מידע על 20 סוגיי כ ל ב י ם!! F2H הורדה ישירה מילים צלצול פלייבק רמיקס יוטיוב

כלב הוא שמו העממי של כלב הבית (שם מדעי: Canis lupus familiaris), תת-מין של הזאב המצוי (Canis lupus), ממשפחת הכלביים, מסדרת היונקים הטורפים. הכלבים התפתחו מהזאבים. תוחלת החיים שלהם בדרך כלל היא 10-12 שנים אך כלבי צייד ולברדורים מסוגלים לחיות גם כ18-22 שנים.

הכלב הוא בעל החיים המבוית הקדום ביותר. נטען, כי כלבים בויתו על ידי האדם לפני 12,000 שנים, אבל ייתכן שביות הכלבים עתיק עוד יותר, ועל-פי ממצאים גנטיים, ייתכן ומדובר ב-150,000 שנים. במהלך תקופה זו, התפתח הכלב לאלפי גזעים שונים. כך, למשל, גובהם של כלבים נע בין סנטימטרים ספורים (כמו במקרה של הצ'יוואווה) לכמעט מטר (במקרה של כלב רועים אירי).

צבעי כלבים נעים בין לבן לשחור, עם גוונים אדמדמים, אפורים וחומים ביניהם. כלבים, כמו בני אדם, הם חיות חברתיות וצדים בקבוצות; דמיון זה בעיצוב ההתנהגותי שלהם מסביר את העובדה שקל לאמן אותם, לשחק איתם, ולהתאים אותם למצבים חברתיים שונים.

בשל הקרבה השוררת זה אלפי שנים בין בני האדם לכלבים, הכלב מכונה לעתים קרובות "חברו הטוב ביותר של האדם".

קיימים כיום בעולם מעל 500 גזעי כלבים שונים, אשר מוכרים במספר איגודים כלבניים בעולם. הגזעים מחולקים בדרך כלל על פי התפקיד והייעוד אשר לשמם נוצרו, אך גם מחולקים לפי משפחות כלבים (מבחינה גנטית).


בולדוג אנגליגזע הוא למעשה סוג מסוים של כלב אשר לו אופי ומבנה מסוימים, שהותאמו למילוי תפקיד ספציפי, שאותו מילא הכלב בעברו ולעתים גם היום, כגון: ציד, עזרה בציד, נשיאת משאות, הצלה, שמירה, רעיית עדרים, לוויה ועוד. גזע כלבים מסוים יוליד צאצאים הדומים לו בצורה ובאופי.

הסיבה לשוני החיצוני ולשוני באופי בין הגזעים היא בעצם בגלל הייעוד השונה של הכלב, וכך על ידי הרבעות מכוונות הצליחו לבודד תכונות אופי וחיצוניות שהיו הכרחיות לתפקוד יעיל של הכלב, לדוגמה: קבוצת כלבי הפוינטרים, אשר נועדו לעזרה בציד, הכרחי שיהיו בעלי חוש ריח מפותח, יצר רדיפה, ונתונים פיזיים של אתלטיות וכוח סיבולת.

למעשה, הכלב הגזעי מאפשר לנו לבחור בקפידה את החבר על ארבע אותו נצרף למשפחה. עצם העובדה שבעת רכישת הגור אנו יודעים פרטים רבים על אופיו, צרכיו, גודלו, פרוותו וצורתו מקלים עלינו בהתאמת הכלב שישתלב בצורה האידאלית באורח חיינו. חלק גדול מהגזעים כיום אינם עובדים בייעודם המקורי, ובמקום זה הם משמשים ככלבי לוויה כמו הבולדוג אנגלי שייעודו היה להילחם בשוורים וכיום הוא כלב משפחה בעל אופי ידידותי ביותר, ישנם גם גזעים שמשתמשים בהם ליעודים עכשוויים יותר, כמו הלברדור רטריבר והגולדן רטריבר שמתפקדים יותר ככלבי נחיה לעיוורים .

לעומת זאת היו גזעים שנכחדו כמו הגרייהאונד האוסטרלי שהיה בעצם הרבעה מכוונת בין דינגו אוסטרלי לגרייהאונד אנגלי למטרת ציד קנגורו, וברגע שנאסר ציד הקנגורו באוסטרליה, נעלם גם הגזע.

הסיווג הראשון של גזעי כלבים נעשה במאה ה-18 על ידי זואולוגים צרפתים. וחולק תחילה לארבעה טיפוסים שונים של גזעי כלבים. לכל גזע ישנו תקן גזע שכולל בתוכו תיאור מדויק על אופי וצורת הכלב לפרטי פרטים: גודל, משקל, מידות אברים, סוג פרווה, צבע פרווה, נשיאת הזנב, אוזניים וכו'. תקן הגזע נקבע על ידי ההתאחדות הכלבנית במדינה אשר נחשבת כמדינת המקור של הגזע. לדוגמה: תקן הגזע של הכלב הכנעני, נקבע על ידי ההתאחדות הישראלית לכלבנות.

הפדרציה הבינלאומית לכלבנות (FCI) מחלקת את הכלבים לעשר קבוצות: כלבי רועים וצאן; פינצ'ר, שנאוצר ודמויי דוגה; טריירים; דאקלים; שפיץ וטיפוסים פרימיטיבים; כלבי האונדס; כלבי ציד; כלבי רטריבר וספניאל; כלבי לוויה וזעירים; וכלבי רוח.


1.בולדוג אנגלי:

במהלך שנות התשעים של המאה ה 19, חל שינוי קטן אך מאוד משמעותי באיות שמו של הגזע, מבול - דוג, הוא הפך לבולדוג, דבר הממחיש את השינוי שעבר על הגזע.

הכלב עבר שורה שינויים גנטיים כה מפליגים עד שאומרים עליו שהדבר היחידי הדומה לבולדוג הוא עוד בולדוג .
הגזע נזכר בכתובים לראשונה בשנת 1210 ושימש כבר אז לספורט " הכנעת השוורים" מוצאו כנראה מהגזע הבריטי העתיק "פונייסס" שהיה כלב מלחמה, עז נפש, תוקפני
ביותר, גדול וחזק. הבולדוג היום הוא כלב בעל אופי נעים וחביב, אוהב אדם אמיתי, עצלן ואיטי, ועם זאת הוא בעל מערכת שרירים אדירה, לסתות אימתניות, ראש גדול, רחב ובעל קפלים רבים, סף מצח מודגש ביותר, אף קצר ביותר ומעליו קפלי עור. הלסת התחתונה ארוכה מהעליונה ומקושתת כלפי מעלה. שערו קצר, הצבע יכול להיות לבן, חום, מנומר כהה, חום ולבן בכל הוריאציות, הזנב קצר ולרוב מעוקל ומסולסל, האוזניים שמוטות בצורת "ורד" אופיינית.

2.בולדוג צרפתי:(יש לי אחד ובאמת כלב טנבל וחמוד)

ארץ מוצא: צרפת
הופעת הגזע: במאה ה-19
ייעוד ראשוני: מלחמת שוורים
משקל: 8-14 ק"ג
פרווה: קצרה מאוד, סמיכה ורכה.
צבע: מנומר-צהוב \ שחור \ אדום, בז' \ לבן, שחור \ לבן.
איך הפך הבולדוג, סמל אנגלי, לצרפתי? –
ילידי שתי הארצות (אנגליה וצרפת) עדיין מתווכחים על נושא זה. כנראה, שפועלים אנגליים לקחו את חיית המחמד שלהם – הבולדוג האנגלי, כאשר עברו לעבוד בצרפת. שם התרבו הכלבים עם כלבים לוחמי שוורים מספרד, וכך נוצר הגזע שקיים היום. הבולדוג הצרפתי הוא כלב מסור ואינטלגנטי, מסתפק באהבתו של אדם יחיד, אך יחד עם זאת, משתלב להפליא בחיי המשפחה.
חי בנוחיות רבה בתוך דירה, בתנאי שמוציאים אותו לטיול יומי קבוע. קל מאוד להציגו בתערוכות כלבים, משום שאינו דורש טיפוח מיוחד והוא גם נוח לאימון.
רצוי לא לבלות עימו זמן רב בשמש. הבולדוג הצרפתי הוא כלב בעל עוצמה, קצר, שרירי, קומפקטי ובעל עצמות מוצקות כלב אקטיבי, ערני ונבון מאד.
לבולדוג הצרפתי צריכה להיות הבעה ערנית ומלאת חיים. אלה כלבים קטנים יחסית, ובדרך כלל בעלי מזג טוב.
הפרווה הקצרה שלהם אינה זקוקה לתשומת לב רבה, ולגזע יש הרבה נקודות חיוביות, גם כחיית מחמד וגם ככלב תצוגה. אלה כלבים אינטלגנטיים ושקטים, כמעת ואינם נובחים, אלה אם כן מרגיזים אותם.
הבולדוג הצרפתי נראה כמו הבולדוג רק בגודל קטן, וגובהו הוא בדרך כלל 30 ס"מ,עם גב קצר יחסית, שמתרומם מעל לחלציים.
הראש גדול ומרובע עם אוזני עטלף גדולות ועיניים חדות ועגולות, הזרבובית קצרה, רחבה ועמוקה. יש לא זנב קצר. העור גמיש, מכוסה בפרווה זוהרת, קצרה, מנומרת בצבעי חום צהבהב או לבן עם סמנים מנומרים.
פגמנט צריך להיות שחור, למרות שפיגמנט בהיר יותר, מותר אצל הכלבים החומים- צהבהבים. צבע הפון שהיה אסור בעבר, הותר לגידול כיום.
מאחר ולגזע זה יש אף קצר מאוד וגם פנים קדמיות קצרות, הוא נוטה לנחור וכן רגיש מאוד למכות חום אופגיעות בעיניים נפוצות כיוון שעיניו גדולות ודומיננטיות.
פרוותו קצרה וקל לשמור על ניקיונה. הפרווה הקצרה אינה מעניקה לו הגנה רבה מפני פגעי הטבע.

3.אמסטף:(כלב שאני אישית מאוד אוהב)



התרשמות כללית
האמסטף יתן רושם של עוצמה רבה יחסית לגודלו. שרירי, אך באותו זמן גם עדין וחינני. מאד ערני למתרחש בסביבה. המבנה מוצק ועמידה איתנה - כמו נטוע בקרקע. אומץ ליבו ודבקותו במשימה היו למשל.

הראש
באורך בינוני, גולגולת רחבה, שרירי לחיים מודגשים ביותר, סטופ מודגש, מיקום אוזניים גבוה - האוזניים חתוכות או לא חתוכות ובצורת חצי ורד.
אוזניים שמוטות אינן רצויות. עיניים כהות ועגולות שקועות בגולגולת ומרוחקות זו מזו. עפעפיים ורודים אינם רצויים. הזרבובית באורך בינוני מעוגלת בחלקה העליון, לסתות מודגשות היטב. הלסת התחתונה חזקה במיוחד עם עוצמת נשיכה. שפתיים שוות ומתוחו, מנשך צמוד או מנשך מספריים צמוד. אף שחור.

הצואר
באורך בינוני, חזק ומותאם לגודל הראש קשתי מעט ונמשך מן הכתפיים ועד בסיס הגולגולת. ללא קפלי עור.

כתפיים
חזקות ושריריות. עצמות השכם רחבות ולא בולטות.

גב
קצר יחסית. יורד מכיוון הכתפיים למותניים. שרירי הגב והשכם מודגשים.

גוף
הצלעות מרוכזות באופן המאפשר חלל בית חזה נרחב. החזה רחב ועמוק אך לא מתחת למרפקים.

זנב
קצר יחסית לגודל הכלב - לא מגיע מתחת לקרסול, ממוקם נמוך. בצורתו הכללית דומה לידית משאבת מים. זנב מסולסל או שנישא מעל לגב אינו רצוי.

רגליים
הקדמיות ישרות עם עצמות רחבות או עגולות, העמידה על אצבעות מתוחות וחזקות. אחוריים שריריים. רגל אחורית ללא פניה החוצה או פנימה. כפות הרגליים בגודל בינוני, התנועה קפיצית שוטפת וללא תנודות גוף מצד לצד.

הפרווה
קצרה, צפופה, לא רכה במיוחד ומבריקה.

צבע
כל צבע מלא, חלקי, כתמים ומנומר. צבע לבן המכסה מעל 80% אינו רצוי.
כמו כן "בלק אנד טאן" וצבע כבד אינם רצויים.

גודל
גובה לזכרים 18-20 אינץ 43-48) ס"מ(, משקל הכלב יהיה מותאם לגודלו וינוע בין 20-25 ק"ג. רצוי כלב לא שמן ובכושר גופני מלא

היסטוריה של הגזע:
אבותיו הקדמונים של האמסטף טופחו לצורכי מלחמות כלבים על ידי הכלאה בין טרייר לבולדוג. אבותיו של האמסטף שימשו החל מהמאה ה-19 ככלבי חווה באמריקה, הן לשמירה והן לצייד. החל בשנות ה-30 של המאה ה-20, חל מפנה בטיפוח הגזע בעזרת רבייה סלקטיבית, והוא הפך לבן לוויה ולצורכי תצוגה, והורחק מהמורשת של כלב מלחמה. גזע כלבים זה הוכר רשמית ב-1936.


אופי והתייחסות בחוק
האמסטף הוא גזע עקשן ונחוש. זהו כלב עירני מלא בסקרנות וידוע באומץ ליבו ובדבקותו במטרה. בשנים האחרונות, נקשר שמו של כלב זה בתקיפות של בני אדם. בישראל, ידוע על מספר מקרים בהם נשך כלב מסוג זה ילדים או מבוגרים, עד שהביא לפציעה קשה ואשפוזם‏‏[1]. בעקבות שורת מקרים קשים, ובהן מותה של ילדה בת ארבע בתל אביב שנגרם מנשיכת כלב המשפחה‏‏[2] שהשתתף בעברו בקרבות כלבים, נחקק בשנת 2002 חוק להסדרת הפיקוח על כלבים, שקובע שהאמסטף ביחד עם 7 גזעי כלבים נוספים, הוא כלב מסוכן, שחלה שורה של הגבלות על החזקתו בישראל, ביניהם איסור לייבאו, להרבותו, וכן למוכרו או למוסרו לזולת. תקנות אלו נועדו להכחיד את הגזע בסופו של דבר באזור ישראל, בדרך שאיננה אקטיבית.



4.בולמסטיף:

ארץ מוצא: אנגליה
הבולמסטיף הוא גזע אשר פותח באנגליה באזור MIDLANPS ע"י בני המעמד הבינוני. הוכר לראשונה כגזע בשנת 1924 אך היה מוכר קודם בשם "כלב הלילה של שומר היער" הבולמסטיף היה מסייר עם שומר האחוזה ומונע מהאריסים הרעבים לצוד בעלי חיים בשטח האחוזה. כאשר הכלב היה נתקל במסיג גבול הוא היה מזנק עליו, מפילו ולא מאפשר לו לזוז עד הגעת השומר.
אין תשובה חד משמעית האם מקור הכלב מגזע המסטיף שמוכר כבר כ - 1000 שנה או תערובת מאוחרת יותר של מסטיף ובולדוג.
הבולמסטיף היינו כלב עבודה בעל תכונות שמירה של מסטיף, אומץ של בולדוג וקל תנועה, זהו כלב נוח מאוד, בעל אופי יציב, ידידותי כלפי בני הבית, עדין מאוד עם ילדים, שמח, ערני אך עם זאת משמש כשומר נאמן לבני הבית ולטריטוריה.
הכלב בעל מבנה רב עוצמה, סימטרי, מפגין כוח אך אינו מסורבל, צבעו חום או מנומר בעל מסכה שחורה. גובה 68 - 60 ס"מ משקל 59 - 41 ק"ג.

תקן הבולמסטיף

מספר FCI 157, התקן לקוח מהתקן האנגלי המעודכן לשנת 1994. הגזע שייך לקבוצה 2, סקציה B (מולוסים), גזע אנגלי.

הופעה כללית:
בנוי בעוצמה, סימטרי, מעיד על כוח רב, אך לא מגושם; מאוזן ופעיל.

מאפיינים:
רב עוצמה, בעל סיבולת, פעיל ומהימן.

טמפרמנט:
רוח נכונה (HIGH SPIRIT), עירני ונאמן.

ראש וגולגולת:
הגולגולת גדולה וריבועית במבט מכל זווית, בעלת כמות סבירה של קמטים בעת עניין, אך לא במנוחה. היקף הגולגולת עשוי להיות זהה לגובה הכלב כאשר נמדד בקצה הכתף; הגולגולת רחבה ועמוקה עם לחיים מלאות היטב. סטופ מודגש. זרבובית קצרה; המרחק מקצה האף לסטופ הינו בערך שליש אחד מהאורך שבין קצה האף למרכז האוציפוט, הזרבובית רחבה מתחת לעיניים ומשמרת בערך את אותו הרוחב עד קצה האף; קהה וקטומה ריבועית, יוצרת זווית ישרה עם הקו העליון של הפנים ובו בעת פרופורציונלית לגולגולת. הלסת התחתונה רחבה עד לקצה. האף רחב עם נחיריים נפרדים ורחבים; שטוח, לא מחודד ולא מופנה כלפי מעלה בפרופיל. השפתיים לא שמוטות ולעולם לא תלויות מתחת לקו התחתון של הלסת התחתונה.

עיניים:
כהות או בצבע אגוז, בגודל בינוני, ממוקמות במרחק של רוחב הזרבובית זו מזו עם חריץ בינהן. עיניים בהירות או צהובות מאוד בלתי רצויות.

אוזניים:
בצורת V, מקופלות לאחור, ממוקמות גבוה ורחב, בגובה האוציפוט ומקנות הופעה ריבועית לגולגולת דבר שהוא בעל חשיבות רבה. קטנות וצבען כהה מצבע הגוף. בעת עירנות קצה האוזן ממוקם בגובה העיניים. אוזני ורד מאוד לא רצויות.

פה:
מנשך צבת רצוי אולם מנשך מעט סנטרי מותר אך לא מועדף. הניבים גדולים וממוקמים במרחק רחב זה מזה, השיניים האחרות חזקות, שוות וממוקמות היטב.

צוואר:
מקושת היטב, באורך בינוני, שרירי מאוד וכמעט זהה לגולגולת בהיקפו.

חלק קדמי:
חזה, רחב ועמוק, משוך מטה היטב בין הרגליים הקדמיות, עם סל צלעות עמוק. הכתפיים שריריות, משופעות ורבות עוצמה, אך לא מועמסות יתר על המידה. הרגליים הקדמיות בעלות עוצמה וישרות, בעלות עצם טובה, ממוקמות במרחק זו מזו, מציגות חזית ישרה. הפיסות ישרות וחזקות.

גוף:
גב קצר וישר, מעניק מנשא קומפקטי, אך לא קצר מדי באופן שיפריע לתנועה. גב מקושת או שקוע מאוד בלתי רצוי.

חלק אחורי:
המותן רחבה ושרירית עם עומק מספק של המותניים. הרגליים האחוריות חזקות ושריריות, עם שוקיים מפותחים, המעידים על כוח ופעלתנות, לא על מגושמות. הקרסוליים מעט מכופפים. קרסולי פרה מאוד לא רצויים.


כפות:
מקושתות היטב, דמויות חתול, עם אצבעות מעוגלות, סוליות קשות. ציפורניים כהות רצויות. כפות פרושות מאוד לא רצויות.

זנב:
ממוקם גבוה, חזק בבסיסו ומתחדד, מגיע עד לקרסוליים, נישא ישר או מעוקל, אולם לא בצורת האונד. זנב שבור מאוד לא רצוי.

צעד/תנועה:
התנועה מעידה על עוצמה וכוח רצון. בתנועה ישרה, אסור שהרגליים הקדמיות או האחוריות יצטלבו או יתקפלו, רגל קדמית ימנית ורגל שמאלית אחורית מתרוממות ויורדות בו זמנית. קו גב יציב שאינו מופרע ע"י דחיפה חזקה מהרגליים האחוריות מצביע על תנועה מאוזנת והרמונית.

פרווה:
קצרה וקשה, עמידה בפני מזג האוויר, צמודה לגוף. פרווה ארוכה, משיית או צמרית מאוד לא רצויה.

צבע:
כל גוון של מנומר, חום או אדום צריך להיות טהור וברור. סימן לבן מועט בחזה מותר. סימון לבן אחר אינו רצוי. מסכה שחורה הכרחית, מתבהרת לעבר העיניים, עם סימנים כהים מסביב לעיניים, התורמים להבעה.

גודל:
גובה בכתפיים : זכרים 63.5-68.5 ס"מ (25-27 אינטשים); נקבות 61-66 ס"מ (24-26 אינטשים).
משקל: זכרים 50-59 ק"ג (110-130 פאונד); נקבות 41-50 ק"ג (90-110 פאונד).

5.בוביה:

היסטוריה
המונח "בובייה" פרושו "נוהג בקר", הגזע בו אנו עוסקים הינו כלב רועים מאזור פלנדריה הבלגית והצרפתית וגם להולנד הגיע. הוא התקיים באזורים
אלה במשך מאות שנים, במספר ווריאציות ונודע תחת לפחות שישה שמות שונים.
כל זה הופך את ההתחקות אחר ההיסטוריה המדוייקת שלו למבצע בלשי מרתק. מה עוד שהאיכרים לא העלו על דעתם לקיים תיעוד היסטורי של כלביהם. להם די היה בתוצאות... כלבי הרועים המקומיים נודעו גם בשמות Vacher" de Chien " שפרושו "כלב עדר הפרות", "Pikhaar" שפרושו בפלמית "פרוע שיער". שם זה נזנח בשל דמיונו לשמו של הגזע הצרפתי "Pucardy Shephered".
במשך מאות שנים לא נעשה כל מאמץ לבודד ולטפח כלבים אלה שבדמם נמזג דמם של כלבי רועים בלגים המכונים Martin , כלבי צייד מטיפוס Barbet ואף דמו של הדירהאונד הסקוטי שיובא לפלנדריה.

צילום: יגאל פרדו
בתחילת המאה זוהו ארבעה טיפוסים עיקריים של כלבי בקר בלגיים:
1. מי שפותח להיות ה"בובייה דה פלנדר", כלב בגודל בינוני, בצבע חום או אפור, בעל צלעות מעוגלות וראש קצר למדי.
2. ה - "Moerman" או ה - "Bouvier Pikhaar" , כלב מעט יותר גדול, בדרך כלל שחור, בעל ראש ארוך יותר וצלעות עמוקות.
3. ה - "Briarde", כלב גדול, שחור או אפור כהה, בעל שיער ניכר ועיינים מכוסות כמו אצל כלב הצאן האנגלי העתיק.
4. בובייה דה ארדן - כלב שנראה רק לעיתים נדירות בתערוכות, אוזניו שמוטות ופרוותו רכה.

טיפוס הבובייה דה פלאנדר הינו העתיק מבין ארבעת הטיפוסים שהוזכרו.
טיפוס ה Morman נוצר ע"י הכלאת בובייה דה פלאנדר עם ה - Martin . האגודה המלכותית הבלגית החלה מתעניינת בטיפוח הגזע וכן גם המועדון הבלגי הצפוני.
סגן נשיא המועדון, צרפתי בשם פונטיין, כינס אסיפה גדולה של בוקרים ב - Boulers שבמערב פלנדריה באוגוסט 1912 .
לאסיפה זו הגיעו גדולי המומחים לגזע ובעקבותיה גובש תקן הגזע.
הגזע שבה לא רק את ליבם של הבלגים, אלא גם את ליבם של כלבנים צרפתים והולנדים, מה גם שהחל להצטיין במבחני עבודה לסוגיהם: נהיגת בקר, הגנה, ועבודה צבאית.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה הפך חבל פלנדריה לאזור של קרבות מרים וכיבוש.
הגזע כמעט ונכחד לחלוטין ורק מספר קטן של כלבים הוברח לצרפת ולהולנד. לאחר מלחמת העולם הו המגדלים את הגזע על סמך המאגר שניצל. מספר קטן של כלבים אותרו בפלנדריה והיוו את הבסיס לטיפוחו המבוקר של הגזע.
חוסר אחידות עדיין אפיין את הגידול בארצות השונות.
היו קיימים לפחות ארבעה תקנים שונים וכלבים אלופי בלגיה עשויים היו להיפסל בצרפת ולהיפך. בשנת 1922 נקבע בבלגיה התקן המחייב את הגזע עד היום. בכך לא תמו התלאות. מלחמת העולם השניה שבה וחיסלה את
מאגר הגידול הבלגי ולאחר המלחמה שוב היה צריך הגזע לעבור תהליך של התאוששות.

הבובייה ככלב עבודה
החוואי הבלגי, ההולנדי והצרפתי הקדום נזקק למספר סוגים של כלבי עבודה:

כלבי שמירה - להגן על חייו , רכושו ובייתו. כלבים אלו פעלו כשהם קשורים
בזוגות במשך היום ומשוחררים בלילה.

כלבי רועים - לשמור על עדרי הבקר והצאן מפני שודדים ולהוביל אותם ללא עזרת אדם. כלבים אלו פעלו לבדם בשטח ללא רועה שיכוונם תוך הפגנה של תושיה אינטיליגנציה והעזה רבה.
מעניין לציין שנהיגת הבקר נעשתה לא בשיטה של "צביתת עקבים" של החיה אלא על ידי הטחת גופו של הבובייה בפרה התועה והדיפתה לעבר העדר.
את אותו חזה מסיבי ניצל האיכר הפלמי גם למטרות נוספות. היה מקובל לרתום את הבובייה לגלגלי ההפעלה של מנגנון תחנת הקמח )מה לעשות וטחנות הרוח המפורסמות פועלות רק כיש רוח...( וכן לעגלותיהם העמוסות של החלבנים שעברו שעברו בכפר עם מרכולתם.
אבותיו של הבובייה דה פלנדר ביצעו את עבודות אלו כולן, תוך עמידות מופלאה בתנאי מזג האויר הקשים והמשתנים.

בשלב מאוחר יותר החלה הקריירה של הבובייה דה פלנדר ככלב משטרה. ב - 1899 אימצו אנשי משמר הלילה הפלמי )זוכרים את התמונה של רמברנדט?( את הכלבים הללו, שליוו אותם בכל סיוריהם הליליים. היו אלה כלבי שמירה מעולים, בעלי אומץ יוצא מגדר הרגיל ועוצמה. השוטרים הפלמיים ניצלו את יחסו המיוחד של הבובייה לבעליו כמו גם את חשדנותו כלפי זרים.
מעלות אלו עשו להן שם גם מחוץ לפלנדריה

6.בול טרייר:

תיאור כללי:

מבחינה אסתטית קשה למצוא גזע כלבים מאוזן יותר בגופו מהבול טרייר. כאשר הוא עומד על קצה הבהונות, שרירי הברזל שלו משתרגים מתחת לעורו ההדוק ועיניו המשולשות והקטנות בורקות, הוא בהחלט בגדר אביר
לבן.
גובהו 53 עד 56 ס"מ, משקלו בין 24 28-ל ק"ג.
צבע: לבן או כל צבע אחר, עם או בלי כתמים לבנים. ראשו מאורך, חזק ועמוק, מקצה הגולגולת ועד קצה הזרבובית. האוזניים הזקופות קטנות, דקות וממוקמות קרוב זו לזו. בית החזה מעוגל היטב והצלחות מקושתות בבירור. הרגליים צריכות להיות בעלות עצם חזקה אך ביחס שהולם את עוצמת הגוף, הרגליים הקדמיות ישרות לחלוטין.

התפתחות הגזע:

בשנות החמישים של המאה התשע-עשרה, לאחר שנים של ניסויים, הביא ג'ייימס הינקס מברמינהם שבאנגליה לעולם כלב בול טרייר חדש, שלא סבל מהתכונות השליליות של הבולדוג הקיים (גב מקומר, רגליים עם זיוות עודף ומנשך סנטרי).
הבול טרייר הוא תוצאה של הכלאת כלבי בולדוג עם טרייר אנגלי לבן, גזע שנעלם מן העולם.

אופי:

לבול טרייר יש סגנון ואיכות. הוא חביבם של ג'נטלמנים אנגליים, כלב בעל נימוסים טובים, שכל חריף והתנהגות מלאת ביטחון עצמי. קל לאלף אותו,
הוא חסר פחד ונקי - כלב לוויה ושמירה אידיאלי לבית פרטי או לדירה.


7.בוסטון טרייר:(דומה מאוד לבולדוג הצרפתי)

ארץ מוצא: ארה"ב
הופעת הגזע: המאה ה-19
ייעוד ראשוני: מלחמות שוורים וכן צייד עכברים
משקל:
מחולק ל-3 קבוצות
1. מתחת ל-6.8 ק"ג
2. בין 6.8 ל-9 ק"ג
3. מ-9 עד 11.5 ק"ג
גובה: 38-43 ס"מ
פרווה: קצרה וחלקה
צבע: מנומר או שחור עם סימנים לבנים
אם אתה גר בעיר, ומחפש כלב קטן, חכם, בן - לוויה מסור ומעניק אהבה בחר בבוסטון טרייר, שאינו דורש פעילות פיזית רבה, או טיפוח מיוחד. הבוסטון טרייר סבלני גם במשחקיו עם ילדים, מתאים להיות בן – לוויה לאנשים מבוגרים. הוא אחד הגזעים הבודדים שפותחו בארה"ב כנראה באזור בוסטון, ומכאן גם שמו. מוצאו, ככול הנראה, מהכלאה של 4 גזעים: בולדוג צרפתי, בול טרייר, טרייר אנגלי ובוקסר. בהופעתו מזכיר הבוסטון טרייר את הבולדוג הצרפתי, אך הוא קטן מימדים.
הבוסטון טרייר הוא כלב מלא חיים, אינטליגנטי, אלגנטי מעביר רושם של נחישות, כוח ואקטיביות עם סגנון.
מבנה גופו קומפקטי, קצר למדי, ריבועי, קו גב ישר, עומק חזה, זיוות קדמי ואחורי טובים, כלב מאוזן מאוד, נשיאת גוף קלה מלאת חן, כלב יבש מאוד, קשיח, לא גס אלגנטי ושרירי.
הגפיים חזקות וישרות, הזנב קצר.
שילוב פרופורציונלי בין הצבע לסימנים הלבנים הוא מאפיין ייחודי במיוחד של כלב זה.
איזון, הבעה, צבע וסימנים לבנים צריכים לקבל התיחסות מיוחדת כאשר דנים בגזע זה.
הבוסטון טרייר הוא כלב מוצק אסור שיראה צנום, ארוך או גס. העצמות והשרירים חייבים להיות בפרופורציות למשקלו של הכלב ולמבנה שלו. תנועת הבוסטון טרייר שוטפת, ישרה ובטוחה, הילוך נרגש וטרוט רגיל.


8.דוג דה בורדו:(מפלצת)

ארץ מוצא: צרפת
הדוג דה בורדו כשמו כן הוא, זה כלב שמוצאו ממחוז בורדו בצרפת. מדובר בכלב מרשים ביותר בצורתו, בעל מיבנה גוף מסיבי, שרירי, צבעו חום אדמדם בעל מסכה שחורה, אדומה או ללא מסכה ומנשך סנטרי. מוצאו של
הכלב ככל הנראה מכלבי שבט "האלנים" שהגיעו מצפון הריין.
כלבי האלנים היו צאצאים של כלב גדול שהגיע מגבולות הודו סין עבר דרך טיבט למסופוטמיה משם נדד לממלכת אפירוס וטופח ע"י המלך "מולוס".
לאחר מכן הגיע לרומי וצרפת.
גירסה אחרת טוענת שמוצאו של הכלב בצרפת עקב העובדה שהתגלו שם עצמות כלבים דמויי דוגה מהתקופה הפרה - היסטורית.
למרות צורתו המאיימת זהו כלב חביב ביותר, נאמן לבעליו ללא גבול ומודע לכוחו, זהו גזע אמין ויציב אשר חושיו הרגישים גורמים לו להיות זהיר, לעולם לא יתקוף מבלי שיהיה בטוח שאכן איום מרחף על בעליו או רכושו, לאורך מאות שנים כונה "המהלך" וזאת משום הפטרולים הבלתי נלאים שערך בטריטוריה שלו. הכלב שימש בעבר לציד חיות בר גדולות, משחקי זירה, שמירה והגנה ומכיוון שאינו תוקפני מהווה כלב משפחה אידיאלי.

גובה 68 - 58 ס"מ
משקל 60 - 45 ק"ג

9.דוברמן:

הדוברמן הנו הגזע הגרמני היחיד הנושא את שם מטפחו
המקורי, מר פרידריק לואיס דוברמן (1894-1934)מאמינים שמר דוברמן היה גובה מיסים, מנהל מחלקת שיירים ופסולת בבית מטבחיים ולוכד כלבים משוטטים במשרה חלקית, הרשאי על פי החוק ללכוד כל כלב משוטט. ממלאי זה של כלבים שהיו ברשותו השתמש לגידול ולהרבעת כלבים שהיו חריפים במיוחד.
תפקיד ראשון במעלה בהתהוותו של הגזע מילאו מה שנקראו אז באותם הימים "כלבי קצבים" ונחשבו ביחס לאותם הזמנים ככלבים "טהורי גזע". כלבים אלה היו מטיפוס מוקדם מאוד של הרוטווילר והיו אף הם מעורבים בסוג של כלב רועים שחור עם כיתום אדום, שהיה קיים באותם הימים בתורינגיה, גרמניה.

בתערובת זו של כלבים השתמש מר דוברמן לגידול, בשנות השבעים של המאה הקודמת וכך גם רכש לעצמו את ההכרה בגזע שלו, אשר היו בו לא רק כלבי שמירה עירניים מאוד, אלא גם כלבי הגנה מהמעלה הגבוהה ביותר, כמו גם כלבי עבודה ושירות מעולים וכלבי משפחה מסורים. הללו שימשו לעתים קרובות ככלבי משטרה וכתוצאה מהשימוש הממושך בהם בשירות המשטרה, דבק בהם הכינוי "כלבי ג'נדרמיה". שימוש נוסף שנעשה בכלבים אלו היה בהשמדת שרצים ומזיקים למינהם כגון חולדות ונברנים. בתנאים אלו היה זה אך מובן מאליו שהדוברמן יוכר רשמית ככלב משטרה מיד בתחילת המאה הנוכחית.

בגזע הדוברמן נדרש מן הכלב להיות בגודל בינוני, חזק
ושרירי. למרות היותו חסון ומוצק עליו להיות גם אלגנטי ואצילי. דבר שיהיה ניכר עליו בהופעתו ובקווי גופו האציליים. עליו להתאים במידה יוצאת מן הכלל, לעבודה ושירות כמו גם לחיי משפחה.


10.דני ענק:

למרות שמו, כלב זה אינו דני במקורו, אלא גרמני. אבותיו הוחזקו בימי הביניים בבתי מלוכה ברחבי אירופה, וכמו כן, במשך מאות שנים השתמשו בו לציד חזירי בר.
דני ענק נחשב לכלב ג'נטלמני, המודע לכוחו הרב. כלב אוהב, מצוין עם ילדים. אינטלגנטי, עקשן ולא הכי קל לאילוף. כלב שמירה ערני אך לא אגרסיבי מדי.
75 ס"מ (יכול גם להגיע ל 90 ס"מ) גובה
כ 54 ק"ג (הנקבות קצת פחות) משקל
צהוב-חום, חום מנומר, שחור, כחול פלדה, או ארלקינו (כתמים שחורים על רקע לבן). צבעים
הברשה סדירה. תרגול גופני רב, ואילוף קפדני. טיפול
8-10 שנים. תוחלת חיים
דני ענק אינו מאריך חיים , ועלול ללקות בבעיות בריאות מסוימות: נטייה לדיספלאסיה של האגן, ובעיות אורטופדיות אחרות של הרגליים האחוריות והכתפיים. נטייה להתנפח ולהתהפכות הקיבה, תת פעילות בלוטת התריס, אפילפסיה, ומחלות עצמות. בריאות
גזע אציל, המשלב ממדי ענק בהידור רב. הגורים שלו יקרים, ויש לקנותם בזהירות רק ממגדל בעל מוניטין. הפיתוי לפטם אותו במזון בגיל צעיר, גורם לכך, שגופו נעשה כבד מדי לעומת מבנה העצמות הצעיר, דבר שיגרור בעיות אורטופדיות חמורות. חשוב להיוועץ עם מומחה באשר לגידול הגור.

11.דוגו ארגנטינו:

היסטוריה של הגזע
הדוגו ארגנטינו הוא כלבה הלאומי של ארגנטינה, והיחידי.

האחים הדוקטורים למשפחת מרטינז יסדו את הגזע בשנת 1920. אחד מהאחים מרטינז שהיה גנטקאי וצייד נלהב רצה כלב ציד אידאלי ומושלם שיוכל להתמודד עם חזירי בר, פומה ויגוארים. כך עירב 10 גזעים שונים עד אשר קיבל את הגזע הרצוי. בתהליך השתתפו כלב הקרבות של קורדובה כבסיס, ועליו התווספו המסטיף ספרדי, דני ענק לגובה, בולדוג אנגלי ובולטרייר לאומץ ונחישות, פוינטר אנגלי לחוש ריח מפותח במיוחד, דוג דה בורדו להוסיף לעוצמת הלסתות, כלב הרים פירנאי לצבע הלבן, אייריש וולפהאונד למהירות, בוקסר לאינטליגנציה ואופי. התוצאה כלב ציד מעולה בעל מהירות ועוצמת לסתות אמתנית. הכלב משמש גם ככלב משטרה בארגנטינה.

מבנה כללי
גובה - 60-70 ס"מ. משקל - 50-40 ק"ג. אך נקבות שוקלות בין 30-40 ק"ג

הפרווה קצרה וצבעה לבן, עם אפשרות של כתם שחור אחד על הראש.

תוחלת החיים - 11-13 שנים.

אופי:
הדוגו בעל אופי רגיש מאד, אגרסבי ביותר ומסוכן. ישנן מדינות, ביניהן גם ישראל, שבהן גידולו אינו חוקי ונחשב עבירה על החוק. הדוגו הוא כלב שאוהב אנשים אך יכול לתקוף גם את בעליו. עם זאת יגן על משפחתו ורכושם בחרוף נפש. הוא נאמן, אמיץ, הכרחי שיעבור אילוף, יכול להיות תוקפן לכלבים אחרים אך לא יתגרה בכלבים אחרים ולא יסוג אם יאוים על ידי כלבים אחרים.


12:האסקי סיבירי.(הכלב הכי יפה לפי דעתי)

מהיכן השם "האסקי סיבירי"?

האדם הלבן קרא לגזעי הכלבים בשם האנגלי של השבט אצלו נמצאו. כלבי המלאמוט וכלבי הסמויד נקראו בשמות השבטים שגידלו אותם. מספר חוקרים סבורים שמקור השם בכינוי שנתנו הלבנים לאסקימואים, "האסקי", מעין שיבוש של המילה אסקי - קיצור של אסקימו. חוקרים
אחרים הגיעו למסקנה שהשם הוא בעצם שיבוש של שם שבט הצ'וקצ'י, כך שידועים גזעים שונים של האסקים: ההאסקי הגרינלנדי MackKenzie River Husky ההאסקי האלסקי וההאסקי הסיבירי. נראה שההסבר הראשון הוא הנכון.
כיום בסיביר אין כמעט כלבי האסקי סיבירי, ובאלסקה מצויים יחסית מעט כלבי האסקי סיבירי רשומים ובעלי אילן יוחסין מתועד.
מוצאם של מרבית הכלבים המצויים באלסקה כיום הוא בשני כלבים, זכר ונקבה, צאצאי כלביו של ליאונרד ספלה, שנשלחו לאלסקה חזרה מניו אינגלנד בשנת 1946 , לארל ונטלי נוריס. כלבים אלה הם היסוד הגידולי של כלביית "אנאדיר" הקיימת עד היום. הכלב המצוי בקרב נהגי מרוצי המזחלות באלסקה הוא כלב המכונה האסקי אלסקי, ומדובר בכלבים שאינם רשומים, ובמקרים רבים מעורבים. יצויין כי מגדלי כלבי המרוץ מקפידים
לתעד בעצמם את אילן היוחסין, ולכוון את הגידול, אך מדובר בתיעוד פנימי עצמי וכיוון גידולי לצורך מירוצים בלבד. לאירופה הגיעו ראשוני כלבי ההאסקי הסיבירי בשנת 1954 . מגדלת שוויצרית בשם בירגיט קיבלה כלב זכר ממגדל אמריקני בשם רודמן. בשנת 1956 וב - 1957 נשלחו אליה עוד נקבות, וההמלטה הראשונה היתה ב - 1958.
בנקודה זו חל מיפנה עצוב בגידול, ומחוסר הבנה החלה המגדלת להרביע את הכלבים עם כלבים מגזע ה- Dog Greenland . הטעות תוקנה בשנת 1963, כאשר המועדון
השוויצרי לכלבים צפוניים, שנוסד בשנת 1959 החליט לאסור שימוש בכלבים המעורבים לגידול. בשנת 1963 יובאו מארה"ב כלבים נוספים, והגידול חל שנית.
רק בשנת 1966 הוכר הגזע רישמית על ידי ה- F.C.I . מיד אחר כך הובאו ראשוני הכלבים לאנגליה (1967) , ראשוני הכלבים נשלחו משוויץ לגרמניה (1967), הגב' מריסה בריויו- צ'יליני, שופטת מקיפה ששפטה גם בישראל, הביאה את ההאסקים הראשונים לאיטליה בשנת 1975, ומדינות נוספות נוספו לרשימה עם הזמן.
להמחשת ההתפתחות המספרית של ההאסקי הסיבירי באירופה, כדאי לציין כי נכון לשנת 1977 היו באנגליה - 110 האסקים, בצרפת - כחמישים, בגרמניה - 003, בשבדיה - 002, בשוויץ - 053. בארץ מוצאו , ארה"ב, נחשב היום הגזע לאחד משלושת הגזעים
הפופולריים ביותר, ובספר הגידול האמריקני נרשמים מידי שנה אלפים של כלבי האסקי סיבירי.
בישראל נרשמו לראשונה האסקים סיביריים בספר הגידול בשנת 1974, ועד היום נירשמו בו כ- 600 כלבים וכלבות מגזע זה.



13.לברדור רטריבר:


הלברדור הוא אחד הגזעים הפופולריים ביותר בעולם. אבותיו הראשונים של הגזע הגיעו לאנגליה ע"י דייגים וסוחרים מחופי ניו-פאונדלנד ולברדור שבקנדה, . עד מהרה תפס את עיני המקומיים. היה זה בזכות אופיו המיוחד. היה זה כלב בעל יצר התמדה אין סופי ועקשנות לביצוע המשימה. כלב שגדל בתנאים הקשים של חופי צפון קנדה הקרים והתפתחה בו עמידות וחוזק היוצאים מהכלל. במרוצת השנים שובח גזע הלברדור ע"י האנגלים עד לקבלת צורתו ואופיו הנוכחיים.



כוחו הרב במים וביבשה, מהירותו, חוש הריח המפותח ונאמנותו לאדוניו של הלברדור הפכו אותו לאחד הכלבים המובילים מבין כלבי הציד. פרוותו הייחודית של הלברדור האטומה למעשה למים וזנבו בעל המבנה הייחודי העוזר לו בשחייה, הופכים אותו לטוב שבכלבי החזרה ממים. הלברדור פופולרי בזכות אופיו הנוח, כושר לימודו המהיר, נאמנותו ואהבתו לבני אדם. כיום משמש הלברדור ככלב ציד, כלב נחיה לעיוורים, כלב גישוש סמים, כלב משטרה ומעל לכל כלב משפחה נהדר.

לברדור רטריבר
הופעה כללית: כלב ריבועי, מסיבי אך לא מגושם.
ראש: גולגולת רחבה, סף מצח מודגש, לסת באורך בינוני ולא מחודדת.
עיניים: חום עד עינבר בעלות הבעה ערנית.
אוזניים: לא גדולות ולא כבדות וצמודות לצדי הראש.
פה: מנשך מספרים עם לסת חזקה.
צוואר: חלק, ללא עודפי עור וארוך יחסית.
גוף: חזה עמוק ורחב, צלעות מעוגלות וגב ישר.
רגליים: מוצקות וחזקות.
זנב: באורך בינוני, עבה בשורש אך הולך וצר עד הקצה.
פרווה: קצרה, כפולה וסמיכה.
צבע: שחור, צהוב )מחום בהיר ועד לבן( ושוקולד.
גובה: זכרים - 56-57 ס"מ נקבות - 54-56 ס"מ.



14.גולדן רטריבר:

גולדן רטריבר - היסטוריה
כדי להסביר איך ולמה פותח גזע הגולדן רטריבר באנגליה )או נכון יותר לומר בסקוטלנד(, צריך להבין את הרקע שהביא לצורך בכלב כזה ואת אורח החיים באנגליה ובסקוטלנד במאה הקודמת, בעיקר בכל הנוגע לציד ולכלבים כעזר לצייד.

כבר במאה ה - 14 ספניילים (גדולים מרוב הספניילים של ימינו) שימשו להברחת ציד ו - hawking. מכלבים אלה פותחו הסטרים וכולם יחד עם אבות הפוינטרים של ימינו עזרו לציידים במלאכת הציד.
בתחילת המאה ה - 19 הציידים החלו לאמן את הסטרים והפוינטרים שלהם גם להבאת הציד (retrieve), אך רק בשנות ה- 30 של המאה הקודמת החלו הציידים לעבוד
על על פיתוח גזע מיוחד להבאת הציד בלבד. בשלב זה המטרה הייתה להעביר לדורות הבאים הן את היכולת לעבוד עם הצייד והן תכונות יחודיות. השיטה הייתה לזווג את כלבי הציד שהראו את התכונות המתאימות, אלה עם אלה. לציידים לא הספיק שיהיה להם כלב ציד שעובד היטב, והתפתחה ביניהם מעיין תחרות למי יש כלב שעובד טוב יותר.
באפריל 1865 התקימה תחרות הציד הראשונה לסטרים ולפוינטרים באחוזתו של חבר הפרלמנט סמואל וויטברד. הכלבים נשפטו בקטגוריות של : עבודת אף, תנועה, טווח, טמפרמנט וסטייל. כשנתיים לאחר מכן היה
ברור שיש צורך למסד את כל העניין. כדי לשמור על התכונות יש צורך בתקנוני גידול מסודרים ובספר גידול שינוהל על ידי גוף אדמיניסטרטיבי נפרד, שינהל את גידול הכלבים באותו אופן בו נוהל ספר גידול לסוסים.
בעקבות זאת הוקמה ההתאחדות לכלבנות באנגליה.
בצורתו המסורתית הציד היה חלק מחיי הכפר בממלכה המאוחדת. ב - 1880 חל שינוי מהותי במסורת רבת השנים של הציד, עם הכנסתם של סוגי נשק חדישים ומדויקים יותר, שהקלו על עבודת הציד עשרת מונים והביאו
לתוצאות טובות בהרבה. כל תפקיד הצייד החל להשתנות והציד בכלל החל לקבל משמעויות חברתיות.
הציד הפך לספורט חברתי. כיוון שכמות הציד פחתה ובספורט אנשים רוצים תוצאת ביתר קלות, החלו לגדל בעלי חיים במיוחד לציד, ובעיקר עופות למינהם ששוחררו לאזורי ציד. ספורט הציד התחרותי הפך להיות סימן לסטטוס חברתי ובעיקר עשירים יכלו להשתתף
בו. כמויות הציד היו אדירות. לדוגמא, הלורד דה גריי שהיה צייד מעולה חישב שבין 1867 ועד 1923 הוא לבדו צד כ - 500,000 עופות מסוגים שונים!

בזמן ההוא כלבי הציד היו דומים לחלק מהגזעים המודרניים. רובם היו בעלי שושלת מעורבת בהתאם לצורכיו של הצייד, הגזעים השונים לא היו מוגדרים היטב. יכולת העבודה היתה החשובה מכול וטיפוסים מקומיים כמו גם גזעים שהתאימו, הוחזקו באותן חוות ונשמרו היטב. עם התפתחות ספוט הציד היתה מטרה חדשה והיא ליצור גזע שמטרתו היא הבאת ציד (retrieving) בלבד. המשמעות - לפתח גזע עם אף טוב ופה רך, שיהיה
צייתן וללא תשוקתו של הסטר לנדוד ולגמוא מרחקים. הציידים ערבבו את אותם סטרים שהיו בעלי תכונות הבאה מפותחות עם כלב סנט ג'ון ניופאונלנד (שהיה קטן בהרבה ושונה מהניופאונדלנד של היום). כלבים אלה
הובאו לבריטניה על ידי דייגים מניופאונדלנד לנמלים שונים ברחבי האי. על פי ההיסטוריה המוקדמת, המתועדת היטב, של הלברדור רטריבר, ב - 1823
הביא הדוכס של מלמרסבורי את הסנט ג'ון ניפאונדלנד הקטן, מדייגים שעגנו בנמל פול. מאוחר יותר הוסב שם הגזע ללברדור רטריבר. על פי הדפסי עץ בספרים מאותם הימים ניתן לראות שנעשו שילובים בין ווטר ספניאל והניופאונדלנד הקטן, בין ווטר ספנייל וסטר וכן בין סטר וניופאונדלנד בהתאם לשילוב שנעשה הצאצים היו בצבע שחור, חום (כבד) בלאק אנד טאן, או ברינדל, בגובה של 24 אינצ'ים )כ - 61 סנטימטרים.
הפרווה הייתה קצרה וצפופה, ארוכה וחלקה או גלית אך תמיד צפופה. מדי פעם נולדו גם גורים צהובים להורים שחורים. כלבים אל ה היו קודם כל כלבי רטריבר ואבות הלברדור רטריבר חלק השיער. הרקע היה מוכן כעת וכל שהיה נחוץ בכדי ליצור את האב הטיפוס של הגולדן רטריבר היה איזה "משוגע".
וכזה היה דאדלי מארשבאנקס - חובב מושבע של בעלי חיים ואוהב ספורט מכל סוג שהוא. הוא נולד למשפחת בנקאים סקוטית עתיקת יומין והיה חבר פרלמנט. רוב הזמן עסק בספורט ברחבי הרמה הסקוטית ובין היתר נהג לשכור אחוזות לציד. אחת מהן הייתה אחוזת גווישן שאותה רכש ב - 1854. )בשנת 1881 זכה בתואר הלורד טווידמאות' הראשון ומעתה אכנה אותו הלורד ט.( באחוזת גווישן גידל הלורד ט. חיות משק למינן וגם כלבים, ברובם כלבי ציד.

אגדת הקרקס הרוסי
אין עוררין על כך שהלורד הוא זה שפיתח את גזע הגולדן רטריבר. במשך שנים רבות התאוריה הייתה שהלורד קנה את הרטריברים הצהובים
הראשונים שלו מקרקס רוסי ולקח אותם לאחוזתו. שני המאמינים והמפיצים של הסיפור היו קולונל טראנץ והגב' צ'רלסוורת שהיו שניהם מגדלים של הגזע בראשית דרכו. לשניהם לא הייתה הוכחה לאמיתות הסיפור, מלבד זיכרונו של שומר הציד (gameekeeper) של האחוזה,
שזכר כלב צהוב שהגיע מהקרקס הרוסי.
כיוון שלא היה דבר שיכול לסתור את דבריהם, תאוריה זו השתרשה והיתה מקובלת עד אמצע שנות ה - 50 של המאה הנוכחית.
ב - 1952 הופרכה תאוריית כלבי הקרקס הרוסיים על ידי אלמה סטונקס (הסטוריונית של הגזע) והרוזן השישי של אילצ'סטר אשר מצאו את ספר הגידול של הלורד ט. בו תועדו כל חיות המשק של האחוזה, וכן כל הזיווגים והשושלות שעשה הלורד בכלביו.


15.פיט-בול טרייר Pit Bull Terrier:(כלב מספרר אחת הגזע שאני הכי אוהב)

תיאור כללי:
הפיט בול הוא כלב בעל מראה המפגין עוצמה, תשוקה ורצון עז. הראש דמוי-לבנה, רחב במיוחד בין הלחיים (כדי שיצליח להכיל את הלסתות האדירות) נישא על גבי צוואר שרירי וחטוב. הצוואר מתמזג בבית חזה עמוק, רחב ומקושת היטב. אורכו של הכלב עולה מעט אל גובהו, שהוא בין 46 56-ל ס"מ. המשקל משתנה, גם בקרב כלבים באותו הגובה, והוא נע בין 14 36-ל ק"ג כאשר הממוצע הוא בין 16 25-ל ק"ג. הפרווה קצרה, מבריקה וקשוחה למגע. כל הצבעים מקובלים, עם או בלי כתמים לבנים. האוזניים נישאות גבוה והן לפעמים קצוצות.

התפתחות הגזע:
הפיט בול טרייר, שפותח מגזעי בול טרייר שונים מהעבר, הוא בעל רקע ארוך של מלחמות כלבים בתוך בורות )tip(. כושר ההתמדה וכוחו של הגזע ייחודיים בעולם הכלבים. למרות שיש לו עבר עשיר ומרתק, עתידו של הגזע מעניין יותר. זהו גזע כלבים בעל תכונות מוגדרות, הרשום בהתאחדות UKC האמריקנית )שאינה קשורה ב-ICF( ואינו מתייחס לכל יצור-כלאיים צמא-דם. בעבר היה הפוט בול כלב לוויה אהוב ואמין. האנשים חסרי החמלה שניצלו את הגזע למלחמות בלתי חוקיות גרמו למסע רדיפות אחר הגזע. ואולם, חשוב לזכור, הכלב אינו אשם - אלא בעליו. הפיט בול מסוגל לבצע כמעט כל מטלה הנדרשת מכל, כולל מראה, שמירה, צייד, עבודת משטרה ולכידת נברנים.

אופי:
ה"חיוך" המעודן, העיניים הנחושות, הרצון הבלתי נלאה לרצות את בעליו, האיכות והמעלות של הפיט בול גרמו ליותר תגובות רגשיות, הגיוניות ובלתי הגיוניות, מאשר כל גזע שקיים היום. אלו אינם כלבים ששונאים בני אדם ומחפשים לטרוף אותם, התוקפנות שלהם מופנית כלפי כלבים ובעלי חיים אחרים, לא כלפי בני אדם. אלו בני לוויה איכותיים ונאמנים לבעלים איכותיים בלבד!


16.סמוייד:(חמווווווד)

הסמוייד הוא גזע ידידותי מאד לאדם. הוא כלב עדין ונוח אך עלול להיות עקשן לעיתים ולכן נחוץ לו מאמן סבלני ותקיף מעט. הסמוייד יתאים עצמו לסביבתו ומחבב מאד ילדים. חשוב מאד לא להזניחו בשנה הראשונה לחייו כדי לעצב נכון את אופיו.
הגובה הממוצע של הנקבה: 46-51 ס"מ ושל הזכר 51-56 ס"מ.
אורך חייו 13-15 שנה בממוצע.


הסטוריה:
מוצאו של הסמוייד במרכז סיביר. מגדליו הראשונים היו בני שבט סמוייד.מקורו במרכז סיביר.
שבטי הסמוייד התפרסו על פני שטח נכבד מכדור הארץ. עם השנים הם היגרו צפונה דרך מונגוליה והתישבו לבסוף בערבות הקרח של סיביר ושם התפתח הסמוייד כגזע טהור.
הסמויידים היו רועי איילים והיו צריכים לפתח כלבים מיוחדים למרעה. בנוסף היה על הסמוייד לשמור מפני זאבים וחיות אחרות, שמירה על הילדים, גרירת סירות וכמובן מרעה האיילים. האסקימוסים בני שבט הסמוייד התייחסו לכלבים שלהם ממש כמו לבני משפחה, מה שמסביר אולי את מזגם הנוח ואת האהבה שהם רוכשים עד היום לבני האדם.

בשנות ה- 90 של המאה ה - 91, הגיעו לאותם אזורים מגלים ונוסעים שחקרו וגילו בין השאר את השבטים ואת הכלבים המיוחדים שלהם. אחד מהם, היה חוקר הקוטב הנודע ננסן, שסיפר על המפגש שלו עם שבט הסמוייד במהלך מסעו לקוטב ב- 1893: " אנשי הסמוייד חיים בביקתות. עורם של הצבאים משמש להם לאוהלים, בגדים, שמיכות ומיטות. אנשי הסמוייד הם נמוכים, מוצקים, כהי עור ובעלי יושר מוחלט. כלביהם מעולם לא הכזיבו אותם והם עובדים עד אפיסת כוחות ברגליים פצועות ומדממות. רק הקשוחים ביותר יכולים להחזיק מעמד במסע קשה כזה ובארץ קפואה כזו."
יעודם של כלבי הסמוייד היה כרועי איילים ולא ככלבי מזחלות. בגלל יעודם כרועי איילים ולא ככלבי מזחלות, לסמוייד מבנה מעט שונה מכלבי שפיץ אחרים: הם מרובעים וקצרים יותר, מבנה שמותאם פחות לעבודה ותנועה ארוכה.
בסוף המאה הקודמת הגיע לסיביר אנגלי בשם סקוט קילבון, זואולוג שהשתייך לאגודה הבריטית המלכותית לזואולוגיה. בשובו לאנגליה הביא עמו שני כלבים לבנים. היתה זו הפעם הראשונה שבה פגשה אירופה את הגזע.
מאנגליה יצאו הסמויידים לכל העולם. התקן הרשמי הראשון לגזע פורסם באנגליה ב - 1909. הכלב הראשון נרשם בארצות הברית ב - 6091, אך עד לפני כ- 19 שנה הוא היה נדיר יחסית באמריקה. כיום זוכה הגזע לעדנה רבה והוא פופולרי מאד גם באירופה וגם בארצות הברית, וגם בישראל. רכז הגידול של כלבי הסמוייד בארץ: "בישראל יש סמויידים מתחילת שנות ה - 70.
הגידול התבסס בעיקר על כלבים מקנדה וארצות הברית. בשנת 1985 נרשמו בספר בגידול בישראל 69 סמויידים. מאוחר יותר הובאו כלבים נוספים בעיקר מארצות הברית. בשנת 1994 נרשמו בארץ כ - 700 סמויידים באיכות גבוהה, אופי נוח ופרווה באיכות טובה".
כיום הגזע פופולרי יחסית בארץ. הסמוייד הוא גם סמל החוג הישראלי לכלבי שפיץ, אליו הוא משתייך.
הסמוייד הוא כלב מרשים. הוא בולט מיד ומושך תשומת לב. מראהו הכללי הוא ריבועי, בינוני בגודלו. כלב מוצק, בעל חזה עמוק, גבו שרירי.
צבע פרוותו של הסמוייד - לבן, לבן וכתום בהיר או קרם. אוזניו קטנות וזקופות, נוטות מעט קדימה ומעוגלות בקצה, מכוסות בשיער רב. העיניים כהות, חומות ושקדיות. הראש משולש. הזנב ארוך ומסתלסל, מונח על הגב.
לסמוייד הבעה מחייכת. שפתיו הדוקות עם פיגמנט שחור ושרירים בלחיים. הוא בדרך כלל אכן בעל מזג נעים.


