***סיפור אמונה*** F2H הורדה ישירה מילים צלצול פלייבק רמיקס יוטיוב

בס"ד


באותו בוקר בסביבות השעה 7:00 העיר אותי אבי ואמר:

"אני נוסע עם אמא לבית החולים".

בית החולים! קפצתי משמחה, סימן שאימי הולכת ללדת. עוד מעט גם לי יהיה אח או אחות קטנטנים ומתוקים שאוכל לשחק ולהשתעשע איתם.



באותו יום נשארתי בבית עם שני אחי הגדולים - נעמה ונחשון כדי לשמור על אחותנו הקטנה יסכה.

אנחנו יושבים ומצפים כל רגע לצלצול טלפון מבית החולים, כשפתאום הוא מצלצל, אחותי קפצה והרימה, וכשניתקה, הודיעה לנו בפה יבש: "אמא צריכה ללדת בניתוח" היא סיפרה. לא חיכינו לשום הודעה, נטלנו ספרי-תהילים והתחלנו לקרוא פסוקים.

בערך בסביבות השעה 11:00 נולדה לנו בשעה טובה תינוקת קטנטנה ומתוקה.

עם אמא לא יכולנו לדבר כי היא עוד לא התאוששה מהניתוח, לכן דיברנו הרבה עם אבא. שאלנו אותו שאלות רגילות אתם יודעים כמו למי היא דומה? כמה היא שוקלת? אבא סיפר לנו שבגלל שהיא נולדה קצת לפני הזמן ובמשקל נמוך היא צריכה להיות בפגייה לכן גם לא נוכל לראות אותה. עם כל השמחה והאושר לא שמנו-לב לפרט קטן וחריג.

בשבת עלה אבא לתורה ונתן לה את השם: "אמונה חיה". קצת תמהנו על השם הזה, הסגנון שמות הזה לא כל כך מתאים להורינו.

לאחר שבועיים של שהות בפגייה הגיעה אמונה סוף-סוף הביתה, אל הרעש והחיים השמחים שיש בביתנו, קיבלנו אותה בשמחה ובאהבה.

אני אישית לא שמתי לב כל-כך למשהו חריג אולי חוץ מזה שאחותי השנייה נראתה עצבנית והלכה לה מהבית לאיזה שבוע לבני הדודים.

אך היו עוד כמה דברים שנראו לי קצת חריגים: הורי לא דיברו איתנו הרבה על התינוקת והתינוקת עצמה לא נראתה כל-כך פעילה.

*

אך אמונה התינוקת נקלטה יפה בביתנו.

בדיוק לאחר חודש באחד הימים, קרה משהו עצוב, שמעתי בביה"ס על תאונתו הקטלנית של בחור מהישוב שלנו. אני לא מכירה אותו אישית, אבל רק שמעתי על מישהו יקר שנפטר נהיה לי עצוב על הלב.

באותו יום כשחזרתי הביתה, סיפרתי לאמי על מה ששמעתי והתחלנו לשוחח. תוך כדי שיחה הגענו גם לדברים שלא כל-כך קשורים - על כל מיני אנשים שנפטרו ועל פציעות ומחלות... ואז סיפרה לי אמי על אחותי אמונה... ובבת אחת נודע לי שאחותי נולדה עם מום שנקרא

'תסמונת דאון'...

מה??? על זה לא חשבתי. ניגשתי לעריסתה של התינוקת וראיתיה שוכבת ומתבוננת, היא היתה ערנית לגמרי, לא האמנתי שלתינוקת המתוקה הזאת יש תסמונת דאון.

אמא ניגשה לעריסה ונעמדה לידי.

"אם הקב"ה נתן לנו את הניסיון הזה" שמעתי אותה אומרת.

"כנראה הוא חושב שאנחנו המתאימים לעמוד בו ואנחנו צריכים לקבל זאת באהבה ולהאמין שאנחנו יכולים!"

עליתי למעלה לחדרי להיות עם עצמי ועם המחשבות שלי.

חשבתי על מה ששמעתי ועל מה שאמא אמרה לי.

'כן, אמא בודאי צודקת, צודקת בהחלט, הקב"ה נתן לנו שליחות חשובה מאד. ואנחנו צריכים לעשותה בשלמות ולהתמודד איתה!'

ירדתי למטה. אמי ישבה על הספה והסתכלה עלי, נשכבתי לידה ואז פשוט התחלתי לבכות, בכיתי ואמי התחילה להגיד לי כל מיני מילות ניחומים.

"אנחנו לפחות, לא כמו משפחת כץ (שם בדוי) היא אמרה. "הבן שלהם צריך להיות מחובר כל הזמן למכשירים, ומידי פעם הוא מוזעק לבית חולים, טיפול נמרץ..."

ידעתי שהיא צודקת אך המשכתי לבכות. אחי הקטנים עברו שם ולא הבינו למה אני בוכה.

*

אך החיים המשיכו כרגיל. אמונה התינוקת שכבר גדלה יותר והתפתחה החלה לעבור תרגילי פיזיותרפיה לחיזוק השרירים והעצמות, זה עוזר הרבה לילדים כמוה.

אמא הראתה לנו תרגילים פשוטים שגם אנחנו הילדים יכולים לעשות לה, ולי אפילו היא הראתה תרגילים קצת יותר מסובכים שצריך לעשותם בזהירות לתינוקת זעירה כמוה. שלוש פעמים ביום היינו עושים לאמונה תרגילים.

*

בנתיים בישוב, התפשטה השמועה שיש לנו תינוקת עם תסמונת דאון.

פעם אחת בבית הספר שאלה אותי ילדה אחת אם זה לא מעצבן אותי שיש לי אחות עם תסמונת דאון, לא ידעתי מה לענות לה. בעצם כן ידעתי אך התביישתי לענות כזאת תשובה. אנחנו מדברים בבית על אמונה חזקה והאמונה הזו החדירה לי משהו.

*

באחד מימי השבוע אמונה פתאום לא הרגישה טוב, היה לה חום והיא קצת הקיאה, אך לאחר כשבוע היא הבריאה שוב.

שבוע לאחר היותה חולה, בערב שבת המלכה אמונה שוב לא הרגישה טוב ועוד פעם היא הקיאה, אך הפעם בתדירות גבוהה יותר - שש פעמים ברציפות! אחותי נכנסה להיסטריה וניסתה לשכנע את אבי לקחת אותה למרפאה הקרובה פה. אך הורי בדרך כלל לא לחוצים במצבים כאלה.



ואז, הגיעה השבת והתאריך ד' בסיוון ה-תשס"ה - את השבת הזאת לעולם לא אשכח...

אנחנו יושבים ואוכלים את סעודת השבת, כשפתאום אמונה מתחילה לעשות את צרכיה, אמי ניגשת לעריסתה והמחזה שניגלה לעיניה היה מחזה לא כל כך נעים: לאמונה היה דם בצועה... אמי קוראת לאבי וביחד הם הולכים לחדר האמבטיה.

הסעודה נפסקה בבת-אחת וכולם השתתקו.

אמונה הוחזרה לעריסתה והורי הסתכלו זה אל זאת במבט לא ברור.

הסתכלתי על אחותי התינוקת, ראיתי אותה - היא התחילה להלבין, הזעקתי את כולם למקום. לאט, לאט החלו פניה להחליף גוונים והיא נהייתה אפורה, אנחנו נבהלנו ואבא ניסה להחזירנו לסעודה. מידי פעם ניגש אחד הילדים לראות מה שלומה, עד שהחליטו הורי לקחתה לרופאה הקרובה.

לאף אחד כבר לא היה חשק לאכול, נטלנו ספרי תהילים והתחלנו לקרוא פסוקים. קראנו כך כמה דקות, וכשהורי הגיעו שוב הביתה - הם מצאו אותנו עם ספרי תהילים ביד.

"אנחנו נוסעים לבית-החולים" הם הודיעו לנו. במהירות הם ארגנו תיק קטן ויצאו את הבית.

היתה זו שבת-קודש והשקדים במרק החלו להתנפח. המשכנו לקרוא פסוקי תהילים. כשפתאום ראינו אמבולנס, ידענו שהאמבולנס הזה ייקח את אחותנו הקטנה לבית-החולים.

המשכנו לקרוא תהילים, הפעם בכוונה גדולה מתמיד. כשלאחר כשעה ראיתי את הורי עולים שוב במעלה מדרגות ביתנו, בלי התינוקת...

אבי נכנס הביתה.

"איפה אמונה?" שאלתיו.

"אמונה אצל הרופאה" ענה בפה יבש.

"למה???"... שאלתי.

"למה? כי... כי..." ראיתי את אבא מנסה להכניס אנקת כאב גדולה לבפנים. "כי היא לא תחזור אלינו יותר..."

מה??? הסתכלתי הצידה ראיתי את אחותי הגדולה ואת אמי מחובקות חזק ושתיהן בוכות.

לא האמנתי, איפה אחותי? מה קרה לה? מי לקח אותה?

הלכתי כמה דקות סהרורית ומסוחררת ואז נחתתי על הספה.

כשפתאום קלטתי- אחותי אמונה - איך שאומרים, פשוט... נפטרה!

אחי הקטן - יהונתן ישב לידי ואז בא אבא והתיישב לידנו והוא סיפר לנו ככה-

"ישנם מספר מלאכים בשמיים אשר מסתובבים סביב נשמה אחת ומיוחדת.

וה' אומר: "הנשמה הזו צריכה לרדת!"

והמלאכים תוהים: "אפשר להוריד את הנשמה הזו סתם ככה? בגוף רגיל?"

וה' עונה: "לא! היא תרד בגוף מיוחד! היא תהיה שונה מכולם!"

לאט, לאט ברא ה' את גופה של הנשמה. תחילה בראש- עיניים מלוכסנות ולשון ארוכה, ולאחר מכן את שאר הגוף, גוף חלש ולא כל כך פעיל.

אך עכשיו אחרי שהגוף נברא, הנשמה צריכה לרדת. אך למי? לאן? איפה? מי היא המשפחה המתאימה לגדלה? ואז החליטו המלאכים פה אחד על משפחה אחת, יחידה ומיוחדת וזוהי המשפחה שלנו."

אבא סיפר בצורה כל-כך מתאימה על נושא רגיש שכזה.

"עכשיו אחרי שהנשמה המיוחדת הזו גמרה את תפקידה בעולם, הגיעה זמנה להחזיר את נשמתה לבורא." כך סיים אבא. אחי ואבי התחילו לבכות, אני לא, אך הלב שלי דפק ופעם חזק.

"ככה ה' רצה!" שמעתי פתאום מישהו אומר. חיפשתי בין יושבי החדר מיהו האדם החזק שמעז לומר כך, וכשלא מצאתי גיליתי שהמישהו הזה היה אני.

"כן, ככה ה' רצה!" חזרתי שוב.

ואז, כאילו זה תוכנן מראש. עלו לביתנו כמה אנשים טובים שבאו לעזור לנו להתמודד, חלק מהאנשים האלה היו פסיכולוגים. גם מורתי היקרה שתחיה היתה ביניהם, והתחלתי לדבר איתה, רק אז התחלתי לבכות...

*

ביום ראשון, התקיימה ההלוויה, התלבטתי אם לבוא או לא, בסוף באתי, ידעתי שאני חייבת ללוות את אחותי הקטנה אל דרכה האחרונה.

הרבה אנשים היו שם, גם מדריכותי מהסניף באו וגם המורה שלי.

אבי קרא 'קדיש' בעוד אני מסתכלת על המיטה הקטנטנה בה היתה מונחת אחותי הקטנטנה. אחר כך בא מישהו וקרע לי ולכל משפחתי קרע בחלוצה. לאחר מכן, אמר רב הישוב, דרשה שקשורה לאמונה.

ואז נכנסו חבורת ה-'חברה קדישא' לתוך בית הקברות כדי לקבור את התינוקת, למען האמת רציתי גם אני לראות איך טומנים אותה מתחת לאדמה, אך נשארתי ליד אמי עם עוד נשים אחרות. לא בכיתי, אך ידעתי שאני רוצה לבכות ומשום מה הכרחתי את עצמי לבכות, אך זה לא יצא.

אחרי הקבורה ראיתי אנשים תומכים באחותי הבוכה.

נכסנו לאוטו שלנו, מישהו החליף את אבי בנהיגה. אני ישבתי ליד אחותי הבכורה והתרפקתי עליה ופתאום! רק אז, התחלתי באמת לבכות ואחותי הדומעת הצטרפה אלי. כך בכינו כך, כל הדרך הביתה, בכי חרישי ושקט.

בבית כבר חיכו לנו כל הדודים והדודות. עם כסאות קטנים ונמוכים. והתחלנו לשבת. ואז החלו להגיע כל המנחמים, גם קבוצה גדולה של בנות כיתתי הגיעו. עלינו למעלה לחדרי, אני ישבתי על כיסא קטנטן ונמוך וכולם ישבו מעלי. סיפרתי להן איך זה קרה ומה בדיוק קרה. מסתבר שרוב גדול של בנות ידע שלאחותי התינוקת יש 'תסמונת דאון'. התחלנו גם לדבר על סתם דברים כשמידי פעם צריך לצרף עוד כיסא לבת נוספת שהגיעה. גם הראתי להן תמונות של אמונה.

אמונה זכתה שישבו עליה בקושי יום, אמונה גם נפטרה בשבת ואומרים שצדיקים נפטרים בשבת. אמונה, התינוקת הזכה, לא טעמה טעם חטא, היא לא הספיקה... זה מראה על נשמה גדולה וטהורה.

אנא ה', היושב במרומים, עזור לנו והכנס בלבנו כל רגע, את האמונה החיה!

יהי זכרה ברוך.

בס"ד

אין דבר היותר חשוב מאמונה!!
תודהה נשמה על זיכוי הרבים אשרייך אחת המעלות