***[כתבה+תמונה]יונדאי סנטה פה דיזל *** F2H הורדה ישירה מילים צלצול פלייבק רמיקס יוטיוב

יונדאי השתדלו מאוד ליצור רכב שייקח אותם למעלה. הצליח להם, כמעט

לפני עשרים שנה הכל היה פשוט. רכב שטח היה דבר גדול, מגושם, עם יכולת שטח טובה ויכולת כביש בסיסית. גבוה, רבוע ונבדל מכאנית ממכוניות הנוסעים. בתחילת שנות התשעים דברים התחילו להסתבך עם הופעת רכבי הפנאי – עדיין גבוהים יותר ממכונית נוסעים רגילה, אבל המכאניקה כבר הרבה יותר דומה לזו של מכונית מן השורה וביצועי השטח הרבה פחות מרשימים. אבל הם עדיין היו קטנים יותר מרכבי השטח ה"אמיתיים", או לפחות מרובם, וההבדלה עדיין היתה פשוטה יחסית.
עכשיו באה יונדאי ומסבכת את הכל. כי החברה הקוריאנית רוצה לגדול לא רק לרוחב (בכמויות הייצור) אלא גם לגובה – לחדור לפלחי שוק, ובעיקר פלחי מחיר, יוקרתיים בהם לא היתה לה נוכחות. הסנטה-פה היה הדגם הראשון של יונדאי שתוכנן (בארה"ב) ונבנה למטרה זו – פריצת המעטפת העממית שהיתה מזוהה עם יונדאי, והדור החדש ממשיך את התהליך.

טעם של עוד
הסנטה-פה החדש הוא לא רק הרכב היקר ביותר בהיצע יונדאי (לפחות בשוק המקומי), אלא גם משאיר רושם יוקרתי יותר מכל מוצרי החברה עד היום. אולי אין סיכוי שתתבלבלו ותחשבו שנכנסתם ליגואר, אבל המרחק מהאקסנטים של פעם, או אפילו הגטס של היום, גדול מאוד. מרקם החומרים, אחידות החיבורים, הצבעים בתא הנוסעים – כולם נמצאים עמוק במרכז השדה, והרחק מהתחום התחתון. חבל רק שמגע יד לא משאיר את אותו רושם חיובי, החומרים עדיין מרגישים מעט פשוטים מדי ביחס למכונית של רבע מיליון ש"ח.
גם עניין המרחב חצוי: אם אתם בגובה נורמלי ומטה, כנראה שתסדרו מעולה בעמדת הנהג. מצד שני, אם אתם בגובה 1.85 מ' ומעלה, אתם בבעיה. מושב הנהג גבוה מדי ויפגיש את פדחתכם עם התקרה, ולא משנה כמה תתעקשו עם כפתור הכוונון. אבל נמוכים או גבוהים – הכניסה והיציאה מעמדת הנהג דורשת תמרון הברך מסביב למוט ההגה. לא מבריק. בעיית המרחב לגבוהים ממשיכה גם בשורה השניה, שם מרווח הברכיים גבולי עבור אנשים בגובה סטנדרטי ומעלה. השורה השלישית, שלא במפתיע, מוגבלת לילדים שעוד לא שינו את קולם, וגם מהם תידרש גמישות מיוחדת כדי להשתחל לשם (אבל הם ייהנו ממזגן פרטי). לפחות נשאר מספיק מקום מאחורי המושב לציוד לפיקניק קל.

