימיטד`) מגיע עם מערכת בקרת אחיזה אלקטרונית. בנהיגה אגרסיבית על המנחת בערד היא הייתה תוקפנית ושתלטנית, לא אפשרה לי להפריז בשעשועי החוליגניים, וטוב שכך. בנהיגת כביש נורמאלית היא לא הגזימה בהתערבויותיה ואין ספק שעם 4X4 קבוע לכביש ובקרת יציבות אלקטרונית, מיצובישי האנטר הוא הטנדר הבטיחותי ביותר בקטגוריה.

לאחר התלבטויות החלטנו כי גם נוחות הנסיעה הגבוהה ביותר נמצאת בהאנטר; הוא נוח ומפנק, רך בסגנון אמריקני: המתלים סופגים היטב שיבושים קלים, מיטלטלים יותר מדי על אספלט גבה-גלים. למען הסר ספק אציין כי גם טנדר נוח, אינו נוח כמו ג`יפ עירוני ממוצע – ככה זה כאשר קפיצי העלים מכוילים להעמסת 800 קילוגרם, ובארגז יש לך ארבעה כיסאות פלסטיק... גם הדי מקס מציע פשרה טובה; רכב המבחן צויד בבולמי זעזועים אולדמן הנמכרים באולם התצוגה כאופציה בתשלום של 2500 שקל. הנבארה המגודל הצליח לבלבל אותנו – הוא היה מצוין בנהיגה מהירה וברור לנו כי עם מטען מלא, הוא יהיה נוח ומפנק עוד יותר. אבל בנהיגה רגילה בלי מטען, הנבארה נוקשה ומטלטל כמו שב"כניק להוט. נבארה הוא טנדר Heavy Duty אמיתי, כפי שניתן לראות על ידי סרן דנה 44 חסון מאחור, קפיצי סליל ומוטות פיתול עבים מלפנים, וארבעה צמיגים המנופחים בלחץ גבוה מדי. לראלי חרמון-אילת עם 600 קילוגרם בארגז, נבארה יהיה הבחירה שלי; אבל לנסיעה שגרתית ובמחיר גבוה כל כך הוא לא מספיק נוח, גם לאחר שהורדנו את לחץ האוויר.

גם יפה, גם חיה
לא עלה על דעתנו לסיים מבחן זה בלי נסיעת שטח, והפעם הדרמנו אל הנגב. נחל נקרות הוא קלאסיקה ישראלית במיטבה, מסלול מענג ומאתגר שאינו מוגזם עבור רכבי שטח ראויים לשמם. נכנסנו לנחל מכיוון כביש הערבה, טיפסנו להפסקת קפה בחירבת קצרה, חזרנו לקטעי הג`עג`ועים של הנקרות ולצמד המדרגות. לקינוח טיפסנו במעלה דקלים, הכולל מדרגה טכנית ומאתגרת עבור כלי רכב סדרתיים. התוכנית הייתה מושלמת אך לא עברו אלא כמה מאות מטרים של שביל, והאמת הקשה חבטה בעכוזינו - עם כל הכבוד למראה האופנתי ולמנועים הכבירים, הטנדר נשאר טנדר. חרטומי השלושה מתורבתים למדי אבל ישבנם דילג בעליזות על כל אבן ומהמורה, חובט בנו עד כאב. לאחר קילומטרים ספורים הורדנו לחץ אוויר ל-25 PSI. התנהגות הטנדרים השתפרה פלאות, אם כי עדיין לא העניקו רמת נוחות של עירוני מודרני.

בנהיגה `משפחתית` היה הנבארה הפחות נוח מבין השלושה; הוא מסיבי וקשוח, אתה מרגיש את משקלו הרב של הסרן האחורי. הקבינה רוטטת, ואחד הפתרונות הוא להגביר מהירות. הנבארה אוהב לנסוע מהר וחזק, בנהיגה ספורטיבית מתחילים המתלים לעבוד, הרעידות נחלשות, המתלים הקדמיים מתמודדים מצוין עם קפלי קרקע. הניסן מתאים למי שמתכוון לנסוע מהר מאוד, או עמוס מאוד, או שניהם. תא הנוסעים שלו מתמודד טוב מאוד עם הרעידות – לוח המחוונים יצוק להפליא, שיבושי קרקע כמעט ולא מגיעים לגלגל ההגה.

בשביל המהיר, האיסוזו עם בולמי אולדמן היה נוח יותר מהנבארה. יש משהו בדי-מקס הקומפקטי הנוסך בך נינוחות, איזו הרמוניה כללית העובדת היטב. מובן שעם מתלים סטנדרטיים, הדי-מקס יהיה פחות טוב. המיצובישי האלגנטי העניק את הנוחות הרבה ביותר בשיבושי שביל קטנים, אבל מתליו הקדמיים התגלו כרכים מדי לנהיגת שביל מהירה, חרטומו מתנודד וקל לנגוח אותו בגבנון המרכזי. לא אהבנו את גלגל ההגה של ההאנטר המעביר לידיך כל קפיצונת, כל חלוק אבן. גם לוח המחוונים רועד בצורה מוגזמת לטעמנו, קשה להאמין שזה יוסיף לו בריאות ושקט, לאורך זמן!

