מילה שלי שתזילו דמעה...כניסה חובה! F2H הורדה ישירה מילים צלצול פלייבק רמיקס יוטיוב

אז הנה משהו קצת שונה,לא קשור לאהבת בחורה...יותר אהבת המדינה
ודי קשור למצב שלנו עכשיו....נכתב על ידי לפני שנה וחצי בערך אפילו יותר..


מגיל קטן ידעתי שאני רוצה להגיע לצבא.
בכל חג פורים התחפשתי לחייל,תמיד קניתי בובות של חיילים,טנקים גיפים ומטוסים.
והנה ביום אחד בהיר בגיל 16 וחצי זה הגיע,הצו הראשון,זה שכולם מחכים לו בכיליון עיניים.
הגעתי לצו וכולי חיוכיים,התאמנתי אליו כל חיי,התאמנתי לילות כימים,השקעתי בלימודים והתוצאה היתה שווה,נבחרתי לשרת באחת מהיחידות המובחרות של הצבא.

עד גיל 18 המשכתי כהרגלי לפתח את גופי ואת ראשי כדי להיות הטוב ביותר,וסוף סוף הגיע החלום,היום שבו אני עולה על מדים.
יום ראשון בצבא,אף אחד לא מבין כלום,המפקדים צועקים עלינו,מריצים אותנו ממקום למקום,מפילים אותנו לשכיבות שמיכה כולם נשברים לא יכולים יותר ורק אני עם חיוך בלב.
הטירונות והאימון המתקדם לפי דעתי הם השלב הקשה ביותר,שלב ההכשרה שבו אתה הופך להיות החיל הטוב ביותר שיכול להיות,מכונה משומנת שעובדת שעות על גבי שעות בלי מנוחה,מוכן 24 שעות לחתור למגע עם האיוב,להכנס בשקט לבצע את העבודה וצאת משם כאילו לא קרה כלום.

אחד הימים הקשים היו בזמן האימון המתקדם,גשם יורד בחוץ,גופיה ארוכה וגטקעס עליהם מדים ומעל הכל חליפת סערה ביחד עם קסדה על הראש,אפוד ונשק הרגשה מסורבלת שאין כמוה אך לומדים לחיות עם זה.
כל הפצעים פתוחים,הבגדים נדבקו לעור וכל תזוזה רק קורעת עוד יותר,אתה מרגיש את הדם זורם ונספג בבגדים,נשמע כואב וחסר טעם כי אחרי הכל אלו רק אימונים אבל אותנו לימדו להתעלם מכאב,עיפות או כל דבר אחר.
תוך כדי ריצה במעלה הגבעה לאחר יומיים בלי שינה,על מנות קרב שכולי מסריח מריח של דם וזיעה שנספגו בבגדים מבקש מהמפקד רשות ללכת להשתין,והוא בשלו "35 שניות הית פה.." והנה נוסף לו עוד ריח לא רצוי שצריך להעביר איתו את היום,ריח השתן, עד שהיתי מצליח לפתוח את החליפת סערה מכנס והגטקעס היתי צריך שוב לסגור כי לא היה לי זמן אז הדבר היחיד שנותר זה להשתין בין לבין חלק בחוץ חלק בבגדים אך שוב פעם,זה לא מה שישבור אותנו הרי עברנו אימון לשרוד בכל מצב,החדירו לנו לראש שאין דבר עולם שיכול לנצח אותנו.
חזרתי על המחלקה ותוך כדי ריצה במעלה הגבעה המפקד משחרר לנו רימון כולם קופצים לצד ומסתתרים,ואחרי כמה שניות ממשיכים במרדף למעלה,ואז מגיעה הפקודה "מצב זחילה" ולך עכשיו תזחל על בוץ קוץ ואבנים.כולנו בתחרות הראשון שיגיע מקבל אפטר לפני השבת והרי אין תחושה יותר טובה מלראות קצת את הבית.
בעודי זוחל במהירות ומשאיר את כולם מאחורי המפקד נותן לי צעקה "אמרתי מצב זחילה קח את עצמך 200 מטר אחרי כולם ותתחיל שוב" וכך עשיתי,מחלקה שלמה מטספת על ההר שבראשו לוף כאילו שבאמת אחד מאיתנו זקוק לו.

הגיע הרגע,150 מטר לסיום דני לפני,החבר הכי טוב שלי מהיום שהתגיסנו את הכל עבר ביחד עזרנו אחד לשני בכל דבר והבטחנו שלא משנה מה נלך ביחד,ולגבי הצ'ופרים שהטוב ביותר יזכה נתתי את כל כולי פוש אחד אחרון והנה עברתי אותו ולקחתי את המקום הראשון.באותו הרגע שהמפקד צועק לי "כל הכבוד זכית באפטר לך לעלות על מדי א' וצא לבית " יש בי שמחה ועצב אני יוצא אך כל החבר'ה נשארים להעביר עוד לילה של טירוף בשטח.

השעה שמונה בערב,גשם זלעפות בחוץ אני מחכה לאוטובוס כולי מלוכלך מבוץ,המדים ספוגים בדם זיעה שתן ומי גשם,השרוול מקופל עד למרפקים וכל הפצעים פתוחים,מגיע האוטבוס כולם נועצים מבט בחייל שעולה,כולו חבול ואני עם חיוך עד השמיים שיסתכלו אני הולך לראות את אמא.

כעבור שנה,אנחנו בקו. אני ודני המשכנו בעוד ש80 אחוז מהמחלקה נפלו בדרך להסמכה, פתאום נשמעת אזעקה וכולנו קמים ממצב של חוסר עשיה בתוך שלוש דק' על מדים עם אפוד נשק מוכנים לקרב.
קיבלנו תדריך ויצאנו לרמאללה,היו שני מבוקשים שהסתתרו בתוך בית של אזרחים,כיתרנו את הבית.
לאחר רבע שעה ראינו שהם לא יוצאים וקיבלנו מידע שהשניים נמצאים בקומה העליונה כוח ראשון נכנס לבית והוריד אחד מהמבוקשים,אני ודני עלינו לקומה השניה שמענו רעש בחדר השמאלי פרצנו את הדלת שני כדורים והענין נגמר.
יצאנו מהחדר,ירדתי מדרגה אחת ואז זה הגיע,הקול שילווה אותי כל החיים,24 שעות ביממה עד נישמתי האחרונה,קול של כדור שנורה מאקדח,חשבתי שזה דני שירה,הסתובבתי וראיתי את דני שרוע על הריצפה ומחבל אחד שרץ לבחוץ בתוך פחות משניה הבנתי מה קורה והרגתי את המחבל,הרמתי את דני על כתפי והתחלתי לרוץ אל רכב החילוץ.
מידע המודעין שקיבלנו היה לקוי,היה חסר בו הפרט שאחד מהאזרחים בבית הוא גם מחבל,אותו מחבל שירה בדני.
הזמנו מסוק שיפנה את דני לבית החולים,הכדור עבר חדר לריאה,לא שיחררתי את היד ממנו אפילו לרגע עד שהוכנס לניתוח.
שלוש שעות אני יושב בחדר ההמתנה מנסה לשחזר ולהבין את מה שקרה וזה לא מתעקל לי בראש,בנתיים ההורים שלו לבית החולים,הם לא דיברו הם ידעו שאני מרוסק.
והנה,שלוש שעות של חפירות עם עצמי הרופא יוצא ואומר למשפחה את הבשורה שתשנה את חייהם מקצה לקצה,"עשינו כל מה שאפשר,הוא נאבק עד לרגע האחרון..."
ניגשתי חיבקתי את ההורים שלו,שכבר הפכו להורים שלי,ויצאתי משם.נסעתי במשך שעות אל מקום שאיש לא מכיר,רק אני ודני,באותם המסעות שאהבנו לעשות מצאנו מקום שומם וידעתי שרק שם אני יכול להיות לבד.

למחרת היתה ההלוויה,לא אשכח איך אביו ואימו בכו,הלב נקרע בכל פעם מחדש.אחיו הקטן עוד לא עיכל מה שעובר חיבקתי אותו חזק.
המפקדים דיברו ושיבחו אותו אך מזה יעזור? הוא הלך,הוא לא ישוב!
במפגן היריות היה ניתן לשמוע את הכדורים בוכים על מותו של חייל גיבור,חייל שהציל את חיהם של מאות אנשים במדינה,חייל שבזכותו המדינה הזו קימת,ואף אחד לא ידע זאת,אף אחד לא מה אנחנו עושים ומה ההשלכות של הפעולות שלנו.
שכל פעולה מסקלת פיגוע שמציל את חיהם של עשרות אנשים.

עם הזמן כולם כבר שכחו,נותרנו רק אני והמשפחה,אנחנו לא נשכח,אנחנו נזכור.תמיד.
הקול הזה חוזר אלי תמיד,כל שניה בכל דק' ביממה,אותו כדור היה צריך לפגוע בי,למה היה חייב לקחת את דני,האח שלי בדם.
מאותו היום הפכתי לאחיו הגדול של ערן,האח הקטן של דני.ורואים שהתפוח לא נופל רחוק מהעץ,הוא נשבע להגיע לאותו תפקיד ולשמור על המדינה כי אנחנו לא נשכח,אנחנו נזכור ,דני חייל שלנו גיבור..



תנו תגובות

סיפור קשה.
כתיבה אמיתית ויפה

ואוו סיפור כואב
כתיבה ממש יפה ומרגשת,
יהי זיכרו ברוך !

תודה חבר'ה

עצובב ומרגש

מלאה בצמרמורות.. אין לי איפלו מילים לתגובה.

תשמע כלוחם מג"ב לשעבר ושחווה אירועים מכול הסוגים בשטח
אין מצב שיום זיכרון או מוות של חייל לא יורדת לי איזה דמעה אחי תשמע קרעת לי תלב
רק אנשים שאתה חיי איתם תקופה ארוכה נלחם איתם עושה עבודה קשה איתם
מעביר איתם צחוקים ואפילו רב והולך מכות אלה האנשים שאתה באמת אוהב
כול הכבוד על הכתיבה אני מקווה שאנשים ילכו בעיקבות הכתיבה הזאת ויתרמו למדינה בצורה הכי טובה
כלוחמים ולא כגובניקים מצוקמקים כי כול יום שעובר הסכנה לקיומו של העם היהודי הולך ואוזל
אירן,סוריה,פלסטינה,לבנון וכול ציר הרשע ובפה אחד אני אומר מוות לכול הערבים!!!

וואלה שמח שהצלחתי להיכנס לכם ללב...שיהיה שבוע טוב לכולנו

מדהים.. אין מילים