שני הקצוות
יחידת ההנעה של הסנטה-פה חדשה לחלוטין, החל במנוע הדיזל 2.2 ל' שמציית בחרישות חלקה לפקודת ההתנעה, וכלה בתיבת חמשת ההילוכים, שמציעה יחסים קצרים יחסית לטובת הביצועים. וביצועים בהחלט יש – לא מדובר בחורך אספלט מאיים, אולם הסנטה-פה ישמור על קצב ראוי בכל שיפוע וגם העמסתו במלוא תכולת הנוסעים לא הופכת אותו לעגלה נרפה. רק במהירויות של כביש 6 שמיכת ההילוכים מתחילה להיות קצרה מדי, וההאצה הופכת לצבירת מהירות.
בשיוט בכביש המהיר שוב נשארת תחושת החמצה: רעשי הרוח כמעט לא קיימים, המנוע נשאר חרישי גם כשמצליפים בצלעותיו (או שמא צילנדריו?) אך לתוך כל הרוגע הזה פולש ביד רמה שאון הכביש. במקרים מסוימים הוא התגבר לזמזום של ממש, שהדהד וחזר בכל תא הנוסעים (פעם ראשונה עבורי...). אותה תחושת "כמעט" ממשיכה גם במתלים – האיזון בין הקפיצים לבולמי הזעזועים בולע גלים בכביש בצורה מוצלחת ומרסן את המרכב ביד רמה, אולם שיבושים קטנים ורצופים מצליחים להרקיד את הסנטה-פה ויושביו. בעיר התמונה מאוזנת יותר – הוא לא ממש טוב, אבל גם לא ממש רע. ממוצע כזה. בליטות נבלעות יחסית טוב, אבל הרכב נופל לתוך שקעים. הוא לא ממש מגהץ את הכביש, אבל גם כמעט אף פעם לא בועט או חובט.
לפחות מבחינה דינמית התמונה ברורה, ושייכת למרכז המיינסטרים. זוויות הגלגול סבירות ומרוסנות, והנטייה הטבעית היא לתת היגוי, אבל אם תבקשו יפה הזנב יסכים להדק קו (ואם תגזימו, בקרת היציבות תרגיע את המצב). הגה מנותק (אבל ישיר) יטרפד כל מחשבה על הנאה דינמית מיסודה. במילים אחרות – הנוסעים, או ההיגיון הבריא, יהיו אלו שיגבילו אתכם בכביש המפותל, ולא יכולות הרכב. מצד שני, כנראה שלא תתווכחו יותר מדי עם הדרישות להוריד את הקצב. לא ממש תהיה לכם סיבה.

יורדים מהאספלט
הסנטה-פה אומנם מוגדר כרכב פנאי, וככזה יכולת השטח המוצהרת שלו נמוכה מאוד, תוצאת תכנון שלדה ומתלים המיועד בעיקר לכביש. אבל בכל זאת, יש יכולת שטח המאפשרת להרחיב את אופקי המשפחה המטיילת אל מחוץ לאתרי הפיקניק של קק"ל. מרווח הגחון – 20.3 ס"מ – מאפשר לחלוף מעל אבנים שתולות וחריצי מים ללא בעיה וההנעה הכפולה (הסנטה-פה נמכר גם בגרסת הנעה קדמית בלבד) מאפשרת להמשיך ולהתקדם גם כאשר השיפוע תלול והקרקע תחוחה. אבל המתלים קצרי המהלך הם שמבדילים בינו לבין רכב בעל יכולת של ממש בשטח, עוד לפני שמגיעים למגבלות הזוויות השטוחות. לא נדרשת פרובוקציה מיוחדת כדי לנתק את אחד הגלגלים מהקרקע, וכשזה קורה, צריך להיות פשוט עקשנים. למערכת בקרת האחיזה לוקח מספק שניות להבין מה קורה, ועד אז הרכב עומד בעוד הגלגל המאוורר מסתובב לו בעליזות חסרת דאגות ואחיזה. הפתרון הוא להמשיך ולהחזיק את דוושת הגז לחוצה מעט עד שהמערכת מתעשתת ובולמת את הגלגל הסורר, ואז חוזר הרכב להתקדם. יצוין כי גם לחיצה על כפתור ה-4WD lock, שאמור לנעול את הדיפרנציאל המרכזי ולפתור מקרים בהם גלגל אחד נמצא באוויר, לא שיפר את המצב.
מבחינת הנוחות המצב זהה לכביש – שקעי שלוליות יבשות או סתם שינויי גובה נבלעים באדישות ואין זכר לנדנודי החרטום המפחידים ששכנעו אותנו לדבוק בקצב זחילה בסנטה-פה הקודם. אבל מצד שני, שבילים זרועי אבנים ירקידו את יושבי האוטו ורשרושי פלסטיק הודיעו שגם דיפוני הפנים לא מאושרים מדי מהזעזועים גבוהי התדר. טיול נינוח עם ריח של הרפתקנות? כן. אבל לא הרבה יותר מזה, ועדיף שיהיו קצרים יחסית.

כמעט טוב מאוד
הסנטה-פה הוא, שוב, צעד גדול קדימה עבור יונדאי, כמעט מכל בחינה – בעיקר בסעיף הגודל (וכבר שוחררו ידיעות על האח הגדול עוד יותר, שיקרא וורה-קרוז) ומראה תא הנוסעים. הוא מתברג היטב בקרב רכבי הפנאי, ומציע אופציית שבעה מושבים כמעט ייחודית. אלא שמחירו (259,000 ש"ח* בגרסת המבחן) מכניס אותו לטריטוריה של רכבי השטח הגדולים, והוא אפילו יקר משמעותית מכמה מהם. השאלה היא האם ההרחבה הקלה למעטפת היכולות בכביש שווה עבורכם את הצמצום המשמעותי ביכולת השטח.

תודה

תודה