אבל את חלקו המזרחי של הנקרות, אפשר לעבור גם עם ג`יפון מלופלף. הקטע המערבי מעניין יותר, עם מעברים טכניים בעומק הערוץ, המדרגות המוצלבות ומעלה דקלים הטכני. אנו שמחים להודיעכם כי ארבעת הטנדרים עברו את המסלול בלא פגע. מדרגות צד נגעו פה ושם, פגושים חרצו בסלע, שום דבר מדאיג. במשחק העבירות, הנבארה מוגבל על ידי מידות ה-XXL שלו: הוא ארוך ב-10 ס"מ מהמיצובישי וב-30 ס"מ מהאיסוזו, יש לו ספויילר קדמי היורד נמוך מדי. מהלך המתלה של נבארה אינו מרשים אבל בצירוף עם דיפרנציאל אחורי מוגבל החלקה, הוא התמודד היטב עם תלאות הדרך. למרות זאת, טוב יעשה מי שמתכונן להשתעשע בין סלעים וטרשים, וישקיע 7000 שקל בנעילה אחורית רוחבית. לאיסוזו אין אופציה לנעילה אחורית, אבל הוא פחות צריך – יש לו מהלך מתלה טוב מלפנים ומצוין מאחור, מרכבו קומפקטי, הוא התגבר בקלות על מכשולי הנקרות.

למרות הופעתו העירונית במפגיע, המיצובישי התגלה כרכב שטח אפקטיבי מאוד. להאנטר מערכת הנעה סופר-סלקט המאפשרת בחירה בין כל תצורות ההנעה האפשריות, באמצעות מנוף מכני; המנוף מתפקד פחות חלק מאשר בפג`רו, אבל הוא עדיף על פני המתגים החשמליים המציפים לאחרונה את השוק. זוויות המרכב של ההאנטר סבירות (עדיפות על פני הנבארה, פחות טובות מהדי-מקס), מהלך המתלה טוב, הגחון מאורגן לא רע והעיקר – לדגם Pro הבסיסי יש נעילה נשלטת של הדיפרנציאל האחורי, דגמי Dakar ו- Limited חמושים בבקרת משיכה אלקטרונית. מסלול המבחן שלנו לא היה תובעני מדי אבל ברור כי במקום זה או אחר, ממתינה ההצלבה שתתקע את הניסן והאיסוזו, והמיצובישי יעבור אותה בקלות. גם יפה, גם חיה!

העם אמר את דברו
חריקות הצמיגים וענני האבק שהרמנו במנחת ערד סיקרנו את תושבי הסביבה ומהר מאוד התקבצה סביבנו `קבוצת מיקוד` ספונטאנית, שכללה מומחים רבי ניסיון בענייני טנדרים 4X4. לאחר כמה ציחקוקים ודברי נימוסין, קיבלנו את פסק הדין של העם לגבי שלושת הטנדרים - איברהים, אשרף וחמיד היו בטוחים שגם המיצובישי החדש יהיה אטרקטיבי מאוד במגזר הבדואי, למרות עיצובו המעודן... גם אנחנו חושבים שמיצובישי הוא מנצח מבחן זה.

אל מול הטכנולוגיה וההופעה הנוצצת של שני מתחריו, איסוזו די-מקס מתקשה לשכנע את הטנדריסט העירוני. איסוזו נחלשה בקרב על ארנקו של היאפי הממותג, אבל אנו חושבים שדי-מקס ימשיך לככב בשוק המוסדי, שם לא מתרשמים מעיצוב חדשני ומערימות כוחות סוס. מעבר לכך, זה גם הטנדר הזול בחבורה והוא אטרקטיבי ללקוחות מאותגרי תקציב, המחפשים 4X4 במחיר נסבל (נא לקחת בחשבון עוד 2500 שקל עבור פגוש אחורי) .

ניסן נבארה הוא טנדר מקסים – אני אוהב מאוד את עיצובו החיצוני ואת תא הנוסעים שלו, יש לו צירוף מדהים של מנוע וגיר 5-הילוכים, הוא נותן את הרושם של `הכי הרבה` בכל אספקט –סוסים, סנטימטרים, קילוגרמים ואללי, גם שקלים. הנבארה עולה 218 אלף שקל (כולל פגוש אחורי רציני), 225 עם נעילת דיפרנציאל. לקוחות רבים היו משלמים את הכסף עבור הניסן הכריזמטי אבל הוא לא יכול לנצח את המבחן הזה, בגלל נוקשותו הבלתי מתפשרת. עבור מי שרוצה טנדר רב עוצמה שיוכל לגרור כל דבר ולהתמודד עם מלוא המשקל בארגז, נבארה הוא בחירה מצוינת. אבל עבור רוב הלקוחות הישראליים, הוא פחות טוב מהמיצובישי.

גם האנטר אינו כליל השלמות – ניתן להסתייג מעיצובו המוחצן והמצועצע, בוודאי לא אהבנו את רפיסות זינוקו מעמידה, את תנודות החרטום בנהיגת כביש, את ארגז המטען צנוע המידות. אבל האנטר מציע את החבילה המלאה והעשירה ביותר, במחיר אטרקטיבי מאוד. מעבר לעיצוב המרשים וגימיקים כמו החלון האחורי, האנטר מציע `סופר סלקט` המאפשרת נהיגת כביש בטוחה במצב 4X4, נעילה רוחבית או בקרת משיכה + בקרת יציבות אלקטרונית. האנטר הוא גם הטנדר המעודן ביותר מבין השלושה, שקט יחסית ונטול רעידות. וראו זה פלא, אפילו מחירו אטרקטיבי מאוד – גרסת ה-Pro עולה 200,000 שקל, 18,000 פחות מהנבארה הפחות מאובזר ולא הרבה יותר מדי-מקס עם ערכת המתלים החלופית. אין לנו ספק כי מיצובישי האנטר יצוד לו לקוחות רבים בישראל, ויחייב את היבואנים האחרים להעלות את מפרט טנדרי השטח שלהם!