אוהבת לשנוא-- מוקדש לכולכם במיוחד לך.... F2H הורדה ישירה מילים צלצול פלייבק רמיקס יוטיוב

הודעות עם סמיילי, שירים קצביים, אנשים שאומרים "מה המצב אחי?", זוגות שמחזיקים ידיים כל הזמן, רופאים שאומרים "אני לא יודע, אבל זה נראה מסוכן" , ילדים שלא מנגבים את הנזלת מהאף, בנות שלועסות את השיער,ימי הולדת ,מוכניות עם אור אולטרה סגול בתוכם, אוהדים שצובעים את הפנים, קיץ, חורף,אביב, תקופות החגים, ימי החול וסופי השבוע, שמנים, רזים, כושים,רוסים וגזענים, זה רק חלק קטן מהדברים שאני שונא עמוק בפנים.

אני גם שונא אנשים שמשתמשים במילים כמו "אהבה" ו"שנאה" כאילו אין מחר. זה שתי רגשות מאד חזקים, אי אפשר לומר על כל דבר בקלות ראש "שונא" ,"אוהב" צריך לתת לזה מחשבה, להרגיש את האינטנסיביות מחלחלת בגופך, זה קל לי כזה פשוט לשנוא ואני יודע שזה בטח לא כזה פשוט לאהוב.

אבל אני , אני שונא באמת, שאני אומר שאני שונא אז אני שונא, ואני שונא הרבה דברים, בדר"כ אנשים היו מכניסים 'לצערי' אחרי אמירה כזאת, אבל לא אני , אני שונא וטוב לי כך. אפשר לומר שאני אוהב לשנוא, כן ללא ספק אפשר לומר שאם יש דבר שאני אוהב זה לשנוא.

אני שונא לקום בבוקר, ואני שונא לפתוח את הפה ולהריח את הסרחון של עצמי , אני שונא להסתיר את הזקפה שלי שאני יוצא מהחדר לשירותים, ואני ידעתי שאני אשנא את היום ההוא במיוחד, הייתה לי הרגשה כזאת ובאמת ביום הזה פגשתי אותה.

היה לה עיניים עצובות, העיניים הכי עצובות שראיתי מעודי. אני שנאתי לראות את העיניים העצובות שלה, אני יותר שנאתי לראות איך היא ניסתה לשטוף את העצב מעיניה בכל פעם מחדש עם דמעותיה.

עיניים עצובות שאם היו שמחות היו בצבע של שמיים כחולים, אבל בגלל שהייתה כל הזמן עצובה כאילו היו לה בתוכם עננים והם נהיו אפורות וקודרות.

אני שונא ללכת לישון , אני שונא שאני לא נרדם, אני שונא שאני חושב עליה כל הזמן.

החלטתי לגשת אליה ולהגיד לה מה אני מרגיש, כי שנאתי את ההרגשה שזה גורם לי שאני מביט בה,

"אפשר להגיד לך משהו?"

היא אפילו לא ענתה, עיניה העצובות רק הושפלו מטה והיא כאילו הפנתה את פניה אלי שאני אחשוב שהיא מקשיבה לי

"אני שונא את העיניים שלך, אני שונא את העצבות שלך, אני שונא את העובדה שהשפתיים שלך לא יודעות לחייך, אני שונא את שיער שלך שמסתיר לך את הפנים, ואני הכי שונא שאני לא מצליח לגרום לך לצאת לי מהראש"

היא הרימה את ראשה, ולראשונה מאז שעיני נחו עליה ראיתי אותה מחייכת, זה לא היה חיוך מלא, אלה רק התחלה של משהו , זוג שפתיה החלו להתמתח קלות לצדדים, אוי אני שנאתי את זה , אפילו הייתה לה גומה בצד ימין ואיך שאני שנאתי אותה, את הגומה החמודה הזאת , כאילו שזה לא היה מספיק איך שנאתי את איך שהיא גרמה לי להרגיש קודם.

"אני הכי שונא את העובדה שאני חושב שאני מאוהב בך"

"למה?" היא שאלה, אלוהים, איזה קול חמוד היה לה, פעם ראשונה ששמעתי אותו, אני הרגשתי ממוסמר מהתרגשות, שיערות ידי סמרו, ואני שונא שזה קורה, אני שונא עור ברווז.

"כי אני אוהב לשנוא, ושונא לאהוב"

"אבל איך בן אדם יכול לשנוא לאהוב?" היא שאלה בשיא התמימות כמו ילדה קטנה שמנסה להבין את פשר המהות של רגשות האנושיים

"כי לאהוב זה קשה ולשנוא זה קל" עניתי לה

"אז אתה שונא אותי או אוהב אותי?" היא שאלה

אני שונא לאהוב, ואני אוהב לשנוא אבל לראשונה מזה הרבה זמן אני שונא לשנוא את העובדה שאני אוהב אותך, אז...אפשר לומר שזה מבטל את זה," אני פשוט אוהב אותך" עניתי אחרי הרהורים עם עצמי

החיוך שלה התמתח עוד יותר, ראיתי את עיניה בבהירות ואז היא נתנה לי חיבוק.

אני שנאתי לשנוא לאהוב אותה , הסתכלתי לה עמוק בעיניים ונתתי לה נשיקה.

קיץ, חורף, גשם, חום, קור, שוקו, קפה, מכוניות בצבע אדום, שירים עם פסנתר, ילדים עם נמשים, בנות עם תלתלים, כלבים וחתולים, סינים ,יפנים, סרטים מצוירים, אלה חלק מהדברים שאני אוהב עמוק בפנים, אבל נשאר דבר אחד שאני עדין אוהב לשנוא, וזה הרגעים שאני לא איתה.


מוקדדש לאהוב ליבי איפה שלא יהיה (מי שלא יהיה)
הסיפור מנוסח בלשון זכר אבל הוא מובע דרכי בלשון נקבה חחחח

אוהבת אותץכם או בעתצם שונאת אותכם לא יודעת כבר התבלבלתיי