17.רועה גרמני:

הופעה כללית - כלב רועים גרמני
כלב הרועים הגרמני גדול כמעה מכלב בינוי.. גובה הגב הינו בממוצע כ- 60 ס"מ. הגובה נמדד על ידי מד גובה שהקו העליון נוגע בקצה העצמות שהשיער לחוץ. מקום המדידה נעשה במאונך למרפק הרגל הקדמית שהגובה נמדד בין השכם לקרקע. לכלב הרועים הגרמני, שהינו כלב עבודה, נמצאים הגדלים הרצויים בין 60 65-ל ס"מ עבור כלבים זכרים ובין 55 60-ל ס"מ עבור כלבות. הגזמות כלפי מעלה או כלפי מטה מקטינות את ערכו של הכלב הן בעבודה והן לגידול.


כלב הרועים הגרמני מוארך כמעה, חזק ושרירי, יחס הגובה לאורך, מיקום הרגליים וצורתם מתואמים כך שריצתו של הכלב גומעת שטח. פרוותו עמידה בפני כל מזג אוויר. הופעה נאה נשאפת אולם ללא טשטוש הצורה המבטאת את היות הכלב כלב עבודה. המין צריך להתבטא, כלומר זכרותו של הכלב ונקביותה של הכלבה צריכים להראות ברורות. הופעתו הכללית של כלב הרועים הגרמני צריכה להראות לצופה כבעלת כוח עצור, אינטליגנציה וגמישות. כך שבמידותיו המותאמות לא יהיה מן המוגזם או המופחת. האופן בו הוא נע ומתנהג חייב לגלות כי נפש בריאה בגוף בריא שוכנת, כך שבכל עת יוכל להוכיח נכונות והתמדה הנדרשות מכלב עבודה. במרץ בלתי נדלה חייב הוא לגלות נכונות ושמחה בכל מצב ולכל תפקיד אשר יושת עליו. עליו לגלות אומץ וקשיחות לכשיידרש להגן על בעליו ורכושו. עליו לתקוף בשמחה ואם זה רצון בעליו. פרט לכך עליו להיות ערני, אולם נעים כבן בית, חביב לסביבתו המוכרת, בעיקר לילדים ולחיות, בלתי תקיף לסביבה החיצונית.
בקיצור: תמונה הרמונית של אצילות טבעית, זהירות ובטחון עצמי.

זיוות והילוך
התנועה האופיינית לכלב הרועים הגרמני היא הריצה. בריצה ההילוך מוצלב, ז"א כשאחת מהרגליים שלוחה לפנים הרי המוצלבת לה שלוחה לאחור. אי לכך חייבות הגפיים להיות מותאמות בינן לבין עצמן ? מזוותות כך שללא שינוי מהותי בקו הגב תגענה הרגליים האחוריות עד מתחת מרכז הגוף. ובאותו יחס תוכלנה הרגליים הקדמיות להרחיב צעד קדימה.
כתוצאה מיחס נכון בין אורך, גובה וגודל עצמות הרגליים נוצר הילוך גומא,
הנע שטוחות מעל פני הקרקע ומשאיר רושם של תנועה המתמשכת ללא לאות. בראש מוטה לפנים וזנב מורם קלות נוצר אצל רץ מתמיד ושקט קו המבטא רוך ותנופה שתחילתו בקצה האוזניים המתמשך עם העורף והגב עד לקצה הזנב.

תכונות אופי
התכונות הבולטות אצל כלב רועים גרמני טהור גזע הינן: קשיחות, ערנות, ביטחון עצמי, נאמנות, בלתי-משוחד, אומץ, יצר קרב וחריפות.
תכונות אלה הן הגורמות להצטיינותו של הכלב בכל תפקיד, במיוחד בתפקידי שמירה, ליווי, הגנה ורעייה.

ראש
מותאם לגודל הגוף מבלי להיות מסורבל כשהמרחק בין האוזניים בגובה בינוני.

מצח
במבט מלפנים ומהצד קימור דק במקצת ללא שקע אמצעי ניכר.

לחיים
עצמות הלחיים ממוקמות בצדדים בעיקול קל מבלי שיבלטו לפנים. הראש במבט מלמעלה כפי שנראה מהאוזניים הולך וצר בצורה הדרגתית עד לקצה האף, שסף המצח אינו בולט במיוחד.

זרבובית
הזרבובית חזקה, השפתיים מתוחות וסוגרות עצמן היטב, גב האף ישר.

מנשך ומשנן
משנן חזק ,כשהמנשך המספריים צמוד כך שהלסת העליונה לא תבלוט מלפנים ולא מאחור.

אוזניים
האוזניים בעלות גודל בינוני. בסיסן רחב וממוקם גבוה. הן נישאות כלפי מעלה ומסתיימות בקצה רך הפונה לפנים. אוזן בעלת קצה מקופל בלתי רצויה. אוזניים תלויות או קצוצות אסורות. במקרים מסוימים יש לגורים בני 4 עד 6 חודשים לעיתים, גם בגיל מבוגר יותר, אוזניים תלויות.

עיניים
העיניים בעלות גודל בינוי, שקדיות, מלוכסנות במקצת ואין בולטות. צבען כהה ככל האפשר כשמתוכן נשלך מבט נבון וערני.

צוואר
חזק, שרירי באורך בינוני ללא עור עודף או פימה. תוך התרגשות הצוואר נישא כלפי מעלה, פרט לכך הוא ישר.

גוף
החזה עמוק אך לא רחב יתר על המידה. הצלעות אינן שטוחות אך אינן גם מעוגלות כחבית. בטן משוכה לאחור במידה מתונה. הגב, כולל המותניים, ישר וחזק. המרחק בין השכמה למותנית לא ארוך מדי. אורך הגוף חייב לעלות על גובה השכם. כלבים ריבועיים וקלים פסולים. המותניים צריכות להיות רחבות וחזקות. המותנית ארוכה ומשופעת קלות.

זנב
שיער סבוך, הזנב חייב להיות לפחות עד הקרסול. לעיתים יוצר הזנב בסופו מעין וו מעוקל, תכונה בלתי רצויה. במנוחה תלוי הזנב בקשת קלה. בהתרגשות או בתנועה הזנה מעוקל יותר ומורם אולם אין עליו לעבור ולעלות את גובה קו הגו. אי לכך אזורה נשיאת הזנב הישר או מגולגל מעל הגב. זנב קצוץ פסול.

גפיים קדמיות
השיכמה ארוכה ומוצבת אלכסונית ומונחת שטוחות. הזרועה מחוברת לשכם בזווית של 90 מעלות בערך, עלייה להיות שרירית. האמה ישרה במיוחד במבט מן הצד. שורש כף הרגל יציב, אך לא תלול יתר על המידה. המרפק צמוד לגוף אך לא לחוץ אליו, וכן לא בולט כלפי חוץ .

גפיים אחוריות
הירך רחבה, בעלת שרירים רחבים, ארוכה למדי ואלכסונית לשוק הארוכה, במיוחד במבט מן הצד. הקרסול וכף הרגל חזקים ויציבים.

כפות
מעוגלות ,קצרות, סגורות היטב, מקושתות, סוליות קשות מאד, ציפורניים קצרות וחזקות, על פי רוב בצבע כהה. הציפורן החמישית נמצאת לעיתים ברגליים האחוריות. מאחר ועל פי רוב היא גורמת להילוך מפושק וכן לפציעות, יש להסירה זמן קצר לאחר הולדת הגור.

צבע
הצבע יכול להיות שחור, אפור ברזל, אפור אפר, בצבע אחד בלבד או עם סימנים חומים או צהובים, עד לבנים. כשיש יותר מצבע אחד מתקבל בד"?
אוכף שחור.
במקרים מסוימים אין האוכף מלא ואז מצויים אזורים שחורים קטנים ומתקבל צבע שנקרא "צבע הזאב" ? הצבע המקורי של הזאב הפראי. כתמים לבנים קטנים על החזה מותרים. הפלומה מלבד בכלבים שחורים נראת כמעט שקופה. את צבעם הסופי של הגורים ניתן לקבוע רק לאחר התכסותם בשיער עליון.

כינויים נוספים:
רועה גרמני


18.בוקסר:

מוצא גזע הבוקסר

טיפוסי הכלבים הגדולים והרחבים ידועים כבר משחר ההיסטוריה. יש חוקרים המשייכים כלבים אלה למורשת הזאב הטיבטי. מכל מקום ברור, שבארצות המזרח הרחוק גידלו כלבים גדולים ורחבים, אשר שימשו לשמירה לציד וללחימה.
את טיפוס הכלבים הזה הביא עימו לארצות אירופה אלכסנדר הגדול, ממסעותיו למזרח. היה זה בסביבות המאה הרביעית לפסה"נ.
טיפוס זה נודע לאחר מכן בשם "מולוסוס" (על שם בית המלוכה מולוסוס). בכלבים אלה, שהיו גדולים, חזקים ועזי לב, השתמשו ברחבי אירופה לצרכים שונים בעיקר למטרות הגנה והתקפה. הם היו מסתערים על קווי האויב ופורצים אותם כאילו היו כוח משוריין.

כך נמשך גידול הכלבים עד המאה השנייה לספירה. באותה עת החלו להגיע לרומא כלבים מבריטניה, אשר נקראו "דוגה בריטית". הללו, בדומה למולוסוס, היו בעלי ראש וזרבובית רחבים , אך היו חזקים יותר מהמולוסוס המקורי ומוצאם היה , כנראה, מכלבים כבדים שגודלו באירופה למטרת ציד חיות גדולות. במשך הזמן נקראו כל הכלבים הגדולים האלה "מולוסוס" למרות מוצאם השונה.

גידול הכלבים, שהיה לגמרי לא מתוכנן ואף מורכב מטיפוסים שונים ורבים של כלבים החל להתייצב בסביבות המאה ה 16. באותה תקופה היו נפוצים בכל רחבי היבשת כלבים גדולים, ששימשו להגנה ולציד והיו ידועים בשם הגרמני "בולנבייסר" (נושך שוורים). הבולנבייסר של אותה תקופה היה כלב גדול, כבד ואיטי. משום כך החלו לייבא מאנגליה כלב מתחרה, שהיה החלאה בין כלבים מטיפוס הבולנבייסר ובין כלבי רוח גדולים. בכלב יבוא זה שולבו הכוח והעוצמה של הבולנבייסר המ קורי, והמהירות של כלבי הרוח. הוא נקרא "דוגמה אנגלית" או "כלב אנגלי". טיפוס אנגלי זה התפשט במהירות ברחבי היבשת, תוך דחיקה כמעט מוחלטת של רגלי הבולנבייסר ברוח הארצות פרט לגרמניה. בגרמניה המשיכו לגדל גם את הבולנבייסר הישן, ובשעת הציד הפעילו את שני טיפוסי הכלבים גם יחד.
לאחר מכן הוכלא הטיפוס האנגלי הגדול הזה עם כלבי בולנבייסר קטנים, והתקבלו כלבים שנקראו תחילה ממזר אנגלי ואחר כך "ברנבייסר" (נושך דובים), שהיו בעלי רגלים קצרות יותר, אך ראש וגוף חזקים ביותר. חיצונית נבדלו כלבים אלה מהבולנבייסר הקודם בצבעם שהיה בדוגמת טלאים. רוב האחוזות בגרמניה המשיכו להחזיק גם בבולנבייסר הוותיק, אך במשך הזמן עברו לגידול כמעט בלעדי של הבולנבייסר הקטן. באותה התקופה כבר ניתן היה לחלק את הכלבים דמויי הדוגה לשלושה טיפוסים עיקריים:
א. הבולינבייסר הכבד (הדומה למסטיף של ימינו או לכלב מסוג בורדו).
ב. הדוגות הגדולים, בעלי הרגליים הארוכות (אגב, ההכלאה של בולנבייסר וכלב רוח יצרה טיפוס שדומה לדוגה גרמני מודרני המכונה בארץ "דני ענק").
ג. הבולנבייסר הקטן, שהיה דוגמה מוקטנת של הבולנבייסר הכבד. מבחינת מינוח יש לזכור שהטיפוס אשר באצרות אירופה נקרא בשם "דמוי דוגה", נקרא בארצות האנגלו סאכסיות בשם "דמויי מסטיף".
בזמנים ההם היה מקובל ספורט שיסוי השוורים. ספורט זה נעשה מתוחכם כדי כך, שרק כלבים מיוחדים התאימו להשתתף בו. הם היו קצרים ורחבים. כך נוצר לאט לאט האבטיפוס של הבולדוג, שהוא הצורה הגמדית של המסטיף הישן. גידול הדוגות הגדולים והמסטיף הישן כמעט שנעלם מן העולם בעקבות התפתחות גידולו של הבולדוג. זה האחרון הוזכר בספרות לראשונה בשנת 1632.
בגרמניה של אותם ימים ניתן להבחין בשני טיפוסים עיקריים של בולנבייסר:
א. הבולנבייסר של דנציג או הגדול.
ב. הבולנבייסר הברבנטי או הקטן.

הבולנבייסר מדנציג שימש בצפון גרמניה ופולין לצייד חיות בר גדולות. באותה עת שימש הבולנבייסר הברבנטי, בשטחי היער הנרחבים של דרום גרמניה, לציד חזירים. לכך התאימם במיוחד בגלל גודלו הבינוני. טיפוס זה של כלב, הבולנבייסר הברבנטי, הוא אבי אבותיו הישיר של הבוקסר של ימינו.

שיטות הציד של הדובים והחזירים באותה תקופה היו מבוססות על שימוש נרחב בכלבים פשוטים, לא גזעיים, שהיו גדולים וחזקים ובעלי שיער זיפי קשה. כלבים אלה הולבשו בשריון, ואת אוזניהם נהגו לחתוך כדי למנוע פציעות. כלבים אלה שנקראו "רוידן, שימוש כבשר תותחים בשעת הקרב עם חיית הטרף, ורבים מהם נהרגו בעת הקרב. משום כך, לא השתלם לגדל אותם באופן גיזעי ומבוקר והם היו מקובלים בעיקר בקרב השכבות הנמוכות של בעלי המקצוע השונים אשר היו מספקים אותם לאחוזות. במקביל, השתמשו בקבוצות נבחרות של בולנבייסר ודוגות שבהם טיפחו את האינסטינקטים הטבעיים לנשוך את חזיר הבר בלחיו, מאחורי אזנו, ולהחזיקו במצב זה עד לבואו של הצייד והכלבים האחרים, שהרגו את הטרף. כלבים אלה סבלו מעט אבידות בשעת הציד. והציידים גידלו דורות המשך שלהם.

למרות ההיסטוריה המפוארת והתכונות הטובות של הבולנבייסר. שאותו גידלו על טהרת הגזע במשך מאות שנים, נאלץ כלב זה לפנות מקומו לכלבים קלים, זריזים ואלגנטיים יותר. באחוזות האצילים, שבהם שמו דגש על הלוקסוס, הטעם המעודן וההופעה החיצונית, עלתה קרנו של הדוגה האנגלי והוא הפך לכלב אופנתי של מעמד האצילים. וכך, לקראת סוף המאה ה18 נעלם הבולנבייסר המקורי כמעט לחלוטין. עם פרוץ המהפכה הצרפתית וחיסול מעמד האצילים בעלי האחוזות באירופה, הצטמצם גידול כלבי הקרב. תרם לכך פיתוחו של הנשק החם, היורה למרחקים. ומעל לכל, היעלמות הדובים מאירופה והפסקתו של הציד החופשי חיסלו סופית את תפקידו של הבולנבייסר הגדול ככלב ציד.
הבולנבייסר הקטן, לעומת זאת, שימש ככלב שמירה ולריסון שוורים פראיים. הכלב היה קופץ ותופס בחוזקה בזרבוביתו של השור, עד שהשור התעייף וניתן להשתלט עליו.

למרות השינוי בתפקידיו לא השתנה מבנהו המסורבל של הכלב. יתר על כן, תפקידים אלה מנעו הכחדתו ושמרו על המשך קיומו. מגדלי הבולנבייסר חדלו בדרך כלל להרביעם במסגרת הגזע, והעדיפו להרביע את כלבותיהם עם כלבי בולדוג אנגלי מיובאים, שדמו להן מאוד. דרך הרבעות אלה קיבל הבולנבייסר את מבנה הגוף הכבד, הראש המסיבי והקצר ואת הצבע הלבן. כך נוצר גזע מעורב, חדש, אשר לא ניתן להבחין אם בולדוג הוא או בוקסר.
מינכן היתה מעין עיר מקלט לכלבי הבוקסר שהתמעטו ביותר וציפו למושע שיגאל את הגזע מהכחדה.
הבולנבייסר כבר לא היה טיפוס אחיד, אלא ערב רב של טיפוסי בולדוג אנגליי, ספרדיים וצרפתיים, וכל מיני ממזרירם אחרים שהיו מעורבים עימו. תנועת מגדלי הכלבים הגזעיים בגרמניה היתה צעירה ולדאבוננו גידול הבוקסר לא היה בין מטרותיה הראשונות. היתה העדפה לגידול גזעים אנגליים ואת הגזעים הגרמניים לא העריכו ביותר. זה אשר אירע לפינצ'ר ולכלבי הציד האחרים, שבמקומם באו הטריירים וגם לבוקסר, שבמקומו בא הבולדוג האנגלי.
ועוד- לאיש הפשוט היה קשה להבחין בין בוקסר לבולדוג, משום שההצלבה בינהם גרמה לכך שהם הפכו דומים זה לזה.
יתרה מזאת, לבוקסר לא היו איכויות של כלב סלוני. הוא לא נחשב יפה מכיון שאפו היה פחוס, שיניו בולטות, רירו ניגר וגופו מסורבל ובעל גיזרה לא מושכת. כל אלה שיוו לו גם הופעה מפחידה. התכונה האופיינית של הבוקסר – לנשוך חזק ובכוח עד שקשה להתגבר עליו – הוסיפה לתודעת הפחד ובציבור רווחה האמונה הטפלה כי זהו כלב נשכן ובלתי אמין.
נקל להבין כי הבוקסר לא היה כלב מושך ביותר ובאותם הימים לא ניתן למוצאו אצל מגדלי כלבים. האנשים שרכשו בוקסרים נזקקו לכלבים אלה בעיקר לצורכי שמירה והגנה. הוא היה פופולרי בקרב אמנים נודדים, אנשי קרקס ובמות, סוהרים וקצבים. העובדה שלמרות הכל הצליח הבוקסר לשרוד, מעידה על תכונותיו התורשתיות הטובות, מדורי דורות, אשר עזרו לו להתגבר על אבני הנגף בהתפתחותו.

השם "בוקסר" החל להופיע בקשר לגזע הזה בתחילת המאה ה 19. מקור הם אינו ברור בדיוק. יש הטוענים כי בא לציין את אופיו המיוחד של הגזע ככלב לוחם בעל צורה אופיינית של לחימה עזה בשימוש משולב של פיו וכפותיו, ויש הטוענים שמקור השם הוא בקבוצת כלבים שהאנגלים השתמשו בהם למלחמת כלבים בתוך קופסאות (BOX) ששימשו כזירה, ומשם נבע השם "בוקס-דוגה" שהפך אחר כך לשם "בוקסר".

לקראת סוף המאה ה 19 חילק החוקר הגרמני המפורסם ברהם את קבוצת כלבי הדוגה כדלקמן: דוגה דנית: דוגה גרמנית: בולנבייסר: דוגה אנגלית: בולדוג או בוקסר.

החקור לודוויק בקמאן, בסיפרו "ההיסטוריה ותיאור גזעים הכלבים משנת 1894 מתאר – תחת הכותרת "בולדוגים גרמניים" – את קבוצת הכלבים דמויי הבולדוג הנקראים "בוקסר". כלבים אלה תוארו כבעלי הגוונים צהוב או מנומר עם מסיכה שחורה. החוקר מציין כי קבוצת כלבי הבולדוג באנגליה החלקה באותה תקופה בכיוון התפתחות שונה לגמרי מכיוון התפתחותו של הבוקסר בגרמנייה.

הבולדוג האנגלי של ימינו התפתח והיה לכלב בעל מבנה גופני מעוות, שאינו מתאים לכלב עבודה. וב 1894 הופיע בעיתון "ספורט הכלבים והציד" מאמר מאת החוקר וצייר הכלבים ריצ'רד שטרבל. תחת הכותרת "הבוקסר" הוא כתב: "הכינויים הלעגניים כלפי כלב הבוקסר צריכים להיפסק, אם רוצים להתקדם בטיפוח גזע נפלא זה. מי שמכיר את הגזע מקרוב או הינו בעליו של כלב בוקסר, לעולם לא יוכל להגיד מילת גנאי על הגזע. הגיע הזמן לקחת בידיים את גידול הגזע ולטפחו ברצינות".

המידע באדיבות ספר הבוקסר פרי עטם של דב אמיר וד"ר עמיחי גונן


19.כלב צאן אנגלי עתיק:

גוש פרווה שרק אפו השחור ולשונו הוורודה בולטים מתוך שפע השיער. אך למרות תדמית הבובה זהו כלב עבודה אינטליגנטי בשטח וכלב מצוין בבית.

בשנת 1900 כתב צ'ארלס הנרי לין, שהיה מגדל, מציג כלבים ושופט ידוע באנגליה, ספר "הכול אודות הכלב - ספר לאנשים האוהבים כלבים", שבו סיפר כמה מהחוויות האישיות שידע עם כלבים רועים בתחילת המאה. וכך כתב ליין אודות כלב הצאן האנגלי העתיק:


"עוד אחד מהגזעים שהצליחו להתחבב על רבים הנו כלב הצאן האנגלי העתיק, המכונה גם 'קצר זנב' Bobtail. מלבד היותו גדול למדיי ובעל פרווה מלאה, שתי תכונות שאינן רצויות בבית, כלבים אלה הם בני לוויה נעימים ביותר בזכות היותם חמים, ולמעשה מסורים בחיבתם, שומרים מעולים, לומדים מהר ומבצעים את רצונו של בעליהם. כלבי הצאן מסוגלים לעמוד על שלהם בשעת מחלוקת עם כל כלב אחר, פעילים ושרירים באופן כה מופלא, שכבר ראית Bobtail שכזה במקומות ראשונים בתחרויות קפיצה מול גזעים רבים אחרים. במבט ראשון, קשה להאמין שמדובר בכלב בעל אופי קופצני ופעיל כל כך. אני שמח לומר שגזע זה, שהוזנח למדיי בגלל ריבוי הקולים הסקוטים, ואשר כמעט עמד בפני סכנת הכחדה, הצליח להתאושש בשנים האחרונות ואפילו בלונדון רואים לעתים קרובות כלבים נאים ביותר בלוית גברות אופנתיות וכרכרות. ה - Bobtail הוא כלב נפלא בכל הנוגע להליכה לצד כרכרה, עגלה או רוכב על סוס. נסעתי פעמים רבות בלילות חשוכים על כבישים ושבילים כפריים עם צמד כלבים מגזע זה, ומעולם לא קרה שהם לא הצליחו למצוא אותי או לא הגיעו אתי לסוף הדרך, וכך גם ברחובותיה העמוסים של העיר הגדולה שבה אני נוהג לבקר לעתים קרובות.
הוא נחשב לאחד מגזעי הכלבים העתיקים ביותר שלנו;
ובאחת הקומדיות האנגליות הישנות של שייקספיר, שלא מזמן הועלתה
ברוב פאר ובלווית אפקטים מיוחדים בידי מנהל תאטרון ידועבווסט אנד,
הופיע רועה זקן וציורי על הבמה, בלווית כלבת Bobtail צמרירית, שהרגישה בבית בסביבה היחודית, והעניקה גימור נהדר לסצנה.

