להצלחתך הצלחת משפחתך וכל עמו ישראל F2H הורדה ישירה מילים צלצול פלייבק רמיקס יוטיוב

בס"ד

להצלחתך הצלחת משפחתך וכל עמו ישראל


תהילים פרק פו
א תְּפִלָּה, לְדָוִד:
הַטֵּה-יְהוָה אָזְנְךָ עֲנֵנִי-- כִּי-עָנִי וְאֶבְיוֹן אָנִי.
ב שָׁמְרָה נַפְשִׁי, כִּי-חָסִיד אָנִי:
הוֹשַׁע עַבְדְּךָ, אַתָּה אֱלֹהַי-- הַבּוֹטֵחַ אֵלֶיךָ.
ג חָנֵּנִי אֲדֹנָי: כִּי אֵלֶיךָ אֶקְרָא, כָּל-הַיּוֹם.
ד שַׂמֵּחַ, נֶפֶשׁ עַבְדֶּךָ: כִּי אֵלֶיךָ אֲדֹנָי, נַפְשִׁי אֶשָּׂא.
ה כִּי-אַתָּה אֲדֹנָי, טוֹב וְסַלָּח; וְרַב-חֶסֶד, לְכָל-קֹרְאֶיךָ.
ו הַאֲזִינָה יְהוָה, תְּפִלָּתִי; וְהַקְשִׁיבָה, בְּקוֹל תַּחֲנוּנוֹתָי.
ז בְּיוֹם צָרָתִי, אֶקְרָאֶךָּ: כִּי תַעֲנֵנִי.
ח אֵין-כָּמוֹךָ בָאֱלֹהִים אֲדֹנָי; וְאֵין כְּמַעֲשֶׂיךָ.
ט כָּל-גּוֹיִם, אֲשֶׁר עָשִׂיתָ--יָבוֹאוּ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְפָנֶיךָ אֲדֹנָי; וִיכַבְּדוּ לִשְׁמֶךָ.
י כִּי-גָדוֹל אַתָּה, וְעֹשֵׂה נִפְלָאוֹת; אַתָּה אֱלֹהִים לְבַדֶּךָ.
יא הוֹרֵנִי יְהוָה, דַּרְכֶּךָ-- אֲהַלֵּךְ בַּאֲמִתֶּךָ;
יַחֵד לְבָבִי, לְיִרְאָה שְׁמֶךָ.
יב אוֹדְךָ, אֲדֹנָי אֱלֹהַי--בְּכָל-לְבָבִי; וַאֲכַבְּדָה שִׁמְךָ לְעוֹלָם.
יג כִּי-חַסְדְּךָ, גָּדוֹל עָלָי; וְהִצַּלְתָּ נַפְשִׁי, מִשְּׁאוֹל תַּחְתִּיָּה.
יד אֱלֹהִים, זֵדִים קָמוּ-עָלַי, וַעֲדַת עָרִיצִים, בִּקְשׁוּ נַפְשִׁי;
וְלֹא שָׂמוּךָ לְנֶגְדָּם.
טו וְאַתָּה אֲדֹנָי, אֵל-רַחוּם וְחַנּוּן; אֶרֶךְ אַפַּיִם, וְרַב-חֶסֶד וֶאֱמֶת.
טז פְּנֵה אֵלַי, וְחָנֵּנִי: תְּנָה-עֻזְּךָ לְעַבְדֶּךָ; וְהוֹשִׁיעָה, לְבֶן-אֲמָתֶךָ.
יז עֲשֵׂה-עִמִּי אוֹת, לְטוֹבָה:
וְיִרְאוּ שֹׂנְאַי וְיֵבֹשׁוּ-- כִּי-אַתָּה יְהוָה, עֲזַרְתַּנִי וְנִחַמְתָּנִי.



