מרן הגר"ע יוסף זצ"ל נפלה עטרת ראשנו . F2H הורדה ישירה מילים צלצול פלייבק רמיקס יוטיוב

בס"ד

לצערי אתמול הייתי לא מאופס על מנת לכתוב אך היום אני מעלה אודות מרן זצ"ל





מתוך ויקיפדיה:




הרב עובדיה יוסף (נולד בליל י"ב בתשרי ה'תרפ"א, 23 בספטמבר 1920, בגדאד) הוא תלמיד חכם, פוסק ומחבר חרדי ספרדי, כיהן כרב הראשי הספרדי הראשון לציון בשנים 1973 - 1983, ומנהיגה הרוחני של מפלגת ש"ס מיום הקמתה. חתן פרס ישראל לספרות תורנית לשנת תש"ל (1970)‏%5B1%5D, ופרס הרב קוק לשנת תשי"ד. נחשב בעיני רבים כבכיר הרבנים הספרדים בימינו ומכונה בפי תלמידיו "מרן" ו"פוסק הדור".

הרב יוסף שואף ליצור קודקס תורני אחיד לכל העדות בישראל, הכפוף לפסיקה ההלכתית של רבי יוסף קארו בעל השולחן ערוך. הפרויקט ההלכתי שלו הוא חידוש, שכן משמעותו היא ויתור על מנהגי העדות השונות בארצות מוצאן. זהו גם פרויקט חברתי, שבמסגרתו הוא מבקש לרומם את מעמדם של בני יהדות ארצות האסלאם, הספרדים, אל מול מה שהוא טוען כהגמוניה האשכנזית-תורנית.

תוכן עניינים

• 1 ביוגרפיה
• 1.1 ילדותו ונערותו
• 1.2 שהותו במצרים
• 1.3 דיין בפתח תקווה ובירושלים
• 1.4 רב ראשי לתל אביב
• 1.5 רב ראשי לישראל
• 1.6 מנהיג ש"ס
• 2 יחסיו עם מתנגדיו
• 2.1 התייחסותו למנהגי העדות בישראל
• 2.2 התייחסותו לחולקים עליו
• 3 גישתו ההלכתית והשקפת עולמו
• 3.1 מטא-הלכה: להחזיר עטרה ליושנה
• 3.2 כוח דהיתרא עדיף
• 3.3 מפסיקותיו המקלות
• 3.3.1 מדיניות הרע במיעוטו
• 3.3.2 העלמת עין
• 3.4 סיני עדיף
• 3.5 יחסו לקבלה ולחסידות
• 3.6 יחסו למנהג ולמסורת
• 4 יחסו למדינת ישראל ולאזרחיה
• 4.1 בני ישיבות ושירות צבאי
• 4.2 יחסו לחילונים
• 4.3 היחס למערכת החוק
• 5 הרב עובדיה יוסף כדרשן
• 6 פסקי הלכה
• 7 משפחתו
• 7.1 ילדיו
• 8 ספריו
• 8.1 ספרים אחרים
• 8.2 ספרים שנערכו על פי פסקיו
• 9 לקריאה נוספת
• 10 קישורים חיצוניים
• 11 הערות שוליים

ביוגרפיה

ילדותו ונערותו

עובדיה יוסף בילדותו

נולד בבגדאד, בנם הבכור של יעקב (בן עובדיה) וגורג'יה‏%5B2%5D. נקרא בשם 'עובדיה' על שמו של רבי עבדאללה סומך ו'יוסף' על שמו של רבי יוסף חיים. ב-1924‏%5B3%5D, כשהיה בן ארבע, עלתה משפחתו לארץ ישראל, והתיישבה בשכונת "בית ישראל" בירושלים, שם התפרנסה מחנות המכולת של אביו (בעיראק עבד אביו כצורף). מצבה הכלכלי של המשפחה היה דחוק, והבן עובדיה נאלץ להתחיל לעבוד בגיל צעיר. למד בתלמוד תורה "בני ציון" שבשכונת הבוכרים. מנעוריו התבלט בכישרונו ובלהיטותו לתורה. את יצירתו הספרותית הראשונה כתב בגיל תשע, בשולי הספר "ראשית חכמה"‏%5B4%5D.

בשנת תרצ"ג (1933), בהיותו בן שתים עשרה, עבר ללמוד בישיבת פורת יוסף. באותה שנה כתב את ספרו הראשון ("מחברת העתקת חידות") יחד עם שניים מחבריו‏%5B5%5D. בישיבת פורת יוסף המשיך להשקיע את כל זמנו בלימוד תורה ובכתיבה תורנית. ראש הישיבה, הרב עזרא עטייה, שימש עבורו כאב רוחני‏%5B6%5D.

בשנת תרצ"ז (1937), בהיותו בן 17‏%5B7%5D, נשלח על ידי הרב עטייה למסור שיעור יומי לבעלי בתים בבית הכנסת של עולי פרס בשכונת "בית ישראל". השיעור עסק בהלכה, מתוך ספרו הקאנוני של רבי יוסף חיים מבגדאד, הבן איש חי. בשיעוריו הרבה לחלוק על ה"בן איש חי" וטען כנגדו כי הוא מחמיר וכי הוא מעדיף את פסקי האר"י על זה של השולחן ערוך. שיעורי הלכה אלו היו חוויה מעצבת עבור הרב יוסף, הן משום שלראשונה ביטא בפומבי את תפיסתו בנוגע לעדיפות שיש לפסקי רבי יוסף קארו, והן משום שדבריו כנגד פסיקותיו של ה"בן איש חי" עוררו תרעומת בקרב קהל שומעיו, במיוחד אלה מיוצאי בבל. מספר רבנים נכבדים, בהם הרב יצחק נסים (לימים הרב הראשי הספרדי), אף גערו בו במשך השנים בשל כך. הרב עטייה עודד אותו להמשיך ולפסוק הלכה על פי הבנתו. במקביל לשיעורים שמסר החל להעלות על הכתב את השגותיו על ה"בן איש חי", אולם החל לפרסם את הכרך הראשון בסדרה ("הליכות עולם") רק מ-1998. עד עתה יצאו 8 כרכים בסדרה‏%5B8%5D.

בשנת ת"ש (1940), בהיותו בן עשרים, הוסמך לרבנות ודיינות על ידי הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל. בין השנים 1945 - 1947 שימש כדיין בבית הדין של העדה הספרדית בירושלים. בתקופה זו כבר התבססה תפיסתו ההלכתית, והוא נהג להשיב לשאלות שהופנו אליו מחוגי הרבנות והדיינות הספרדית בארץ ובפזורה, וכן מאשכנזים ירושלמים. בשנת תש"ד (1944), נשא לאישה את מרגלית, בתו של ר' אברהם הלוי פטאל, מעולי חאלב‏%5B9%5D. בתקופה זו, בני משפחתו של הרב יוסף וחבריו לשכונת מגוריו בירושלים, נחשפו לסביבה הציונית ופעלו במסגרתה, עד כדי מעורבות אינטנסיבית בארגון האצ"ל‏%5B10%5D.

שהותו במצרים

בשנת 1947 עבר למצרים, לבקשתו של הרב עוזיאל, כדי לשמש שם אב בית דין‏%5B11%5D. במצרים מצא מחויבות דתית חלשה, לא רק בקרב המוני העם, אלא גם בקרב המנהיגות ואף בקרב הרבנים המקומיים.

הרב אהרן שויקה שהיה מעסיקו מטעם הרבנות, מינה אותו לשמש כראש ישיבה בישיבתו אהבה ואחווה, והיה לצידו במאבקיו. אחת הבעיות החמורות מבחינה הלכתית הייתה מערך הכשרות, דבר אשר גרם לסכסוכים בינו ובין אישים בקהילה, וביניהם עם כמה מהרבנים. בעקבות אירועים אלה התפטר מתפקידו, שנתיים לאחר בואו, בשלהי תש"ט. כשנה לאחר מכן, בקיץ 1950, חזר לישראל. חוויותיו במצרים השפיעו עליו רבות, והדבר בא לידי ביטוי בפסיקותיו ובדרשותיו (למשל, יחסו לחילונים). שהותו במצרים השאירה ברב יוסף גם את חותמה בדמות ליקויי הראייה שמהם הוא סובל, ואשר החמירו עם השנים‏%5B12%5D, דבר אשר מחייב אותו להרכיב משקפיים עם עדשות כהות.

דיין בפתח תקווה ובירושלים

הרב יוסף נואם ב'כנס תורה שבעל פה', תשכ"א

מששב לארץ ישראל ממצרים, למד במדרש "בני ציון", אשר בראשה עמד הרב צבי פסח פרנק. הוא שימש כדיין בביה"ד האזורי בפתח תקווה בהרכבו של הרב ראובן כץ והרב ישעיהו משורר (1951-1952, 1957-1958). תעוזתו הפסיקתית באה לידי ביטוי כבר בתקופת כהונתו הראשונה, בהיותו בן 30 בלבד, בעת שכתב פסק דין שהתיר יבום במקום חליצה. פסק הדין היה בניגוד לתקנות של הרבנות הראשית לישראל, "חרם ירושלים", שנקבעו שנה קודם לכן, שאסרו על יבום.

בשנת תשי"ב פרסם את ספרו על הלכות הפסח חזון עובדיה, ספר שזכה לביקורות חיוביות מאוד, וזכה להסכמות, בין השאר, משני הרבנים הראשיים, הרב עוזיאל והרב הרצוג, וכן מהרב עטייה. שנתיים לאחר מכן ייסד את "אור התורה", ישיבה לאברכים ספרדים מצטיינים. ישיבה זו, שלא האריכה ימים, הייתה סנונית ראשונה של ישיבות אותן הקים במהלך השנים שלאחר מכן (בין השאר, בעזרת בניו), במטרה לייצר בני תורה ספרדים שיהוו את שדרת המנהיגות התורנית של דור העתיד. בשנים תשי"ד ותשט"ז הוציא לאור את שני הכרכים הראשונים של יצירתו המרכזית "יביע אומר"‏%5B13%5D יצירה זו זיכתה אותו בשנת 1970 בפרס ישראל לספרות תורנית (עד קבלת הפרס פרסם חמישה כרכים).

בשנים 1958-1965 כיהן כדיין בביה"ד האזורי בירושלים, וב-1965 היה לחבר בית הדין הרבני הגדול.

רב ראשי לתל אביב

בשנת ה'תשכ"ט (1968) נבחר לכהן כרב ראשי בתל אביב-יפו, לצד הרב שלמה גורן. בכהונתו כרבה של תל אביב, כמו גם בכהונתו כדיין בפתח תקווה ובירושלים, התעמת עם רבנים אשכנזים מתוך רצון להסיר את כפיפותה של הפסיקה הספרדית לזו של הפסיקה האשכנזית, ומתוך רצון להקל על הציבור ולא להחמיר.

רב ראשי לישראל

הרב עובדיה יוסף בתפילת שחרית, 2007

בז' בחשוון ה'תשל"ג (1972) נבחר לרב הראשי לישראל ולראשון לציון, במקומו של הרב יצחק נסים ברוב של 81 לעומת 68 קולות‏%5B14%5D. התמודדותו של הרב יוסף ספגה ביקורת על שהתמודד נגד רב ראשי מכהן. מערכת הבחירות הייתה מתוחה, כאשר ברקע עמדה פרשת פסק דין האח והאחות, וכן יחסים מתוחים בין הרב יוסף לרב נסים. המתח בין שני הרבנים החל עוד בשנות ה-40, כשהרב יוסף יצא בגלוי נגד פסקי הבן איש חי‏%5B15%5D. לצדו של הרב יוסף נבחר לכהן כרב הראשי האשכנזי, הרב גורן. יחסי שני הרבנים הראשיים היו מעורערים. מועצת הרבנות הראשית נשלטה בידי הרב גורן ולתקופת זמן מה אף החליט הרב יוסף שבשל כך אין טעם שיגיע לדיוניה כלל. בשנות פעילותו כרב ראשי פעל הרב יוסף במספר עניינים הלכתיים וחברתיים בעלי תהודה ומשמעות לאומית: בין השאר, התרת נישואין עם קראים, לאחר שלמדו עם רב או רבנית את יסודות תורה שבעל פה‏%5B16%5D (פסק ברוח זו עוד בטרם הגיע למשרת הרב הראשי); קבע כי ביתא ישראל הם יהודים לכל דבר, פסיקה היסטורית שהובילה להחלת חוק השבות על יהודי אתיופיה; והתיר את כל עגונות נעדרי צה"ל במלחמת יום הכיפורים, כשהיה שותף להכרזה עליהם כמתים שמקום קבורתם לא נודע.

בשנים תשל"ז-תשנ"ד הוציא 6 כרכים של יחוה דעת, המבוססים על שיעורי הלכה שנתן במסגרת "פינת הלכה" בקול ישראל, מראשית כהונתו כרבה של תל אביב ועד סוף כהונתו כרב הראשי לישראל. ספר זה נחשב לספר הלכה פופולרי, מאחר שהתשובות נכתבות בקיצור וללא פלפולים, זאת בניגוד לשקלא וטריא הלמדני המאפיין את יביע אומר‏%5B17%5D.

בחודש אייר תשמ"ג (1983), בעקבות חוק שקצב את כהונתם של הרבנים הראשיים לעשר שנים, הסתיימה כהונתו של הרב יוסף כרב ראשי, דבר אשר היה למורת רוחו. אחד הפעילים להשגת חקיקה זו היה שר האוצר משה ניסים בנו של הרב נסים, הראשון לציון שהוחלף בידי הרב יוסף. לתפקיד הרב הראשי הספרדי נבחר הרב מרדכי אליהו. לאחר שסיים את תפקידו המשיך הרב יוסף לכהן כדיין בבית הדין הרבני הגדול. במהלך כהונתו כדיין, החל לפעול גם כנשיא "מועצת חכמי התורה", שהנחתה את מפלגת ש"ס. כנגד מצב זה, של פעילות פוליטית על ידי דיין בבית הדין הרבני, הגישו חברי הכנסת יוסי שריד ויאיר צבן עתירות לבג"ץ, אשר קבע כי אין זה ראוי שדיין יעסוק גם בפעילות פוליטית. בעקבות פסק דין זה פרש מתפקידו כדיין, בספטמבר 1986.

מנהיג ש"ס

לקראת התמודדותה של מפלגת ש"ס בבחירות לכנסת האחת עשרה, בשנת 1984, הוקמה מועצת חכמי התורה בהנהגתו של הרב יוסף, כאשר הרב שך, מנהיג הזרם החרדי-ליטאי, משמש פטרון פוליטי נוסף. ב-1990, לאחר שהרב יוסף תמך בתחילה בשיתוף הפעולה בין ש"ס ובין מפלגת העבודה ("התרגיל המסריח"), נוצר קרע בין הרב יוסף ובין הרב שך. בניגוד לדעתם של רבנים רבים, הורה הרב יוסף לחברי סיעת ש"ס להיכנס לממשלתו של יצחק רבין, לאחר הבחירות לכנסת השלוש עשרה בשנת 1992. מאז הפך למנהיגה הבלעדי והבלתי מעורער של ש"ס. נראה כי הדבר קיבל חיזוק עם חילופי הגברי בצמרת ש"ס, ב-1999, עת החליף אלי ישי את אריה דרעי בראשות המפלגה.

החל עם הקמתה, זכתה ש"ס למעמד של שחקן מפתח בפוליטיקה הישראלית, והשפיעה רבות בצמתי הכרעה רבים, בין השאר בתקופות של גיבוש קואליציה לאחר קיומם של בחירות. בשל כך, הגיע הרב יוסף, כמנהיגה של ש"ס, ל"מוקד של כוח פוליטי ששום אישיות חוץ-פוליטית במדינת ישראל לא זכתה לו מעולם"‏%5B18%5D.

התבטאויותיו הפוליטיות (והתאולוגיות) במסגרת דרשתו השבועית בבית הכנסת של "היזדים", מעוררות לעתים סערות פוליטיות וציבוריות (ראו על כך בהמשך) פעמים רבות גישתו הפוליטית מובאת בהבלטה בעיתון יום ליום ואילו דעתו ההלכתית מובעת בקונטרס עונג שבת המצורף לעיתון יום ליום מדי שבוע.

ב-21 בספטמבר 2013 (חול המועד סוכות ה'תשע"ד), בעקבות החמרה במצבו הבריאותי אושפז הרב יוסף בבית החולים הדסה עין כרם ומשפחתו הוסיפה לו את השם "חיים" כסגולה לאריכות ימים‏%5B19%5D.

יחסיו עם מתנגדיו

התייחסותו למנהגי העדות בישראל

הרב עובדיה יוסף בצעירותו

הרב יוסף אינו נרתע מלמתוח ביקורת נוקבת על מנהגי עדות שאינם מתאימים לדעתו להלכה. באחת מדרשותיו אמר כי הרב שלום משאש סיפר לו שהנשים היהודיות במרוקו "לא ידעו כלום. אוכלות ושותות כמו בהמה". זאת משום שהן חותנו בגיל צעיר, לא ידעו קרוא וכתוב ולא ידעו לברך. את יוצאי מרוקו שסירבו לציית לדרישתו הבלתי מתפשרת לוותר על מנהגיהם הייחודיים כינה "אנשים עקשנים שבאו ממרוקו", "הם חושבים שהמנהגים שלהם הם הלכה למשה מסיני". עוד אמר שחלק מיוצאי כורדיסטן לא ידעו בעבר להתפלל והיו חוזרים מילה במילה אחר החזן. גם על בני עדתו, העיראקים, אמר פעם שהם משובשים. באחת מדרשותיו אמר: "אני אוהב את כל העדות באופן שווה... למשל העדות של הבבלים נכשלים בדבר אחד, כשעושים הדלקת הנרות בערב שבת, קודם מדליקים את הנרות ואחר כך מברכים... ואני אמרתי שהבבלים עושים בזה שלא כהוגן. אז אני שונא בבלים? אני בבלי בעצמי. הלכה זה הלכה. הלכה לא פוחדת משום אדם"‏%5B20%5D.

התייחסותו לחולקים עליו

הרב יוסף הוא יוצר תורני פורה, אשר פרסם למעלה מ-40 ספרים, ובתוך הדיונים ההלכתיים המופיעים בהם נכללות התייחסויות תקיפות שלו למתנגדיו. על הרב אליהו תופיק כתב הרב יוסף בספרו 'יביע אומר': "אברך אחד... לא זכה לשמש כל צרכו, שיצא בספרו 'קול אליהו' לחתור אחר ספרי 'יביע אומר' אשר טפחתי ורביתי בעמל ויגיעה והוא כאפרוח שלא נפתחו עיניו... נער בער... כל מה שכתב האברך הנ"ל דצווח ככרוכיא על דברינו, דבריו מהבל ימעטו ובמקום שעמד לא ישב... והוא כמתלהלה היורה זקים" ().

בספרו "חזון עובדיה - חנוכה", מכנה הרב יוסף את הרב יצחק ברדא, יהודי שעבר את שנתו הששים, בכינוי "אברך צעיר" משום ש"הרהיב עוז לצאת נגד מרן והאחרונים". הקצף על הרב ברדא יצא בשל העובדה שחלק על פסיקת הרב יוסף כי מועד הדלקת נרות חנוכה הוא ב"צאת הכוכבים". בהמשך כתב: "וידעתי בני ידעתי כי הנ"ל עומד במרדו וממשיך לפסוק גם בעניינים אחרים נגד פסקי מרן השולחן ערוך, וכל יראי ה' יתרחקו מהוראותיו". לתואר "אברך אחד" זכה גם הרב יצחק רצאבי, מהרבנים התימנים בישראל: "והנה גם הלום ראיתי לאברך אחד בשם ר' יצחק רצאבי... שמכרכר בכל עוז להחזיק במנהג שנהגו קצת מיוצאי תימן" ().

גם על ידידו הקרוב וחברו משנות הנעורים בישיבת פורת יוסף, הרב בן ציון אבא שאול, כתב הרב יוסף: "ונוראות נפלאתי על מה שכתב ידיד נפשי... ועשה עצמו שלא ידע את יוסף... ושרא ליה מריה (-יסלח לו אלוהים)... וכל פלפולו של האור לציון אין לו שחר, והוא כדמעייל פילא בקופא דמחטא (-מכניס פיל בחור של מחט)".

עם הרב מרדכי אליהו היו לו חילוקי דעות בתחומי ההלכה. הם היו מיודדים בצעירותם כשלמדו בישיבת פורת יוסף, ולימים ישבו יחדיו בבית הדין הגדול, אך מאוחר יותר היחסים ביניהם התערערו. בספרו "חזון עובדיה - ט"ו בשבט" הוא מכנה את הרב אליהו "אחד המתיימר להיקרא 'רב'", ובהתייחס לפסק הלכה של הרב אליהו הוא מוסיף "לא יאומן כי יסופר וכל השומע יצחק לו". בדרשה סמוכה להוצאת הספר חזר הרב ותקף את הרב אליהו באותו עניין ואמר: "זה לא תלמיד חכם אומר דברים כאלה - זה בושה וחרפה לומר דברים כאלה. דברים תמוהים מאוד. כבר כתבתי בספרי נגד זה"‏%5B21%5D.. עם זאת לאחר פטירת הרב אליהו נשא עליו הרב יוסף מספד בבית המדרש יחוה דעת, ואילו הרב אליהו כיבד מאוד את הרב עובדיה‏%5B22%5D.

בשנת 1990 מתח הרב יוסף ביקורת על הרבי מליובאוויטש, תוך שהוא מצדיק את ביקורתו של הרב שך על הרבי. הוא טען כי "ההוא בעצמו, האדמו"ר הזה, אמר על עצמו דברים נוראים שאסור להוציאם בפה, זו כפירה ממש, זו עבודה זרה, והטעה את אלה הנמצאים בחצר שלו שעושים אותו אלוה, אלוהים אחרים"‏%5B23%5D. עם זאת, בהזדמנויות אחרות שיבח את הרבי ואת פעילותם של חסידי חב"ד בעולם, ואמר כי הרבי "הוא יחיד בדור בהרבצת התורה בישראל, לא קם כמוהו, עד עכשיו כל העולם כבודו, כל יושבי תבל נענים לבשורתו"‏%5B24%5D. וכן כתב עליו: "פאר הדור והדרו, ראש גולת אריאל, הוד כבוד קדושת האדמו"ר מליובאוויטש שליט"א... זכות מעשיו הכבירים להפצת התורה ואמונה טהורה בכל קצווי תבל תעמוד לו לאורך ימים"‏%5B25%5D. הרב יוסף גם מזכיר בספרו את דעתו ההלכתית של הרבי מליובאוויטש‏%5B26%5D.

גישתו ההלכתית והשקפת עולמו

מטא-הלכה: להחזיר עטרה ליושנה

במטבע הלשון אותו הרב יוסף מקפיד לחזור ולומר, "להחזיר עטרה ליושנה", מקופלת בקשתו להעצים ולגבש את הזהות הדתית-ספרדית, ו"להמליך" את רבי יוסף קארו כ"מרא דאתרא" בארץ ישראל. וכך כתב על רבי יוסף קארו בספר ילקוט יוסף:‏%5B27%5D

"ואפילו מאה אחרונים חולקים עליו (...) ואין המורה רשאי להורות להחמיר נגד הוראות מרן להקל, אפילו אם יש רבים חולקים על מרן (...) ואין לנהוג אפילו חומרא נגד מרן המקל באותו עניין, שכן פסקי מרן שהוא מרא דאתרין וקבלנו הוראותיו, נקבעו כהלכה למשה מסיני שאין בה מחלוקת כלל, והנוטה מדבריו ימין ושמאל הרי הוא מזלזל בכבוד רבותיו".

בהקשר לגישתו המטא-הלכתית של הרב יוסף, החוקרים נחלקים ביניהם בנוגע לשאלה למי הוא מכוון את הדברים ומהי פרשנות מעשיו.

הרב רצון ערוסי טוען כי הרב יוסף מבחין בין הרצוי למצוי. לטענתו, הרב יוסף מבקש לשמר את הפסיקה ההלכתית על פי רבי יוסף קארו עבור הספרדים, כאשר שאיפתו האוטופית למען אחדות ישראל כוללת בתוכה גם את יהודי אשכנז: "רצוי הוא אחדות ישראל, אשר תושג על ידי פסיקה אחידה. פסיקה אחידה תושג לדעתו על ידי התלכדות סביב מנהג ארץ-ישראל, שלדעתו הוא מנהג יהודי ספרד לפסוק כרבי יוסף קארו ב'שולחן ערוך'. אולם המציאות לפי שעה שונה. כל עדה שומרת על מנהגיה, ולכן יש לפסוק לכל עדה לפי מנהגיה. אך מאחר שלדעתו מסתמנת מגמה של השלטת הפסיקה האשכנזית, הוא קורא בקול גדול להציל ולשמר את הפסיקה הספרדית"‏%5B28%5D.

צבי זוהר סבור כי הרב יוסף נוקט באותה גישה ציונית של כור היתוך, בכך שהוא מבקש לאחד את המנהגים השונים של כל העדות בארץ ישראל - ספרדים ואשכנזים כאחד, שעליהם מבקש הרב יוסף להחיל את פסקי רבי יוסף קארו. בכך, לדברי זוהר, מבטא הרב יוסף גישה אנטי-גלותית ואנטי-קולוניאליסטית‏%5B29%5D. זוהר משווה בין הרב יוסף ובין רפורמטורים כגון יאן הוס, מרטין לותר ומוחמד עבד אל-והאב, וטוען כי השקפת עולמו של הרב יוסף היא השקפה דתית רסטורטיבית-רפורמיסטית. לטענתו של זוהר, יש בהשקפת עולמו של הרב יוסף היבט אסכוטולוגי בכך שהוא מתייחס ל"החזרת עטרה ליושנה" כדרך הבלעדית למימושה של "אחדות ישראל" באחרית הימים, כפי שניבא הנביא יחזקאל. זוהר מצביע על כך שהרב יוסף קרוב מחד לגישת החרדים האשכנזים, המעדיפים את המילה הכתובה (במקרה שלו, השולחן ערוך והרב יוסף קארו) על פני המנהגים השונים שהביאו איתם העולים מארצות האסלאם. מאידך, בניגוד לחרדים האשכנזים, הוא מתנגד לפסיקה מחמירה וכן "אינו פוסק בעבור קבוצה סגורה בלבד, אלא מבקש לעצב נורמות ודרכי התנהגות בעבור הציבור כולו"‏%5B30%5D. זוהר סבור כי עמדתו התקיפה של הרב יוסף "אינה הגישה התורנית הספרדית האותנטית בה"א הידיעה, אלא השקפת עולם ספרדית מסוימת, אשר לא הייתה בנמצא בניסוח ובהדגשים אלה עד שעוצבה כך על ידי הרב עובדיה עצמו"‏%5B31%5D. עוד לדבריו: "ניתן לומר כי גישתו ועמדותיו משקפות ביטחון עצמי רב, עצמאות, מקוריות, רדיקליות ונועזות רבה. במידה לא פחותה הן פורמליסטיות, פטרנליסטיות ומוניסטיות. יש בעמדותיו פן חרדי, פן רפורמיסטי ופן ארץ-ישראלי. הוא מציב חזון של אחדות כל ישראל בארץ ישראל תחת דגלה של ההלכה הארץ-ישראלית האותנטית; אבל הוא מוכן לוותר לשם כך על רב-גוניות שמקורה בעושר תרבויות ישראל המסורתיות בקהילות הגולה, על פלורליזם הלכתי ועל התחדשות החשיבה ההלכתית מתוך שיח ושיג עם מרן, אך בלא קבלת פסקיו כסופיים וכנצחיים מבחינת ההלכה"‏%5B32%5D.

יצחק בצלאל סבור שגישתו של הרב יוסף איננה "אחדותית" - חרף הרטוריקה שלו בעניין זה - אלא כיתתית, שכן הוא מתיר מחוץ ל"אחדות" את האשכנזים, ספרדים שלא גורסים כמוהו, יהודים בגולה וחילונים. ניתן ללמוד על כך הן מפועלו הפוליטי של הרב יוסף, הן מהתבטאויותיו נגד קבוצות שונות והן מפסיקותיו. למעשה הרב יוסף תובע שהכול ינהגו כדעתו. כמו כן הרב יוסף אינו מציג לדעתו גישה "ספרדית-ארץ ישראלית רדיקלית", אלא גישה פונדמנטליסטית השואפת לחזור לעבר מסוים, בלי להתחשב במה שהשתנה במציאות מאז%5B33%5D.

בנימין לאו אינו מסכים לטענה שגישתו של הרב יוסף היא כמו ציונית, המבקשת לאחד את כל מסורות הפסיקה בארץ ישראל. לטענת לאו, הרב יוסף סבור כי הספרדים בגלויות השונות קיבלו בעבר את פסיקותיו של רבי יוסף קארו, אלא שחלק מהקהילות זנחו את הוראותיו עם השנים. כעת מששבו לארץ ישראל, שבה רבי יוסף קארו הוא מרא דאתרא, על הספרדים לשוב ולקיים את פסיקותיו. לטענת לאו, הרב יוסף מכוון בפסיקותיו רק לספרדים ולא לאשכנזים, מאחר שהאחרונים מעולם לא קיבלו את פסיקותיו של רבי יוסף קארו. הרב יוסף פועל, אם כן, בשתי חזיתות: האחת, מול האשכנזים, המבקשים לעצב חזית אחידה, אך כזו שתשנה את מנהגי הספרדים לאלה של האשכנזים; והחזית השנייה, מול הקהילות הספרדיות השונות, כדי לאחד את המנהגים סביב פסיקותיו של רבי יוסף קארו‏%5B34%5D.

אריאל פיקאר סבור כי גישתו של הרב יוסף היא "תגובת נגד לאוריינטליזם האשכנזי, החילוני-ישראלי והדתי-רבני כאחד"‏%5B35%5D. לטענתו, הרב יוסף מציג את "הספרדיות" כיחידה אחת, בניגוד לתפיסת הממסד האשכנזי הרואה בספרדים "עדות מזרח". כך שבניגוד "לתפיסה האשכנזית-ישראלית של ראשית ימי המדינה, שראתה ב"עדות המזרח" ציבור נחשל, 'טעון טיפוח', שיש להעבירו בכור ההיתוך הישראלי ולהופכו למודרני, מבקש הרב יוסף לראות באותו ציבור, המורכב מעדות שונות, קבוצה אחת ששבה ומתהדרת בעטרת המסורת שלה"‏%5B36%5D.

כך או אחרת, מסכימים החוקרים כי לצד ההיבטים השמרניים בגישתו ההלכתית האורתודוקסית, ישנם היבטים רפורמטיבים בגישתו ההלכתית: העדפת פסיקותיו של רבי יוסף קארו והעדפת עמדה הלכתית מקלה. הגשמת גישתו ההלכתית שזורה במאבק שניהל לאורך השנים מול הרבנים האשכנזים. על קודמיו בכס הרבנות של תל אביב-יפו כתב:

"ושמעתי שיש טוענים על דברי שמאחר שהרבנים הראשיים לתל אביב-יפו שקדמוני הניחו המנהג להחמיר, אין לשנות המנהג. ולאו מילתא היא , שמקום הניחו לי להתגדר בו. ומכל שכן שידוע שהרבנים הראשיים הספרדיים שקדמוני הוו מיכף כייפי לעמיתיהם הרבנים האשכנזיים, הגאון הרב בן ציון עוזיאל ז"ל הווה כייף להגאון הרב אברהם יצחק קוק זצ"ל (...) וכן הגאון הרב יעקב משה טולידאנו ז"ל, בהיותו רב ראשי לתל אביב-יפו לא היה יכול להרים ראש כלפי עמיתו יבדל לחיים טובים הגאון הרב איסר יהודה אונטרמן שליט"א, ולחלוק עליו בהלכה (...) אבל אנן דלא כייפינן תלי"ת , על משמרתי אעמודה להחזיר עטרה ליושנה להורות כדעת מרן שקבלנו הוראותיו" (יביע אומר, ו', או"ח מ"ג).

בקשתו לאחד את המסורות והמנהגים ספגה ביקורת מצד רבנים מיהדות עיראק ומיהדות צפון אפריקה. הראשונים בעיקר בקשר ליחסו של הרב יוסף לבן איש חי, והאחרונים בקשר ליחסו של הרב יוסף למנהג ולמסורת הלא כתובה. על אף הביקורת, מחברים רבים מבני עדות המזרח מבקשים את הסכמתו של הרב יוסף, גם אם הטקסט מכיל ביקורת על פסיקותיו‏%5B37%5D.

כוח דהיתרא עדיף

אחד מעקרונות היסוד הפסיקתיים של הרב יוסף הוא בנקיטת הגישה של כוח דהיתרא עדיף, לפיה יש לפסוק להקל ולא לחומרא. הרב יוסף רואה עיקרון זה כמייחד את מסורת הפסיקה הספרדית ביחס לזו האשכנזית. באחת מפסיקותיו הביא הרב יוסף את דברי החיד"א: "הספרדים אחוזים במידת החסד ולכן הם מקילים בהלכה, והאשכנזים אחוזים במדה הגבורה לפיכך הם מחמירים בדינים"‏%5B38%5D. הרב יוסף מעלה על נס עיקרון זה והפכו לאידאל, עד כדי כך שאם "הוא נשאל בעניין ריטואלי-הלכתי והצליח להוכיח שעמדה מקלה היא הנכונה מבחינה הלכתית, הוא רואה בכך הישג חיובי"‏%5B39%5D.

לדעתו של הרב יוסף, החומרה של הפוסקים האשכנזים באה כתוצאה מיראת ההוראה שלהם, הנובעת מכך שאינם בקיאים מספיק בש"ס (משנה, תלמוד) ובפוסקים. במאמר שכתב ב-1970 על משנתו של הרב יעקב שאול אלישר (יש"א ברכה) כתב:

אך בהיותם מיראי הוראה אינם מרהיבים עוז בנפשם לפסוק הלכה למעשה ובפרט בדברים המתחדשים חדשים לבקרים על ידי המצאת הטכניקה החדשה המולידה בחיקה בעיות הלכתיות, רב מהם הדרך להתעניין ולחוות דעתם דעת תורה... רבינו הגאון יש"א ברכה היה מאותם יחידי סגולה שקיבלו על עצמם את העול הזה לפתרון הבעיות האקטואליות שבזמנו ומהם אקטואליים גם בזמננו ולא התחמק מלהשיב לשואלו דבר ה' זו הלכה‏%5B40%5D.

לדעת הרב יוסף, פסיקה מחמירה היא פסולה מעיקרה, ובמיוחד בדור הנוכחי ("דור החופש והדרור"), שהחמרה היתרה עלולה להביאו לזנוח כל פרטיקה דתית: "ובאמת שריבוי החומרות גורם להקל בגופי התורה" (יביע אומר, ז, או"ח סוף סימן לח). בכך מבטא הרב יוסף גישה "כנסייתית" ולא "כיתתית" כלפי החברה הישראלית. גישה המבקשת להכיל ולא לבדל‏%5B41%5D.

מפסיקותיו המקלות

התיר את מכירת הקרקעות לגוי בשמיטה, היתר הידוע בשמו היתר מכירה. תשובתו הובאה באריכות בילקוט יוסף‏%5B42%5D

התיר לאשה ללכת בלי גרביים ברשות הרבים: בספר "אוצר דינים לאשה ולבת" (פרק ס' אות ד' בהערה, מהדורת תשס"ה עמוד תשפ"ה): של הרב יצחק יוסף, הביא פסק הלכה מהרב עובדיה יוסף המתיר לאשה ללכת בלי גרביים "ובתשובה כתב יד לאאמו"ר שליט"א האריך בזה, והעלה דבוודאי ראוי ונכון לכתחילה ללבוש גרביים בכל אופן, ומכל מקום המקילות בזה מסיבה שהיא, יש להן על מה לסמוך".

התיר לשמוע שירת אשה דרך מכשיר רדיו או תקליט וכדומה, כשהשומע אינו מכיר את הזמרת‏%5B43%5D; ראה: שו"ת יביע אומר חלק א' או"ח סי' ו'). ובשו"ת יביע אומר חלק ט' (או"ח סי' ק"ח אות מ"ג) חזר והתיר גם למי שראה תמונתה: "ומה שכתבתי שם (ביבי"א הנ"ל) שאם ראה אותה בתמונה גם כן אסור, אינו מוכרח, שיש לומר דהא דאמרינן בתענית (ההאומר רחב רחב מיד נקרי, "ביודעה ומכירה", זהו רק כשראה אותה בחיים חיותה במלוא קומתה, וכ"כ הגאון רבי יוסף חיים בספר בן יהוידע (תענית ה, שאם ראה אותה בצורה ותמונה בלבד, אין לחוש. ואף לגבי השומע קולה, והכירה בתמונה בלבד, אין לחוש" דברי הרב יוסף.

התיר בשעת הדחק ללמד בנים ובנות יחד, עד גיל תשע. מתוך תשובתו: "ראוי להחמיר בדבר כל שיש אפשרות להקים בית ספר נפרד, הא לאו הכי יש להקל בשעת הדחק בקטנים וקטנות ללמדם במחלקה אחת, וכל זה בקטנים ביותר שאין להם יצה"ר כל כך. אבל בילדים שהם עכ"פ למעלה מגיל תשע בוודאי שיש להחמיר בכל אופן"" (שו"ת יביע אומר חלק ד' אה"ע סי' ד'. ראה שם)

התיר לאשה נשואה לגלות משערות ראשה כאצבע אחת או שתיים; מלשונו: "הנשים הנוהגות היתר בדבר אין מזניחין אותן ויש להן על מה שיסמוכו" (שו"ת יביע אומר חלק ד' סי' ג'. ראה שם). וכן כתב בנו הרב יצחק יוסף: "לעניין שיעור השיער שמותר מן הדין לגלות מלפנים על הפדחת או הצדעיים, מרן אאמו"ר שליט"א מורה ובא שהוא כשיעור ב' אצבעות לערך (כארבעה ס"מ), ונכון יותר כשיעור אצבע אחת בלבד" (בספר "אוצר דינים". עמוד תשע"ז בהערה).

התיר לרווקות ללכת בשערות סתורות (שיער שאינו אסוף), ראה שו"ת יביע אומר (שם). מדבריו שם: "וראיתי להישועות יעקב... אף שהמג"א כתב לאסור בסתורות, העולם נהגו להקל ויש להן על מה שיסמוכו. ע"ש. ופוק חזי מאי עמא דבר, שאפי' אצל החרדים לדבר ה' הבתולות הולכות בפירוע ראש ובשערות סתורות. ולכאורה יש לומר שאף המג"א יודה להקל במקום שנהגו היתר בדבר".

התיר לנשים אלמנות וגרושות ללבוש פאה נכרית ככיסוי הראש: ראה שו"ת יביע אומר (שם). מדבריו שם: "עכ"פ כאן שאף בנשואות יש מקילים, גם ברה"ר, בגרושה או אלמנה מיהא יש להקל, ובפרט במקום צורך גדול שהדבר נוגע לעבודתה ופרנסתה".

מדיניות הרע במיעוטו

הרב יוסף מבקש לקרב את הקבוצות היהודיות-ישראליות לקיום מרבי של המצוות עד כמה שאפשר. כדי לעשות זאת "הוא מוכן לנקוט מדיניות הלכתית שמצד אחד, תמזער את הפגיעה בדרישות ההלכה, ומצד אחד, יש בה ויתור על קיומה המלא של ההלכה"‏%5B44%5D. ניתן לראות זאת במספר פסיקות. כגון, במתן תעודת הכשר למסעדה המגישה מאכלי בשר ומנות חלב‏%5B45%5D; שחיטה של עוף שיש בו חשש טרפה‏%5B46%5D; לבישת מכנסים אצל נשים‏%5B47%5D.

העלמת עין

הרב יוסף בוחר בהעלמת עין כאחת מהדרכים להתמודד עם תופעות החורגות מההלכה, במקרים בהם אם יוקפד לנהוג על פי ההלכה, קרוב לוודאי שלא תקויים ההלכה בכלל. במקרים אלה הרב יוסף מנחה את בעלי התפקידים להתעלם. כך, למשל, במקרים של טיפוח ציפורני נשים בהקשר של טבילה במקווה‏%5B48%5D; ברכת כהנים על ידי כהן שאינו מנהל אורח חיים דתי‏%5B49%5D; שליח ציבור ועלייה לתורה של מי שמתגלח בתער‏%5B50%5D‏%5B51%5D.

סיני עדיף

הרב יוסף מדגיש את תפיסתו בדבר עדיפותה של מסורת הלימוד הספרדית על זו האשכנזית, באשר הספרדית שמה את הדגש על בקיאות, בשעה שהאשכנזית מעדיפה לעתים את הפלפול. כמו כן הוא מעדיף את שיטת הלימוד לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. בהספד שנשא לזכר הרב יעקב עדס, רבו בישיבת פורת יוסף הוא אמר:

המנוח הדגול שהיה מורנו ורבנו בישיבת פורת יוסף בעיר העתיקה לימדנו להועיל לעסוק בתורה לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא ולא בפלפולי סרק אשר תזרם ורוח תשאם. לצערנו ישנן ישיבות (פוניבז' ועוד) שהלומד ביורה דעה צריך להתחבא בחדרי חדרים פן ירגישו בו ויקראוהו "בטלן" שלמד "פסק" הלכה, וכבושת גנב כי ימצא וכדי בזיון וקצף‏%5B52%5D. לטענתו של הרב יוסף, ההתרכזות בפלפול על חשבון הבקיאות מביאה לידי חוסר ידע, דבר המוביל לחומרות הלכתיות, שכן נעלמים מהפוסק אותן פסיקות וגישות מקלות שעליהן הפוסק יכול לסמוך ולהקל.

יחסו לקבלה ולחסידות

הרב יוסף מייחס חשיבות מעטה יחסית בפסיקתו לזוהר ולכתבי הקבלה. הוא משתדל להיצמד לפסיקותיו של רבי יוסף קארו שמיעט לשלב את הקבלה בהלכה. במקרים רבים ניצב הרב יוסף מול הפוסקים ומכריז "אין לנו עסק בנסתרות" ודוחה את הפסיקות המבוססות על הזוהר ועל הקבלה באופן כללי. עמדה זו עומדת בניגוד למסורת הפסיקה של רוב הפוסקים הספרדים מאז האר"י. בניגוד לעמדתו של החיד"א שקבע כי "אין משיבין אחר האר"י", סבור הרב יוסף כי "לא בשמים היא", וכי אין לאר"י יתרון בתחום ההלכה בזכות מעמדו בתורת הנסתר: "...וכל שכן לפי מה שכתב בספר אגרות התניא (דף צ"ז ע"א) בשם הגר"א שאינו מאמין בקבלת האר"י בכללה שהיא כולה מפי אליהו ז"ל, רק מעט מזער מפי אליהו ז"ל, והשאר מחכמתו הגדולה, ואין חיוב להאמין בה... ואם כן, מה כל החרדה הזאת להניח ד' כל הפוסקים וכללי הדינים מפני סברות האר"י ז"ל?"‏%5B53%5D. עם זאת, במקרים שבהם התקבלה דעתו של האר"י בתחום התפילה וכדומה הוא מקבל זאת‏%5B54%5D.

הרב יוסף פוסק כי יהודי שאינו מאמין בספר הזוהר כלל, הוא עדיין יהודי כשר, כיוון שספר הזוהר לא היה ידוע במשך שנים רבות (כאלף שנה בין תקופת רבי שמעון בר יוחאי שלו מייחסים את הזוהר ועד פרסומו בידי רבי משה די לאון)‏%5B55%5D.

יחסו של הרב יוסף לקבלה, להוראות האר"י ובעקבות כך לפסקי הבן איש חי, הביאו לידי מחלוקת בינו ובין חלק מיוצאי ארצות האסלאם בארץ, בעיקר מיוצאי יהדות עיראק. פסקי הבן איש חי עמדו בבסיס המחלוקת בינו ובין הרבנים הראשיים, הרב יצחק נסים והרב מרדכי אליהו.

באחד משיעוריו הביע את הסתייגותו מספרי רבי נחמן מברסלב, מחוללה של חסידות ברסלב. לדבריו הוא אינו לומד ספרים אלה, שתוכנם אינו פסקי הלכה אלא הגיגים‏%5B56%5D. לאחר שאמירה זו היכתה גלים הבהיר הרב יוסף שאינו מתנגד לאישיותו של רבי נחמן מברסלב והבהיר את הערכתו אליו‏%5B57%5D.

יחסו למנהג ולמסורת

הרב יוסף דבק במסורת הספרותית ואינו נותן משקל רב למנהגים אשר אינם מעוגנים היטב על אדני ההלכה. דוגמאות לכך ניתן לראות בהתנגדותו לשני מנהגים בבית הכנסת של יהודי צפון אפריקה - עמידה בעת קריאת עשרת הדיברות בבית הכנסת, ושילוב הציבור במהלך התפילה (למשל, אמירת "ברוך הוא וברוך שמו" בברכות שיוצאים בהן ידי חובה, או קריאת הציבור "בסימנא טבא" לפני התחלת הקריאה בספר בראשית). ניסיונותיו של הרב יוסף לשנות מנהגים עממיים מושרשים היטב, קוממו עליו חלק מרבני יהדות צפון אפריקה, דוגמת הרב שלום משאש, הרב יהושע מאמאן, הרב אליהו רחמים זייני והרב שלמה טולידאנו. זה האחרון פרסם בשנים תשס"ב ותשס"ה את "דברי שלום ואמת", קונטרס בן שני חלקים, המבקש להגן על המסורות של יהודי צפון אפריקה.

יחסו למדינת ישראל ולאזרחיה

לרב יוסף יחס אמביוולנטי בנוגע לראיית הציונות כ"אתחלתא דגאולה"‏%5B58%5D. בפסיקה מפורסמת בנוגע לאמירת הלל ביום העצמאות הוא טוען שאירע נס לעם ישראל, אך מאחר שהנס לא כלל את כל העם היהודי אלא רק את אלה שישבו בארץ ישראל, אין לברך הלל עם ברכה. טענה נוספת של הרב יוסף היא שעל הנס להיות מחוץ לטבע (כמו, למשל, קריעת ים סוף), ומאחר שמלחמות ישראל אינן מחוץ לטבע, שכן אלה טבען של מלחמות, שמנצחים בהם לפעמים, אין לקבוע הלל עם ברכה. בתשובתו הוא אינו מתנגד לקביעה שמדינת ישראל היא "אתחלתא דגאולה", אלא סבור שאנו בתחילת הדרך לגאולה ולנחלה, ולכן אין לחייב לגמור הלל עם ברכה. הרב יוסף פוסק, אם כך, "שאם הקהל רוצים לומר הלל בלא ברכה אחר תפילת י"ח אין למחות בידם"‏%5B59%5D. עמדה זו ניצבת, בקווים כלליים, בין עמדת הציונים הדתיים המחייבים אמירת הלל, ובין עמדת החרדים שבכלל אינם אומרים הלל.

לאחר שש"ס הואשמה באנטי-ציונות, השיב הרב יוסף בראיון עיתונאי:

"אלה סתם באו לנגח. מה זה אנטי-ציוני? זה הבל הבלים זה מושג שהם בדו מלבם. אני הרי שימשתי עשר שנים רב ראשי - תפקיד ממלכתי בכיר במדינה. במה אנו לא ציונים? אנו מתפללים על ציון, על ירושלים ועל תושביה, על ישראל ועל רבנן ועל תלמידהן. מה זה ציונים? לפי המושגים שלנו, ציוני הוא אדם האוהב את ציון ומיישם את המצווה של יישוב הארץ. תמיד אני מטיף בחו"ל לעלייה, במה הם יותר ציונים מאיתנו?""‏%5B60%5D.

בני ישיבות ושירות צבאי

הרב יוסף סבור שלמלחמות ישראל יש תוקף של "מלחמת מצווה"‏%5B61%5D. עם זאת, הוא אינו סבור שבחורי ישיבות צריכים להתגייס לצבא והוא מדריך את שומעי לקחו להישאר ללמוד בישיבה. הוא השמיע בפומבי ביקורת נוקבת ביחס להצעה לגייס בחורי ישיבות לתקופה קצרה. עם זאת, בשיחות אישיות הוא מברך על גיוס בחורים שלא הצליחו בלימודם לנח"ל החרדי‏%5B62%5D. בשיעור בינואר 2013 אמר שאם יהיה צורך בכך - יש לרדת מישראל כדי למנוע גיוס בחורי ישיבות‏%5B63%5D.

נכדו של הרב יוסף הצביע על יחסו החיובי של סבו לחיילי צה"ל, בכך שבכל פתיחת ההיכל הרב עושה "מי שבירך" לחיילי צה"ל‏%5B64%5D בנו של הרב יוסף, הרב אברהם יוסף, שירת בצה"ל כרב צבאי במשך כ-13 שנה.

יחסו לחילונים

הרב יוסף מרבה לכנות את ימינו "דור החופש והדרור", דהיינו דור שרבים מאנשיו אינם רואה עצמם מחויבים להלכה ולסמכות הרבנית. במציאות זו הרב יוסף עורך הבחנה בין חילונים להכעיס, לבין "חילונים" שראה, למשל, במצרים, אשר לצד מחויבות פרקטית חלשה או לא מלאה, הייתה להם אמונה חזקה באלוהים ובחוקי התורה:
וידעתי בבירור בהיותי במצרים, כי הרבה מן האנשים הללו (העובדים בשבת לצורך פרנסתם), בצאתם מן העבודה, נזהרים שלא לחלל שבת, וכן אינם מעשנים בשבת וכיוצא בזה. וחלק מהם מתפללים בשבת במניין הראשון כדי להגיע למקום עבודתם בזמן, ובמסתרים תבכה נפשם על שהם מוכרחים לחלל שבת לצורך פרנסה‏%5B65%5D

את ה"מסורתיים" מבקש הרב יוסף לקרב, כל זאת, בין השאר, בעזרת פסיקה מקילה. למשל, בפסיקתו כי מחללי שבת אינם בחזקת מומרים לכל התורה, דהיינו אינם בחזקת גוי, ולכן אם נגעו ביין אינם פוסלים אותו‏%5B66%5D. פסיקה זו מבחינה בינו לבין הפוסקים החרדים, אשר בניגוד אליהם, הרב יוסף מגלה מוטיבציה לקרב את הרחוקים מקיום תורה ומצוות.

יחס עוין יש לרב יוסף כלפי החילונים שהם נעדרי אמונה לחלוטין וזנחו לגמרי את קיום התורה והמצוות, וגם כלפי אלה שמעבירים ביקורת על החרדים, עליהם אמר:

"מי שחושב מחשבות אוון על בחורי הישיבות וקורא אותם פרזיטים, הוא מנוול, אפיקורוס...מותר להרוג אותו"‏%5B67%5D.

לעתים התבטא הרב גם כנגד לבוש לא צנוע בקרב החילונים. בשו"ת יביע אומר, אף העלה את הסברה שלפיה חיילי צה"ל במלחמת יום הכיפורים נהרגו בשל עוונותיהן של בנות הלובשות חצאיות קצרות. וכך אמר: "ראיתי לנכון להסביר בקצרה חומרת הדברים בלבישת חצאיות קצרות כאלה, כי מלבד המכשלה הגדולה שנגרמת לאנשים המסתכלים בבנות הלובשות חצאיות קצרות בגילוי שוק וירך, ובהכרח מלבוש שחץ זה מושך תשומת לב, ועין רואה והלב חומד, ומגרות יצר הרע באנשים, ומה יעשה אותו הבן ולא יחטא... הנה בעוונותינו הרבים אלפי בחורים של צה"ל נהרגו במערכה של מלחמת יוהכ"פ האחרונה, הי"ד, ומי יודע אם לא בעון החמור הזה" (שו"ת יביע אומר, חלק ו, יו"ד, סימן יד).

היחס למערכת החוק

הרב יוסף מתנגד להליכה לבתי המשפט הישראלים, מאחר שאינם דנים על פי דין תורה. התנגדותו תואמת את עמדת הרבנות החרדית בישראל וגם זו של חלק מרבני הציונות הדתית (דוגמת הרב הרצוג והרב יעקב אריאל) הרואה בהליכה למערכת המשפט הישראלית איסור מדאורייתא. הרב יוסף כתב:
""ודע כי אף על פי שהסמכות החוקית כיום מטעם הממשלה לדון היא לבתי המשפט החילוניים והשופטים שם יהודים הם, עם כל זה ברור על פי דין תורתנו הקדושה - התובע את חבירו בבתי משפט שלהם גדול עוונו מנשוא, והוא בכלל מה שפסקו הרמב"ם והטור והשולחן ערוך, שכל הדן בערכאות שלהם הרי זה רשע וכאילו חרף וגידף והרים יד בתורת משה רבינו"" (שו"ת יחוה דעת חלק ד סימן סה)

הרב יוסף נמצא בקרב המחנה הרבני המתון בהחילו על המקרה הישראלי את הכלל דינא דמלכותא דינא, ומכאן שאסור להעלים מס וכיוצא בזה. אך בעניינים שבין אדם לחברו הוא אינו מתיר לפסוק בניגוד לדיני התורה.

בפברואר 1999 התבטא הרב יוסף נגד בית המשפט העליון:
"אלו קוראים את עצמם בית משפט עליון? לא שווים. בבית משפט תחתון צריך לשים אותם. הם, בשבילם ברא את כל הייסורים שבעולם. כל מה שישראל סובלים, רק בשביל הרשעים האלה. ריקים ופוחזים. שיפחה כי תירש גבירתה. מה הם יודעים? ילד שלנו בן 8-7 שנה יודע ללמוד יותר טוב מהם ללמוד תורה. אלה שמו אותם בבית משפט עליון. מי בחר בהם, מי עשה אותם שופטים, אלא שר המשפטים, צר ואויב הוא אהב אותם והוא המליץ שצריכים לבוא אצל הנשיא והנשיא שם אותם שופטים. מה, עשו בחירות? מי אמר שהעם רוצה כאלה שופטים רשעים כאלה. כולם סוררים ומורים. אין להם לא דת ולא דין. כולם בועלי נידות. כולם מחללי שבת. אלה יהיו השופטים שלנו? עבדים משלו בנו" ()
בעקבות התבטאות זו עתרה התנועה למען איכות השלטון בישראל לבג"ץ, בתביעה שיורה להעמיד לדין את הרב יוסף. בג"ץ דחה את העתירה‏%5B68%5D בהסתמכו על עקרון חופש הביטוי, אך מתח ביקורת על דבריו של הרב יוסף. הנשיא אהרן ברק כתב בפסק דינו:
"דבריו של הרב עובדיה יוסף, קשים הם. תוכנם של הדברים פוגע. הוא פוגע במעמדו של הרב עובדיה יוסף עצמו. הוא פוגע באמון ציבור תומכיו בבית המשפט. לא כך מתבטא גדול בתורה ומנהיג פוליטי. לא זהו המסר שדיין לשעבר - המבין והיודע את מורכבותו של התפקיד השיפוטי - צריך להעביר לקהל המתדיינים"

באוגוסט 2009, בעקבות הרשעתו של השר שלמה בניזרי, תקף הרב יוסף את שופטיו של בניזרי, ואמר "צר לנו מאוד על משפט העוול שנעשה לידידנו רב הפעלים, שעוסק בכל ימיו בלהרביץ תורה ולהאדירה. אוי לנו שיש לנו בית משפט מעוות כזה. אין להם לא דת, לא דין, לא מאמינים בשום דבר"‏%5B69%5D.

הרב עובדיה יוסף כדרשן

הרב יוסף בדרשתו השבועית בשכונת הבוכרים

הרב יוסף מחשיב מאוד את הפעילות הדרשנית ומצטיין בה. הוא רואה בפעילותו הדרשנית נדבך חשוב ב"זיכוי הרבים", ערך אותו הוא מחשיב במיוחד. הרב יוסף הוא בעל כושר רטורי רב רושם, ויש ביכולתו לשאת דרשות בעלות אופי שונה לקהלים שונים. הוא מרבה לדרוש בהזדמנויות שונות, חלקן קבועות. עד לפני מספר שנים היה הרב יוסף מעביר באופן קבוע ובמשך שנים רבות שיעור בבית הכנסת "היזדים" הממוקם בשכונת הבוכרים שבירושלים. בהמשך, בגלל גילו המבוגר, הוא העביר את השיעור והוא מוסר אותו בבית הכנסת מתחת לביתו. השיעור במוצ"ש עוסק ברובו בהלכה ופעמים רבות נושאו הוא מועדי השנה הסמוכים. בערבי שבת הוא מעביר דרשות בפרשת השבוע בבית הכנסת בו הוא מתפלל. שיעור נוסף מתקיים בימי שלישי, והוא ממוקד יותר בדברי אגדה. גם שיעור זה משודר בלוויין, מבית הכנסת שמתחת לביתו.

דרשותיו של הרב יוסף במוצאי השבת מוכרות לציבור הרחב, בשל העובדה שהן משודרות באמצעות לוויין למקומות רבים בישראל ובחו"ל, אך בעיקר בשל התהודה להן זוכות הדרשות באמצעי התקשורת. דרשות אלה מאופיינות לעתים בלשון בוטה, בעניינים הקשורים לפוליטיקה וחברה, ומעוררות לעתים סערות פוליטיות וציבוריות. אמרותיו: "צריך לעשות משתה ביום שתמות" על שולמית אלוני, ו"ארור המן, ארור יוסי שריד", אף הביאו אותו אל סיפה של חקירה פלילית‏%5B70%5D. במקרה אחר איחל הרב יוסף לאריאל שרון ש"יקבל באנה בראש יפול ולא יקום", ולאחר מכן התנצל על כך‏%5B71%5D. היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, החליט לבסוף לא לפתוח חקירה פלילית נגד הרב, מאחר שמדובר באיחול למותו של ראש הממשלה, ולא בקריאה לאלימות.‏‏ גם התבטאויות הנושאות אופי תאולוגי הובילו לא אחת לסערה ציבורית. כך היה, למשל, בעת שנשא דברים על אודות חללי השואה‏%5B72%5D, זאת על אף שדבריו בנדון לא היו אלא ציטוט מדבריו של האדמו"ר רבי אהרן ראטה, בעל "שומר אמונים"; או דבריו על חללי צה"ל - דברים שיוחסו על ידי העיתונות לחללי מלחמת לבנון השנייה‏‏‏%5B73%5D; וכן על הרוגי סופת ההוריקן קתרינה‏‏‏%5B74%5D. בתקופת הבחירות לרבנות הראשית ביוני 2013 כינה את אחד המתמודדים הרב דוד סתיו "רשע" ו"מסוכן ליהדות".

פסקי הלכה

• התיר נישואין עם קראים, לאחר שלמדו עם רב או רבנית את יסודות התורה שבעל פה, וקבלו על עצמם שמירת מצוות, כולל מצוות דרבנן‏%5B75%5D.

• פסק כי ביתא ישראל הם יהודים לכל דבר, "ומותרים לבוא בקהל ישראל ללא שום גיור, אפילו לא לחומרא"‏%5B76%5D פסיקה זו הייתה ועודנה יוצאת דופן בין פוסקי ההלכה של הזמן הזה. פסיקה זו הובילה להחלת חוק השבות על יהודי אתיופיה.

• התיר את כל העגונות של חללי מלחמת יום הכיפורים.

• התיר לנשים ללבוש מטפחת לראשן המגלה שתי אצבעות (כ4 ס"מ) מלפנים, בהסתמכותו על הפוסק שהתיר זאת- מהר"ם אלשקר.

• הביע התנגדות נחרצת לחבישת פאה נוכרית ויצא נגד הלובשות אותה‏%5B77%5D.

• הביע עמדה עקרונית, שמצוות יישוב ארץ ישראל אינה עומדת בפני פיקוח נפש, תוך שהוא שם לפתחם של המומחים (ראשי צבא ומדינאים) להחליט האם מציאות מסוימת היא בבחינת פיקוח נפש. כאשר התשובה חיובית, ניתן למסור שטחי ארץ ישראל‏%5B78%5D. פסק זה סיפק גיבוי הלכתי להסכם אוסלו‏%5B79%5D.

• תומך בהיתר מכירה בשנת השמיטה,‏‏ תוך הסתמכות על רבנים ספרדים ואשכנזים‏%5B80%5D.

• אסר לומר הלל בברכה ביום העצמאות‏%5B81%5D. בין השאר נימק את האיסור: "הואיל ועדיין רב הדרך לפנינו כדי להגיע אל המנוחה ואל הנחלה, הן מבחינה מדינית וצבאית, והן מבחינה מוסרית ורוחנית, לפיכך אין לחייב לגמור ההלל בברכה", אך הוסיף "ומ"מ נראה לענ"ד שאם הקהל רוצים לומר הלל בלא ברכה אחר תפילת י"ח אין למחות בידם" (יביע אומר חלק ו' או"ח סימן מא).

• ב-24 במרץ 2008 אשרה הכנסת חוק הקובע כי מוות מוחי הוא מוות לכל דבר. מפלגת ש"ס תמכה בחוק, לאור הוראתיהם של הרב יוסף והרב שלמה משה עמאר. הרב יוסף שלום אלישיב מנהיגו הרוחני של הפלג הליטאי, נציגו בכנסת ח"כ משה גפני ויהדות התורה הצביעו נגד ההחלטה. הם טענו שרק מוות לבבי הוא בגדר מוות. חרף התמיכה בחוק, הרב יוסף קרא שלא לחתום על כרטיס אדי‏%5B82%5D. הרב יוסף לא שינה דעתו משנת תשכ"ז שבה אסר השתלת איברים לחינם אלא במקרה של פיקוח נפש מידי ותוך התייעצות עם גדולי הדור.

• בשבט תשע"א פסק כי הגיורים הנערכים בצה"ל תקפים לפי ההלכה.‏‏‏%5B83%5D בתגובה פורסמה בשלשת העיתונים היומיים החרדיים מתקפה של רבנים בטענה שפסיקה זו מחריבה את העם היהודי ותגרום להתבוללות‏‏‏%5B84%5D. לאחר שפורסמו מודעות רחוב מטעם העדה החרדית והרב יוסף שלום אלישיב לעצרת מחאה ומעמד קריעה על הפסיקה, חתם הרב יוסף על מכתב של הרבנים שלום כהן, ראובן אלבז ומשה צדקה המבהיר כי התכוון להכשיר רק את מי שקיבלו על עצמם שמירת מצוות‏%5B85%5D.

• זמן כניסת שבת בירושלים - התנגד לקבלת הנוהג של זמן כניסת שבת 40 דקות קודם לשקיעת החמה בירושלים, ודעתו היא כי זו תקנה של הרבנים האשכנזים בירושלים, אך הרבנים הספרדיים קבעו את זמן כניסת השבת כ־20 דקות לשקיעת החמה, בדומה לנהוג ברוב חלקי ארץ ישראל‏%5B86%5D.

• בשנת 2012 פסק, יחד עם הרב שלמה משה עמאר, כי האינטרנט מסוכן ואסור לשימוש, אך מותר להשתמש בו בזהירות (דרך אינטרנט כשר) לצורכי פרנסה‏%5B87%5D.

משפחתו

אשתו עד לפטירתה הייתה מרגלית יוסף, בתו של רבי אברהם פטאל. לאחר פטירתה, בי"ט באב תשנ"ד, הוקמו בתי ספר וסמינר 'בית מרגלית' על שמה, ברשת מעיין החינוך התורני, וסניף גמ"ח "מרגלית אם בישראל".

ילדיו

• בתו עדינה בר-שלום - מקימת המכללה החרדית האקדמית הראשונה. בנה הוא בנצי ברשלום, רב ההסתדרות.

• בנו הרב יעקב יוסף, נפטר בתשע"ג, 2013. היה ראש ישיבת "חזון יעקב". היה נשוי לנצחיה, בתו של הדיין הרב עמרם אזולאי.

• בתו מלכה ששון.

• בנו הרב אברהם יוסף, הרב הראשי של חולון

• בתו יפה כהן - שימשה מנהלת הלשכה של אריה דרעי בהיותו שר הפנים.

• בנו הרב יצחק יוסף - הראשון לציון, מחבר ספרי "ילקוט יוסף", נשיא ישיבת חזון עובדיה.

• בתו רבקה, נשואה לרב יעקב צ'קוטאי, רב העיר מודיעין-מכבים-רעות.

• בתו שרה, תאומתה של רבקה. ציירת. נשואה לרב מרדכי טולידאנו, ראש בית מדרש "יביע אומר" ואב בית דין בירושלים.

• בנו הרב דוד יוסף - ראש כולל "יחוה דעת", מחבר ספרי הלכה ברורה ורבה של שכונת הר נוף בירושלים.

• בתו לאה, נשואה לרב אהרן בוטבול, רב אזורי חבל מודיעין, ומוסר פינת הלכה בתחנות רדיו.

• בנו הרב משה יוסף - ראש מכון "מאור ישראל" וראש בד"צ "בית יוסף". נשוי ליהודית, בת הרב אברהם סודרי.

ספריו

• קונטרס יביע אומר - העוסק במסכת הוריות (מודפס בספרו יחוה דעת).

• שו"ת יביע אומר - ספר השו"ת המרכזי של הרב יוסף (עשרה כרכים). בשנת תשס"ט יצא כרך מפתחות לכל החלקים.

• שו"ת יחוה דעת - שאלות ותשובות שנשאל הרב בקול ישראל, ובסופו חידושים על מסכת הוריות (ששה כרכים).

• חזון עובדיה - הגדה של פסח, וסדרה העוסקת בהלכות המועדים, פרוזבול, אבלות, תרומה ומעשרות, והלכות שבת. (18 כרכים)

• קול סיני - ספר ליקוטי הלכות שפורסם בירחון קול סיני.

• לוית חן - על הלכות שבת על סדר שו"ע, שעיקרו השגות על ספר משנה ברורה.

• טהרת הבית - שלושה כרכים על הלכות נידה ומקואות.

• מאור ישראל - שני כרכי פירושים על הש"ס, כולל ביאורים וחידושים על סדר מועד ומסכת ברכות.

• מאור ישראל - טבעת המלך - על משנה תורה להרמב"ם.

• מאור ישראל - דרושים. קובץ דרשות למועדי השנה ולאירועים מסוימים.

• הליכות עולם - הערות והשגות על ספר ההלכה "בן איש חי" של הרב יוסף חיים מבגדד (שמונה כרכים).

• ענף עץ אבות - על פרקי אבות.

ספרים אחרים

• כף החיים - הרב יוסף השלים את כתיבת הספר (חלק יורה דעה) על פי בקשת משפחתו של המחבר, הרב יעקב חיים סופר.

• משא עובדיה - ספר שנערך ויצא לאור על ידי מוסד הרב קוק. הספר מכיל את נאומיו של הרב שנאמרו במשך ארבעים וחמש שנה, בכנסים שהיו במוסד הרב קוק.

• פיתוחי חותם - ספר מפתחות על פי סדר השו"ע לכל ספרי הרב עובדיה יוסף שנתחבר על ידי בית המדרש הספרדי בניו יורק, כעת יצאו שני ספרים, אחד הלכות שבת ואחד הלכות איסור והיתר.

• מעין אומר - סדרת ספרים ובהם תשובות קצרות לשאלות בעל פה. נכתבו על ידי מזכירו האישי במשך 22 שנה, הרב יהודה נקי, 13 כרכים

ספרים שנערכו על פי פסקיו

• ילקוט יוסף פסקי דינים - הכרך הראשון של סדרת הספרים ילקוט יוסף שחיבר בנו הרב יצחק יוסף (לימים הרב הראשי לישראל) מסכם הלכות מספרי אביו. לאחר כרך זה יצאו לאור עוד למעלה משלושים כרכים של "ילקוט יוסף", בהם מביא המחבר רבים מפסקי אביו.

בנו של הרב עובדיה, הרב דוד יוסף, הקים מכון להוצאת ספרי הלכה על פי פסקי אביו, כשהוא עורכם הראשי. במכון יצאו:
• הלכה ברורה - כעין משנה ברורה, י"ג כרכים
• תורת המועדים - אוצר הלכות ומנהגי מועדי ישראל, ה' כרכים
• ציונים והערות- על דברי הרמב"ם בשו"ת "פאר הדור"
• תורת הטהרה - הלכות טהרת המשפחה



בע"ה ננסה כל שבוע להביא דברי תורה ממשנתו של המרן זצ"ל

bbbbbbbbbbbbb

תודה