מאפייני הגזע, לצורך תצוגה, הם ראש ריבועי וגדול, עיניים קטנות למדיי וכהות, אך עיניים כחולות או משוישות )מלשון שיש( נחשבות ליתרון כאשר הן קיימות במיוחד בכלבים בצבע בהיר יותר, הגוף צריך להיות גדול וחזק מבלי להיות גס, עם שיפוע לכיוון החלק הקדמי, רגליים ישרות, חזקות ביותר ושריריות, מכוסות בפרווה סמיכה עד לקצוות האצבעות. האחוריים גבוהים וכבדים, האוזניים קטנות יחסית לגודל בעל החיים, יושבות בצורה נקייה לצד הראש, מכוסות בפרווה סמיכה, ישרה, נוקשה ו"נשברת", בעל יכולת עמידה בפני פגעי מזג האוויר, הצבעים מגוונים מאוד, אך גווני כחול, מעורבים בלבן, במיוחד הראש, החזה והרגליים הקדמיות, רצויים ביותר.

משקל בין 20.4 ק"ג לבין 25 ק"ג. המגדל הידוע בתחילת המאה, מר ה"א טילי, כתב את דעתו על הגזע: זהו כלב אינטליגנטי במיוחד, ואין דומה לו ככלב עבודה. הוא מוכן להחזיר ציד, לשמור, לרעות ולטפל בצאן ובבקר.
מסוגל לרדוף אחרי ארנבות ועכברושים, קופץ ברצון למים, בעל אופי טוב
בעיקרו ואינו נלחם או מחפש מריבות עם כלבים אחרים, אך מסוגל לעמוד על שלו אם הדבר קורה".



ואחרון חביב .כנעני:

אופיו של הכלב הכנעני

הכלב הכנעני שונה משאר הגזעים בשל אופיו הטיפוסי והיחודי. תכונות האופי של הכנענים שחיים חיי בר, נשמרו בדורות רבים של כנענים בגידול מכוון. הכנעני אינו גזע קל ואינו כלב שמתאים לכל אדם. רוכשי גורים מקבלים הדרכה מדוייקת על אופיו והתנהגותו של הכנעני וחלקם מופנה לרכישת גורים מגזעים אחרים. אנו מתארים אותו כבעל אופי ישראלי.

טריטוריאליות

היסוד לאופיו של הכנעני טמון בתחושת טריטוריאליות מפותחת במיוחד.
לכל הגזעים יש מידה של טריטוריאליות ברמות שונות. ברוב הגזעים הרכושנות קשורה, בעיקר, בשמירה על חפצים ורכוש בעלי הכלב. הכלב רואה בטריטוריה המשך של בעליו ושל אחריותו כלפי בעליו. הכנעני רואה את העולם באור אחר. הוא מתייחס לאזור מגוריו כאל רכושו, כולל תכולתו, ואפילו "בעליו". הוא לומד מהר מאוד את גבולות רכושו ושומר עליו ללא כל קשר לפעילות הבעלים. מסיבה זו, הכנעני הוא כנראה, כלב השמירה הטוב ביותר לשמירה על אזור מוגדר.
אופן פעולתו הופך את הכנעני לכלב יעיל ביותר לשמירה על הבית. כלב שמירה צריך להיות עירני, לשים לב לדברים חריגים, להתריע בפני בעליו לגבי כניסת זרים או שינויים בשטח ולהודיע לפולשים על נוכחתו. במרבית המקרים אין צורך שכלב שמירה ביתי ימהר לתקוף, מפני שמקרים רבים הם בסך הכול " אזעקות שוא" הכנעני שומר על טווח ביטחון מהפולש, ומוכן לנשוך רק אם מתעלמים מאזהרותיו כלבים מגדירים את רכושם על ידי סימון השטח בשתן, ופעולה זו שכיחה בקרב זכרים מכל הגזעים אולם, בכנענים, הנקבות טריטוריאליות לא פחות מהזכרים והן מרימות רגל ומסמנות את השטח בשתן. זהו דפוס התנהגות נפוץ בכלבי הבר וייחודי בגזעים המבויתים.


חשדנות

הכלב הכנעני התקיים בטבע בזכות יכולת ההישרדות שלו. יכולת זו מלווה בחשדנות כלפי כל דבר העלול לסכן את חייו, ותכונת החשדנות היא חלק מאופיו והיא קיימת גם בכנענים המבויתים . מלבד בני אדם שהוא מכיר, אוהב ומכבד, הכלב הכנעני מתייחס אל שאר העולם בחשדנות רבה. הוא אינו אוהב שזרים יגעו בו ובוחן כל אדם חדש מבלי להתקרב אליו. הוא חושד בכל שינוי בסביבתו, בשגרת יומו ובמזון חדש. כנענים שגדלים וחיים בסביבה מבודדת עלולים לגלות חשדנות מוגזמת. לעומתם, כלבים שגדלים בעיר, ואשר נחשפים למגוון בני אדם, מקומות וחוויות, יהיו מוכנים הרבה יותר לקבל זרים ולהתיידד איתם. חשוב מאוד שגורים וכלבים צעירים יקבלו כמה שיותר חשיפה לבני אדם ומקומות, כדי שירכשו ביטחון עצמי ויכולת להתמודד ביעילות עם הסביבה. גורים רבים עוברים תקופה של "חשדנות יתר" בערך בין חמישה חודשים לבין שנה וחצי. כאשר הגורים מתבגרים ונעשים בטוחים יותר בעצמם החשדנות העודפת נעלמת. אילוף למשמעת בתקופה זו (החל מגיל חמישה חודשים)
מגביר את הביטחון העצמי של הכלב ונותן לו מסגרת טובה יותר לניהול החשדנות שלו.
אין להעניש את הכנעני על התנהגות חשדנית או מרוחקת, הדבר עלוו להחמיר את המצב ולגרום לו לטראומה. יש להתייחס אליו באופן שמראה לו שהוא יכול לתת בכם אמון, ולעודד אותו לגלות התנהגות הקשורה בביטחון עצמי.


תוקפנות

הכנענים חיים בטבע בלהקות. הלהקה נשלטת על ידי זכר או נקבה ושאר הכלבים מדורגים היררכיה בהתאם למעמדם. כל כלב, בהתבגרו, ישאף לקדם את מעמדו בלהקה ולהגיע למנהיגות. הכנעני הביתי מתייחס למשפחתו האנושית כאל להקה, ייתכנו מקרים בהם ינסה הכלב לגלות מנהיגות כלבים אחדים מבני המשפחה. התנהגות זו אינה מתאימה לחברה האנושית ועל ידי אילוף מתאים ניתן להחזיר את הכלב למקומו. הכנעני הוא כלב תוקפן באופיו כלפי כלבים אחרים ויתקוף בלי היסוס כל כלב זר שיפלוש לשטחו. לכן יש למנוע מגע בין כנעני בוגר לכלבים אחרים. כדי למתן התנהגות זו מומלץ להפגיש גורים, וכלבים צעירים עם כלבים זרים.
הכנעני יפגין תוקפנות כלפי בני אדם רק אם מבחינתו יש לכך סיבה. סיבה סבירה מבחינתו היא התעלמות מאזהרתו. הוא ינשוך כדי להגן על השטח שלו, על זכויותיו ועל מעמדו בלהקה. הכנעני לעולם אינו תוקף בלי סיבה, ואולם הסיבה שנראית לו מוצדקת אינה תמיד מוצדקת בעיני בעליו. מומלץ מאוד להשקיע באימון בסיסי למשמעת, כדי לספק לכלב מסגרת שליטה שביכולתו להבין.


נאמנות ומסירות

הכנעני מסור ונאמן מאוד לבני האדם האהובים עליו. יחסיו עם בעליו שונים מאלו של מרבית גזעי הכלבים. עבורו מדובר בשותפות, שבה שני הצדדים מעניקים חיבה ונאמנות, אבל לכל צד יש את העצמאות שלו. הכנעני אינו חש צורך לבלות את מרבית הזמן בריצה אחר בעליו. הוא ייכנס הביתה לכמה שעות, יפגין חיבה, יבקש תשומת לב וליטופין, ואז יבקש לצאת כדי "לעסוק בעיניניו". לעיתים נדירות ילך אחר בעליו מחדר לחדר. הכנעני דורש מבעליו חיבה וטיפול ובתמורה נותן נאמנות ורצון לשמור ולהגן, אבל הוא תמיד ישמור על עצמאותו הבסיסית. לא מדובר ב"כלב של איש אחד", אלא כלב שמסור למשפחה כולה. אם מגדלים אותו עם ילדים, הוא עדין מאוד, מתחשב ומפתח קשר וחיבה אליהם. במקרים רבים הוא נוטה להגן מאוד על הילדים במשפחה.

חכמה

הכנעני מסמל יכולת הישרדות גבוהה, אינטליגנציה וחכמה שהם מרכיבים חשובים לכלב שחייו תלויים בתבונתו. בחיי הבר לכלבים בעלי יכולת קטנה אין סיכוי לשרוד. ניתן לאלף את הכנעני לרוב התפקידדים והוא ממושמע ועובד מצוין עם רצועה, אבל כאשר הוא משוחרר, לא ניתן לסמוך עליו במאת האחוזים, בגלל תחושת העצמאות הטבעית שלו. הכנעני יודע להראות את מידת מיומנותו בפתרון בעיות באמצעות התושייה שהוא מפגין בבריחה ממכלאות, מבעד לגדרות, או בדרכים אחרות שבהן הוא מלבין את פני בעליו.

התנהגות אופיינית

אי אפשר להשלים את התיאור של הכנעני בלי להזכיר את תשוקתו לחפירת בורות. התנהגות זו מקורה בחיי הבר בהם הבורות שימשו למחסה, להטמנת מזון לשעת חירום ולהמלטה והגנה על גורים. לא משנה מהם תנאי המחיה שלו, הוא יחפור, אם רק תהיה לו הזדמנות. יעדו על כך בעלי כנענים שגינותיהם משופעות בבורות בכל עונות השנה.

בריאות ותוחלת חיים

בשל קרבתו של הכנעני מגידול מכוון לחיי הבר, והיותו תוצר של הברירה הטבעית, אין הכנעני סובל ממחלות גנטיות או מרגישויות למחלות אחרות.
בניגוד לרוב הגזעים האחרים שסובלים מבעיות היפ דיספלזיה, מחלות עיניים, בעיות עור ןפרווה, ורגישות לשינויים בתנאי הסביבה והמזון, לא ניתקלנו עד היום בכלב כנעני שנפגע מהמחלות הנ"ל.
תוחלת החיים של הכנעני ארוכה. כלבים בני שתים עשרה עדיין מתפקדים במלוא כוחם. לדברי הבדואים, שעוקבים אחרי גיל הכלב בזכות שיוכו לילד שנולד באותה תקופה, כלבי המאהל מגיעים לגיל חמש עשרה. בתנאי בית הם יכולים להאריך חיים עד לגילים שבע עשרה ושמונה עשרה.





זהוו אני חושב ומקוה שתאהבו .... ולמי שרוצה כלב עכשיו הוא יודע מה לבחור

תייהנוו