הלכות

ספר קצור שו"ע סימן קצא - איסור צער בעלי חיים

(א) אסור מן התורה לצער כל בעל חי. ואדרבא חייב להציל בל בעל חי מצער אפילו של הפקר ואפילו של גוי. אך אם הם מצערין לאדם, או שצריך האדם להם לרפואה או לשאר דבר, מותר אפילו להרגן ואין חוששין לצערן, שהרי התורה התירה שחיטה. ולכן מותר למרוט נוצות מאווזות חיות אם אין לו נוצה אחרת רק שהעולם נמנעים משום אכזריות:

ספר קצור שו"ע סימן קצג - הלכות בקור חולים

(א) כשחלה האדם, מצוה על כל אדם לבקרו, שכן מצינו בהקב"ה שמבקר חולים, כמו שדרשו רז"ל בפסוק וירא אליו ה, באלוני ממרא, מלמד שבא אליו לבקר החולה. הקרובים והחברים שרגילים ליכנס לביתו תמיד, המה הולכים לבקרו מיד כששמעו שהוא חולה, אבל הרחוקים שאינם רגילים בביתו, לא יכנסו עד לאחר ג' ימים. ואם קפץ עליו החולי, גם הרחוקים נכנסים מיד. אפילו הגדול ילך לבקר את הקטן ואפילו כמה פעמים ביום. וכל המוסיף הרי זה משובח. ובלבד שלא יהיה לטורח על החולה. השונא לא יבקר את שונאו החולה, ולא ינחמנו כשהוא אבל, שלא יחשוב ששמח לאידו, אבל מותר ללוותו וליכא למיחש שיאמרו כי הוא שמח לאידו, באשר זהו סוף כל אדם.

ספר קצור שו"ע סימן רז - דיני ניחום אבלים

(א) מצוה גדולה לנחם אבלים. ומצינו בהקב"ה שניחם אבלים, דכתיב ויהי אחרי מות אברהם, ויברך אלקים את יצחק בנו. והוא גמילות חסד עם החיים ועם המתים (ועי' לעיל סי' קצ"ג סעיף י"א). אין המנחמין רשאים לפתוח פיהם עד שיפתח האבל תחלה, כדמצינו באיוב, שנאמר ואין דובר אליו דבר, וכתיב, אחרי כן פתח איוב את פיהו, והדר ויען אליפז התימני. כשרואים המנחמים שהאבל פוטר אותם, אינן רשאים לישב אצלו:

ספר קצור שו"ע סימן קסו - שלא לנחש לעונן ולכשף

(א) כתיב לא תנחשו ולא תעוננו. כיצד הוא מנחש. האומר הואיל ונפל פתי מפי, או נפל מקלי מידי, או בני קרא לי מאחורי, עורב קרא לי, צבי הפסיקני בדרך, נחש מימיני, שועל משמאלי, לא אלך בדרך הזה כי לא אצליח, וכן אלו ששומעים צפצוף העוף ואומרים יהיה כך ולא יהיה כך, טוב לעשות דבר זה ורע לעשות דבר זה, וכן מי שמבקשין ממנו מעות ואומר בבקשה ממך הניחני עתה שחרית הוא ולא אתחיל תחלת היום בפרעון, או מוצ"ש הוא, או ר"ח הוא, וכן אלו שאומרים צריכין לשחוט תרנגול זה מפני שקרא ערבית, או תרנגולת זאת מפני שקראה כמו תרנגול, וכן כל כיוצא בדברים אלו, הכל אסור. והעושה דבר מדברים אלו, עובר בלאו. י"א דאם אינו אומר הטעם למה הוא מצווה לשחוט את התרנגולת או את התרנגול אלא אומר סתם שחטו תרנגולת זאת או תרנגול זה, מותר לשחטם, וכן הוא המנהג:

(ג) איזהו מעונן. זה שנותן עתים, שאומר באצטגנינות זום פלוני טוב ויום פלוני רע, יום פלוני ראוי לעשות בו מלאכה פלונית, שנה פלונית או חודש פלוני רע לדבר פלוני. ומה שנוהגין שאין נושאין נשים אלא במילוי הלבנה, אין זאת בכלל מנחש ומעונן, שאין עושין זאת אלא לסימן טוב, כדרך שמושחין את המלכים על המעין לסימן שתמשך מלכותו, בן עושין לסימן טוב כמו שהלבנה הולכת ומתמלאת. ומ"מ אין לעכב את הנישואין בשביל זה, ומכ"ש שאין לעשות חופת נדה בעבור זה. וכן נוהגיין להתחיל ללמוד בר"ח. ומה שנוהגין שאין מתחילין בשני וברביעי, יש מתירין גם כן:

(ד) עוד אמרו רז"ל איזהו מעונן זה האוחז את העינים. פירוש שהוא כאלו אוחז עיני בני אדם וסוגרן, שהוא מטעה אותן, שנדמה להם כאלו עושה דברים נפלאים חוץ מדרך הטבע, ובאמת אינו עושה כלום אלא בקלות ידיו ובתחבולות הוא מטעה אותן. והבדחנין שעושין כמעשים אלו על החתונות, עוברים בלאו. והמצווה לעשותן עובר על לפני עור. ולכן מי שיש בידו למחות, מחויב למחות, וכל שכן שאסור להסתכל ולראותן. אבל אם נכרי עושה כן, מותר לראות:

ספר קצור שו"ע סימן קסט - איסור כתובת קעקע

(א) כתוב בתורה וכתובת קעקע לא תתנו בכם. מהו כתובת קעקע. כתב המחוקה ושקוע שאינו נמחק לעולם. זהו השורט על בשרו וממלא מקום השריטה בכחול או בדיו או בשאר צבעונים הרושמים. וכן אם צובע תחלה בצבע ואח"כ שורט במקום הצבע, עובר בלאו. ומ"מ מותר ליתן אפר ושאר דברים על המכה לרפואה אף על פי שישאר הרושם, כי גם ממכתו ישאר רושם ומוכיח עליו שלא עשה משום כתובת קעקע:

ספר קצור שו"ע סימן קפז - הלכות אבידה ומציאה

(א) הרואה אבידת ישראל, חייב ליטפל בה להשיבה לבעליה, שנאמר השב תשיבם. וכן כל ממון של חבירו שאדם יכול להציל שלא יאבד, חייב להציל, והוא בכלל השבת אבידה:

ספר קצור שו"ע סימן עב - גודל קדושת שבת

(א) שבת קודש היא האות הגדול והברית שנתן לנו הקב"ה לדעת כי בששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וכל אשר בהם ושבת ביום השביעי, והוא יסוד האמונה. וארז"ל שקולה שבת ככל המצות. כל המשמר את השבת כהלכתו, כאלו מקיים כל התורה כולה, וכל המחלל את השבת כאלו כפר בכל התורה כולה, וכן הוא אומר בעזרא, ועל הר סיני ירדת ותתן לעמך תורה ומצוות ואת שבת קדשך הודעת להם:

ספר קצור שו"ע סימן יא - הלכות מזוזה

(א) מצות עשה לקבוע מזוזה בכל פתח, ואפילו יש לו כמה חדרים ולכל חדר כמה פתחים העשויים לכניסה ויציאה, אף על פי שהוא רגיל רק באחד מהן מכל מקום כולן חייבים במזוזה, ואפילו אם נתמעטו הדיורין ואינו צריך עתה רק לפתח אחד מ"מ כולן חייבים. אך אם יש איזה פתח שאינה עשויה אלא להכניס דרך שם איזה משא לפרקים ויש שם פתח אחר לכניסה ויציאה, אזי הפתח העשוי רק להכניס משאות פטורה:


ספר קצור שו"ע סימן ט - הלכות ציצית

(א) גדולה מצות ציצית שהרי הכתוב שקלה ותלה בה כל המצות כולן שנאמר וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה', ציצית בגימטריא ת"ר, ח' חוטין וה' קשרים הרי תרי"ג, לכן צריך כל איש להיות נזהר שיהיה לו טלית קטן שיהא מלובש בו כל היום, ויהיה של צמר רחלים לבן, וגדול כשיעור, דהיינו ג' רבעי אמה באורך וחצי אמה ברוחב, וי"א אמה על אמה. ואותן שעושין את הטלית קטן תפור מן הצדדין צריכים ליזהר שיהיה מכל צד פתוח רוב הנראה לעינים, ואפילו ע"י קרסים לא יחובר. גם יהא כל אדם נזהר שיהיה לו טלית גדול בציצית שיתעטף בו בשעת תפלה, ויהדר שיהיה לו טלית נאה, וכן כל המצות צריך לעשותן בהידור בכל מה דאפשר, דכתיב זה אלי ואנוהו, ודרשינן התנאה לפניו במצות. וידקדק לקנות ציצית מאיש נאמן שיהיה בטוח שנעשו בטויה ובשזירה בפירוש לשמן וכמצוותן, ויהיו ארוכים כשיעור:


ספר קצור שו"ע סימן י - הלכות תפילין

(א) מצות תפילין היא ג"כ מצוה יקרה מאוד שכל התורה הוקשה לתפילין שנא' למען תהיה תורת ה' בפיך. ומי שאינו מניח תפילין הרי הוא בכלל פושעי ישראל בגופן. ומי שמניח תפילין פסולין לא בלבד שאינו מקיים את המצוה אלא שמברך כמה וכמה ברכותת לבטלה שהוא עון גדול. ולכן ידקדק לקנות תפילין מסופר מומחה וירא שמים וכן רצועות יקנה מאיש נאמן שהוא בטוח שנתעבדו לשמה מעורות טהורות. ובעוה"ר רבה המכשלה במה שקונים תפילין ורצועות ממאן דהוא לפי שמוכרים בזול והם פסולים. וכל ירא שמים יתן אל לבו, אם על מלבושיו וכליו הוא מהדר שיהו כתיקונן, מכל שכן בחפצי ה' ית"ש שלא יצמצם ויחוס על הכסף אלא יהדר לקנות אותן שהם בודאי כשרים אף שמחירם רב, וישגיח עליהם שיהיו מתוקנים ושחורים הבתים והרצועות. ויש למשוח הרצועות תדיר בשומן שיהיו שחורים (ולא ימשחם בשומן דג היקרא פישטראן כי הוא מדג טמא). ואם נתקלקלו התפילין אפי' רק במקצת או שנפסקו התפירות יעשה מיד שאלת חכם אם הם כשרים. וביותר יש לדקדק על הקרנות ובפרט בשל ראש שהוא שכיח מאוד שמשתחקות ונעשו שם נקבים ונפסלו. וכן שכיח מאוד שמחמת שנתישנו התפילין, נפרד קצת מהעור העליון של ראש ונפסל. וצריכים להשגיח על כל זה במאוד. וכל הזהיר במצות תפילין לנהוג בהם קדושה שלא לדבר בהם דברי הבלים ושיחת חולין מאריך ימים ומובטח שהוא בן עוה"ב שנא' ה' עליהם (שנושאין עליהם שם ה' בתפילין) יחיו, ולכל בהן חיי רוחי, ותחלימני והחייני. תפילין הוא לשון פלילה והוכחה (ולכן הלמ"ד דגושה למלאות חסרון השניה), כי התפילין הן עדות והוכחה שהשכינה שורה עלינו כמש"ה וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך וגו' ודרשו רז"ל אלו תפילין שבראש שיש בה שין מהשם שדי, ולכן אין לכסות תפילין של ראש לגמרי עם הטלית:

ספר קצור שו"ע סימן כז - הלכות תלמוד תורה

(א) אחר התפלה יקבע עת ללימוד תורה. וצריך שאותו העת יהיה קבוע שלא יעבירנו אף אם סבור להרויח הרבה. ואם צריך לעשות איזה דבר נחוץ מאוד, ילמוד מקודם לכל הפחות פסוק אחד או הלכה אחת, ויעשה מה שנחוץ לו ואח"כ ישלים חקו. ובקצת קהלות קדושות נתיסדו חברות קדושות ללמוד תורה ברבים מיד לאחר התפלה. ויש לכל ירא שמים להתחבר אליהם:

(ב) כל איש ישראל חייב ללמוד תורה, בין עני, בין עשיר, בין שלם בגופו, בין בעל יסורין, בין בחור, בין זקן גדול. אפילו עני המחזיר על הפתחים חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה שנאמר והגית בו יומם ולילה. ומי שאינו יודע כלל ללמוד או שאי אפשר לו מחמת רוב הטרדות, יטפיק לאחרים הלומדים ותחשב לו כאלו לומד בעצמו, כמו שדרשו רבותינו ז"ל בפסוק שמח זבולון בצאתך וזששכר באהלך. זבולון ויששכר עשו שותפות. זבולון עסק בסחורה והספיק ליששכר פרנסתו שיהיה לו פנאי לעסוק בתורה, לפיכך הקדים הפסוק זבולון ליששכר, מפני שתורתו של יששכר ע"י זבולון היתה. וכן מצינו במשנה (זבחים פ"א) שמעון אחי עזריה אומר וכו', ונקרא שמעון על שם אחיו עזריה, לפי שעזריה עסק בפרקמטיא והיה מספק צרכי שמעון אחיו שהיה עוסק בתורה, והתנו ביניהם שיהא חלק לעזריה בשכר למודו של שמעון. ועכ"פ יתאמץ כל אדם ללמוד אפילו רק מעט בכל יום ובכל לילה:

ספר קצור שו"ע סימן לד - הלכות צדקה

(א) מצות עשה ליתן צדקה לעניי ישראל שנאמר פתוח תפתח את ידך לו, ונאמר וחי אחיך עמך. וכל הרואה עני מבקש והעלים עינו ממנו ולא נתן לו צדקה עובר בל"ת שנאמר לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון. הצדקה הוא סימן לזרע אברהם אבינו שנאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו' לעשות צדקה. ואין כסא ישראל מתכונן ודת האמת עומדת אלא בצדקה שנאמר בצדקה תכונני. וגדול העושה צדקה יותר מכל הקרבנות, שנאמר עשה צדקה ומשפט, נבחר לה' מזבח. ואין ישראל נגאלין אלא בצדקה, שנאמר ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה. לעולם אין אדם מעני מן הצדקה, ואין דבר רע ולא היזק בא בשביל הצדקה, שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום. כל המרחם, מרחמין עליו, שנאמר ונתן לך רחמים ורחמך והרבך. וכל מי שהוא אכזרי, יש לחוש ליחוסו. והקב"ה קרוב לשועת עניים, שנאמר וצעקת עניים ישמע, לפיכך צריך להזהר בצעקתם, שהרי ברית כרותה להם, שנאמר והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני. ואמרו בירושלמי, תרעא דלא תפתח לעניא, תפתח לאסיא. ויתן האדם אל לבו, שהוא מבקש כל שעה פרנסתו מהקב"ה. וכמו שהוא מבקש שהקב"ה ישמע שועתו ותפלתו, כך ישמע הוא שועת העניים. גם יתן האדם אל לבו כי הוא גלגל החוזר בעולם, וסוף שיבא הוא או בנו או בן בנו לקבל צדקה. ואל יעלה על לבו לומר איך אחסר ממוני ליתנו לעניים, כי יש לו לדעת שאין הממון שלו, אלא פקדון לעשות בו רצון המפקיד, וזה חלקו מכל עמלו בעוה"ז, כדכתיב והלך לפניך צדקך. והצדקה דוחה גזירות רעות, ומוספת חיים: