פורים - על הדמויות במגילה F2H הורדה ישירה מילים צלצול פלייבק רמיקס יוטיוב

בס"ד

מתוך אתר אייש


כוחה הנסתר של אסתר המלכה


פורים מסמל את הטוב שבזמנים, שצמח מתוך הגרוע בזמנים.
מעולם לא עמדנו קרוב יותר להכחדה, הן מבחינה רוחנית והן מבחינה גשמית. הנהנתנות של התרבות הפרסית הרווחת, הייתה חלק מהאוויר שנשמנו. היא הקהתה את תחושותינו עד כדי כך, שכשהופיע המלך אחשורוש לבוש בבגדי הכהן הגדול, והציג את האוצרות שגנב מבית המקדש בתצוגה מוזיאונית, לא קמה מצידנו כל מחאה.

גם אנחנו הגענו לנקודה שבה אנחנו יכולים לומר "איזה יופי, ממש מקסים", על מה שפעם היינו בוכים "אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני". הפכנו קהי-רגש לעצמנו ולאלוקים.
האלוקים הוא דמות נסתרת במגילת אסתר. שמו אינו מוזכר שם כלל. רק מעטים יכלו להבחין בנוכחותו החבויה בזמן שבו התרחשו האירועים באמת.
אחת מאותם מעטים הייתה אסתר. איכשהו, היא ניצלה מאותו קיהיון-חושים.

מבדידות לכוח
בואו נכיר מעט את אסתר, כדי למצוא בעצמנו את הנקודה שתוכל לעזור לנו לראות תמיד - כמוה - מעבר לחזות החיצונית שקוראת לעצמה "מציאות".
אביה של אסתר נפטר כשהיא הייתה עדיין ברחם אמה; אמה נפטרה בלידתה. כך, היא באה לעולם עם הפצע המדמם של לא להיות שייכת לאף אחד.

דודה, מרדכי, שהפך אחר כך למדריכה הרוחני ובסופו של דבר לבעלה, לקח אותה אליו. המהר"ל מפראג (המאה ה-16) אומר לנו שנסיבות לידתה של אסתר לא היו מקריות. ניכור ובדידות הם כלים כמו כל כלי אחר, והם ניתנים לנו כדי לאפשר לנו להפוך למה שאנחנו יכולים וצריכים להיות. דווקא מעומק נקודת הריקנות הזאת, פרח החיבור העמוק של אסתר עם האלוקים.
שורש המלה אסתר הוא ס-ת-ר. שמה מבטא את עצם מהותה - היכולת לחדור מבעד לחומות ההסתר ולהבחין באלוקים גם במקומות שאחרים לא היו מסוגלים.

בכל אחד מאיתנו מצויים חללים. במקום להניח להם להוביל אותנו למרירות, בואו נשתמש בהם בתור סולם.

לעתים קרובות מטעה אותנו טבעו האטוּם של הקשר שלנו עם האלוקים. ה' לכאורה לא מגיב כאשר אנחנו סוטים מהדרך הישרה. שום ברק לא מכה בנו כשאנחנו בוחרים ברע. בדומה לכך, אנחנו לא מוצאים את עצמנו פתאום עשירים יותר או בבריאות טובה יותר כשאנו בוחרים לפתוח את אופקינו לעמוק והנצחי שבתוכנו. נראה שהרשעים מצליחים ושהצדיקים חיים עם אותם קשיים כמו כל השאר.

ככה זה נראה, כמובן, אם אנחנו לא מתאמצים לחדור מתחת לפני השטח. אסתר הייתה מומחית בחדירה דרך החומות שסובבות אותנו. זה היה כלי הנשק שהיא רכשה לעצמה בשנות בדידותה וכיסופיה.
אסתר למדה לראות את האלוקים בכל מקום שבו הביטה. היא ראתה בו את אביה היחיד והניחה לשכינתו להנחות ולכוון אותה.
בכל אחד מאיתנו מצויים חללים. במקום להניח להם להוביל אותנו למרירות, בואו נשתמש בהם בתור סולם.

כמו הדס
לאסתר היה שם נוסף - הדסה. הדס הוא אחד מארבעת המינים שאנו נוטלים בסוכות. צורתו של האתרוג מסמלת את הלב, הלולב את עמוד השִּׁדרה, הערבה - שפתיים וההדס את העיניים. עיניה של אסתר יכלו לראות את המציאות הפנימית בבירור, כפי שהעיניים שלנו רואות את המציאות החיצונית.

שמה לא היה מקרי, אלא תיאר בבירור את תכונותיה החזקות הייחודיות. בואו נתבונן מקרוב בהדס, כדי לקבל הבנה נוספת לגבי טבעה של אסתר, ובסופו של דבר גם לגבי עצמנו.
עלי ההדס אחידים וירוקים. אילו רציתי לתת לאחד מילדיי שם של צמח הייתי נמשכת יותר לוורד, שושן - או לכל הפחות מרגנית - הרבה לפני שהייתי קוראת למישהו הדס או הדסה. הַאֲדָרַת שם ההדס היא כמעט ציווי לשאוף לבינוניות אפרורית!

אבל המהר"ל אומר שהדמות הצנועה הזו מגלמת בתוכה עוצמה פנימית. דמותה של אסתר הייתה כזאת שבה לא היה שום תפקיד למחיצות השטחיות שמקטבות אותנו ומבדילות בינינו. ככל שאנו מתמקדים יותר בזהות החיצונית שלנו (גיל, הופעה, תרבות) כך אנחנו נפרדים יותר מהאחדות והשייכות של הזהויות הפנימיות שלנו (הצורך באהבה, הכמיהה למשמעות וצמיחה אמיתית, פחד מדחייה וכאוס פנימי). רק כשאנו מניחים לעצמנו לראות מעבר לחיצוניותה של הזהות השטחית, אנחנו הופכים להיות בנים לאב אחד. זו השייכות השקטה שלנו שמחברת בין ליבותינו ומחשבותינו.

התלמוד נותן לנו דוגמא חזקה:
לפי מנהג החצר, ניתנו לאסתר שבע נערות שישרתו אותה. אסתר לא רצתה לשכוח מתי חלה השבת, ולכן העניקה להן שמות המציינים את ימי השבוע. בחברה מעמדית כמו בפרס העתיקה, היא יכלה לקרוא להן בלי בעיות 'ראשון' 'שני' 'שלישי' וכו', אך היא ידעה שזו תהיה פגיעה עמוקה בכבודן האישי ובערכן האנושי.

במקום זה, היא העניקה להן שמות שירמזו באופן מכובד על היום בשבוע. לראשונה, למשל, קראה חולתא שמשמעותה תחילה, לשנייה קראה רוקעיתא להזכיר את הרקיע שנברא ביום השני, וכן על זאת הדרך. בסופו של דבר כולן התגיירו והפכו ליהודיות, למרות שזו בהחלט לא הייתה כוונתה של אסתר. מתוך הבנתן של הנערות מי הן באמת, הן יכלו לערוך את מחשבותיהן לגבי מה הן היו רוצות להיות. היא הצליחה להביא אותן למודעות אמיתית של מהותן הפנימית.

קרירות וחום

התלמוד אומר לנו דבר מוזר, שאסתר, כמו ההדס, הייתה "ירקרוקת".
אל תטעו לחשוב שהיא הייתה רובין הוד או קישקשתא. המהות שלה הייתה מיוצגת על ידי הצבע הירוק.
ירוק הוא צבע שמורכב משני צבעי יסוד - כחול וצהוב. כחול מסמל קרירות וצהוב מסמל חום.

אורה הפנימי של אסתר הורכב משני הכוחות גם יחד - להט בוער כשמש עם רכותם הצוננת של המים. משום שהיא פיתחה את טבעה הרוחני באופן כל כך מושלם, היא הייתה מסוגלת להגיע לכל אדם ולמצוא בתוכה את היכולת להתחבר אליו. ה"ירקרקות" שלה הייתה סמל רוחני לענווה, היענות ורגישות.

כשנצליח לקלף את שכבות ההבל והזוהר, שהם שרידיו המודרניים של ארמון אחשוורוש, נמצא את החלק בתוכנו, אשר - כמו אסתר - יכול לחדור מבעד לכל שריון, אפילו זה של עצמנו.
ואז, נראה את האלוקים במקומות שמעולם לא האמנו שנוכל למצוא אותו בהם - בליבותינו, בלבבותיהם של האחרים ובאירועי היומיום שמעצבים את מארג החיים שלנו.

בס"ד

אסתר המלכה היא גיבורת מגילת אסתר ונס ההצלה של חג הפורים. מתוארת במגילת אסתר כאשתו של אחשורוש לאחר ושתי. על פי חז"ל, היא גם אחת משבע נביאות שהיו בעם ישראל בתקופת המקרא.

אסתר בת אביחיל משבט בנימין, שנקראה גם הדסה, גודלה על ידי מרדכי שהיה בן דודה (הגמרא מציינת שהיה בן אחי האב. בנוסף מצוין בגמרא שכוונת הפסוק "לקחה מרדכי לו לבת", היא שלקח אותה לו לאשה), לאחר שהוריה מתו.

כאשר חיפש המלך אחשוורוש אישה במקום ושתי, נלקחה גם אסתר אל בית המלך ונבחרה להיות המלכה בגלל יופיה. על פי חז"ל, וככל הנראה גם לפי פשט המקרא, לקיחה זו של אסתר הייתה "מלמעלה" ולא מרצונה. אסתר הסתירה, לבקשת מרדכי, את זהותה ואת היותה יהודיה.

כאשר המן קיבל רשות מהמלך להשמיד את היהודים, נתבקשה אסתר על ידי מרדכי לגשת אל המלך ולהתחנן להצלת היהודים. אסתר בתחילה מוצגת באור שלילי, כאשר היא חוששת לגורלה, אך לאחר מכן היא מתעשתת ומחליטה לשים נפשה בכפה, ולסכן את עצמה בעבור עמה. באמצעות סדרת תחבולות ומניפולציות היא מצליחה להפיל את המן מרום מעלתו ולהציל את העם היהודי מכליה. לפי חז"ל, היא גם תבעה לאחר מכן מאנשי כנסת הגדולה שייקבע החג ותיקבע המגילה לדורות, ולאחר דין ודברים קיבלה את מבוקשה.

לפני בואה של אסתר אל היכלו של המלך אחשוורוש לבקש את ביטול הגזרה של המן ביקשה אסתר ממרדכי :"לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלשת ימים לילה ויום, גם אני ונערֹתי אצום כן" (אסתר ד, טז).

יש המקשרים את תענית אסתר, הנהוגה ביג' באדר (ערב חג הפורים), על אף שהתענית המקורית התקיימה בכלל בפסח. עם זאת, יש הטוענים כי תענית זו אינה זכר לשלושת ימי התענית בימי מרדכי ואסתר, אלא זכר לתענית היהודים בי"ג באדר, ביום שנקמו באויביהם, שכן נהגו בתקופה זאת, שבעת מלחמה על כל העם להיות בצום.

השם הפרסי של הגיבורה: "אסתר", לקוח משמה של האלה הבבלית אִשתר או מן המילה הפרסית star (כוכב); ואילו שמה היהודי הוא "הדסה" כשמו של השיח הדס. יש שראו בכך ששמה העיקרי של אסתר (כמו גם של מרדכי) היה פרסי-אלילי, כמרמזת על טמיעה מסוימת של גיבורי המגילה בסביבתם הנוכרית.

בס"ד

אסתר המלכה – הדים מן העבר


איזה ספר מדהים הוא מגילת אסתר! למראית עין, זהו סיפור דרמטי ומלא תחבולות, הנרקם בין משתאות יין במחוזות זרים, ושונה מאוד משאר סיפורי התנ"ך. ולמרות זאת, מתחת לפני השטח, טמון חוט מחושב המקשר בין המגילה לבין קטעים קודמים בתורה. פסוקים והתרחשויות מסוימים מאפשרים לנו לחשוף קשר מדהים בין אסתר המלכה לדמויות המקראיות של שרה, יוסף ושאול.
שרה ואסתר
הקשר בין שרה אמנו ואסתר המלכה מתגלה כבר במשפט הראשון במגילה, שכולל את המידע המיותר-לכאורה על שלטונו של אחשוורוש ב-127 מדינות. המדרש שואל ועונה בשמו של רבי עקיבא: "מה זכתה אסתר למלוך על שבע עשרים ומאה מדינה? ... תבוא אסתר בתה של שרה שחַיתה שבע ועשרים ומאה שנה, ותמלוך על שבע ועשרים ומאה מדינה" (מדרש אסתר רבה א', ח').
רוב הסיפורים הקשורים לשרה ולאברהם מתרחשים בארץ ישראל, כשנוכחות האלוקים והתגלות המלאכים מהוות מרכיבים שגרתיים בעלילה. בניגוד לכך, סיפורה של אסתר מתרחש בגלות, ושמו של האלוקים אינו מוזכר אפילו פעם אחת בכל המגילה. מתוך ההקבלה בין הסיפורים אנו לומדים שאפילו אנחנו, המצויים במצב של גלות והסתר פנים מצד האלוקים, חיים ברצף הנמשך מימי האבות. ואכן, השם אסתר מרמז לנו בשורשו על המלה "הסתר".
אספקט נוסף של קשר זה הוא, ששרה הייתה האישה ה"יהודייה" הראשונה - הראשונה בנשות העם הנבחר, עם ישראל - ואסתר היא האישה היהודייה האחרונה שמתוארת בתנ"ך. שרה פעלה יחד עם אברהם להפיץ את ההכרה באלוקים, ואסתר פעלה יחד עם מרדכי להציל את העם היהודי. שתיהן היו נביאות, והתלמוד אומר שהיכולת הנבואית של שרה הייתה גדולה מזו של אברהם.
שתיהן היו נשים טובות לב במיוחד, שנאלצו לבצע פעולות 'אכזריות' על מנת לשמור על העם ועל מורשתו. שרה אמרה לאברהם לגרש את הגר ובנה ישמעאל, משום שחששה מהשפעתו השלילית של ישמעאל על יצחק. אסתר הייתה זו שהפנתה את האצבע לעבר המן וגרמה למותו. מכאן אנחנו לומדים, שלמרות שרחמים הם מתכונות היסוד היהודיות, לפעמים מוכרחים לדחות תכונה זו בכדי לעצור אויב מר, כמו המן צאצאו של עמלק.

מגילת אסתר מלמדת אותנו שיעור מעניין לגבי מושג היופי

גם שרה וגם אסתר מתוארות במקורות כנשים יפות מראה, והן נכללות ברשימה התלמודית של ארבע הנשים היפות בתבל. מגילת אסתר מלמדת אותנו שיעור מעניין לגבי מושג היופי בעין היהודית. ושתי, אשתו הראשונה של אחשוורוש, מוגדרת על פי יופייה הגופני, והיא נקראת ע"י אחשוורוש למשתה הגברים כדי להראות לכולם את יופייה. אסתר, לעומתה, מתוארת אמנם במגילה כאישה יפה (במושגים חזקים יותר אפילו משל ושתי), אבל היא לא מוגדרת בעיני האנשים על פי יופייה החיצוני, אלא על פי החן והחסד שלה. יופייה של אסתר היה רק נתון מסוים שאיפשר לתכונותיה הפנימיות להתגלות.
בשנות השבעים, בתקופת האקטיביזם הפמיניסטי, יצאו לאור מספר מאמרים שרוממו את ושתי בתור הגיבורה האמיתית של מגילת אסתר, משום שמרדה והתנגדה לאחשוורוש. יחד עם זאת הם תיארו את אסתר כדמות שהשתמשה בתחבולנות ותככנות נשית כדי להביא לשינוי. תפיסה כזאת, של ושתי כגיבורה, נוגדת את ההשקפה היהודית. התלמוד מתאר את ושתי בתור אישה מרושעת במיוחד - אשר שיעבדה בנות בניסיון להרוס את העם היהודי. תפיסה זו גם מתכחשת לרב-התחומיות של אסתר, שלמעשה השכילה להשתמש בכל מאפייניה - יופי כמו גם חוכמה - כדי להגיע לגדולה למען עמה, אפילו בנסיבות המייאשות ביותר.
הקשר בין שאול המלך למרדכי ואסתר
אסתר ומרדכי, כמו גם שאול מלך ישראל הראשון, באו משבט בנימין (והיו מצאצאיו הישירים של קיש). הסרת המלוכה משאול נבעה ישירות מהתנהגותו ביחס לאגג מלך עמלק.
הנביא שמואל הורה לשאול להרוג את אגג ואת עמו, מתוך הבנה שעמלק הוא אויב נצחי. העם צווה שלא לקחת כל שלל. כאשר גבר שאול על עמלק נהרגו כל העמלקים, חוץ מהמלך אגג עצמו. שאול חס גם על חלק מהצאן והבקר, כדי להקריבו לפני ה'. שמואל מוכיח את שאול על חוסר הציות שלו בקיום רצון הא-ל. שמואל הורג את אגג - אבל, לרוע המזל, רק לאחר שהספיק אגג לעַבּר אישה שתמשיך את זרע עמלק. המלכות נקרעת משאול ושבטו, וניתנת לאחר מכן לדוד ושבט יהודה.
דורות לאחר מכן, עומדים אסתר ומרדכי מול המן, צאצא ישיר של אותו אגג. אחד מרגעי השיא במגילת אסתר, הן מבחינת התוכן והן מבחינת הנעימה בקריאה, הוא תוכן הדברים שמוסר מרדכי לאסתר כדי שתסכן את חייה למען עמה:
"אל תדמי בנפשך להימלט בית המלך מכל היהודים. כי אם החרש תחרישי בעת הזאת, רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר, ואת ובית אביך תאבדו. ומי יודע אם לא לעת כזאת הגעת למלכות" (אסתר ד', י"ג-י"ד).
במלים אלה נשמע הד סיפורו של שאול, ואי ביצוע הפעולה הנכונה שנדרשה ממנו. אסתר מקבלת את המסר ומייד פועלת. כך, מלבד ההזדמנות להציל את העם היהודי, זוכים אסתר ומרדכי לכפר על עוון השבט שלהם - הטעות שעשה אביהם המשותף שאול.
יוסף, מלך מצרים
שניים מתוך שנים-עשר השבטים יצאו מרחל - יוסף ובנימין. מכיוון שאסתר ומרדכי היו מצאצאי בנימין, נמצא קשר משפחתי בין יוסף לסיפור הפורים. מעבר לכך, גם יוסף וגם אסתר הם גיבורים יהודיים שהגיעו לעוצמה גדולה במלכות זרה, למרות תנאי הפתיחה העלובים של שניהם.
בשני הסיפורים מתרחשת נקודת המפנה כתוצאה משינה או מחוסר שינה: יוסף נכנס לתמונה בתור פותר החלומות של פרעה; ואילו נדודי השינה של אחשוורוש מובילים לכך שיגלה שמרדכי הציל את חייו ומעולם לא זכה בגמול על מעשהו. באופן מדהים, גם יוסף וגם אסתר חושפים את זהותם היהודית האמיתית במשתה מצומצם.
יותר מזה, פסוקים דומים משמשים בשני הסיפורים. לדוגמא, התעקשותו של המן שמרדכי ישתחווה מתוארת כך: "ויהי כאמרם אליו [למרדכי] יום ויום, ולא שמע אליהם" (אסתר ג' ד'). הדבר כתוב בצורה כמעט זהה לתיאור ניסיונות הפיתוי של אשת פוטיפר כלפי יוסף: "ויהי כדברה אל יוסף יום יום, ולא שמע אליה" (בראשית ל"ט י').
קיימות מקבילות רבות נוספות. איסוף הנשים המועמדות למלכות מתואר כך: "ויפקד המלך פקידים בכל מדינות מלכותו, ויקבצו את כל נערה בתולה טובת מראה..." (אסתר ב', ג'). השוו זאת לתיאור איסוף התבואה על ידי יוסף לקראת שנות הרעב העתידיות: "ויפקד [פרעה] פקידים על הארץ... ויקבצו את כל אוכל..." (בראשית מ"א, ל"ד-ל"ה).
ועוד, יוסף עולה לגדולה - מקבל את טבעת המלך, לובש בגדי מלכות, מוצעד בעיר הבירה וכו. - תהליך מקביל לזה שעובר על מרדכי בעלוֹתו לגדולה.
מהו הדבר העיקרי שאנחנו לומדים מהקשר בין מגילת אסתר לבין פרשות מקראיות קודמות?
האלוקים נמצא עִם עַמו כאן ועכשיו, כפי שהיה בעבר, והוא ישוב לגאול אותנו כפי שעשה בעבר. הדבר בא לידי ביטוי גם בהלכה היהודית. בשנה עברית מעוברת שבה יש שני חודשי אדר, נחגג פורים תמיד באדר השני. התלמוד מסביר שהמטרה היא להצמיד בין גאולה לגאולה. בין הגאולה הזאת - שהתרחשה בימי מרדכי ואסתר, לבין הגאולה האחרת - יציאת מצרים הנחגגת בחודש הבא אחריו, ניסן.
בדיוק כפי שנגאלנו בימי התהוות האומה היהודית, כך נגאלנו שוב בימי אסתר. וכמו שנגאלנו בימי אסתר כך ניגאל גם בעתיד - במהרה בימינו.

בס"ד

מתוך אתר חב"ד


למה שמח מרדכי?



מעובד על-פי דברי הרבי מליובאוויטש
המדרש מספר, שלאחר שהמן חתם על החלטתו להשמיד את העם היהודי, ראה ברחוב את מרדכי היהודי ממהר אל שלושה ילדים יהודים שחזרו מבית הספר.
מרדכי שאל את הילדים מה למדו. ענה לו הראשון: "אל תירא מפחד פתאום ומשואת רשעים כי תבוא". השני השיב: "עוצו עצה ותופר, דברו דבר ולא יקום, כי עמנו א-ל". השלישי אמר: "ועד זיקנה אני הוא, ועד שיבה אני אסבול, אני עשיתי ואני אשא, ואני אסבול ואמלט".
מרדכי שמע את התינוקות הללו, ושמח. שאל אותו המן: למה אתה שמח? ענה מרדכי: שמעתי מהם בשורה טובה, שאל לי לפחד מגזירותיך. המן התמלא כעס, והחליט שהתינוקות הללו יהיו קורבנותיו הראשונים.
מעין נבואה
הסבר פשוט לשמחתו של מרדכי, לאחר שהאזין לילדים, הוא: השלושה ציטטו פסוקים, שמשמעותם היא שלא צריך לפחד מגזירות קשות על עם ישראל, מכיוון ש"עימנו א-ל". לפי גישה זו, מרדכי ראה בכך מעין נבואה טובה על העתיד להתרחש.
אלא שלפי גישה זו, לא מובנת התנהגותו של מרדכי בהמשך: מדוע קרע את בגדיו? למה התעטף בשק? בשביל מה הוא היה צריך לשים אפר על ראשו ולקרוא לכל אחיו לחזור בתשובה? התנהגות זו מעידה שהוא לא קיבל את דברי הילדים כנבואה ממש וכאות משמים שלא יאונה ליהודים כל רע.
המן כאליל
כדי להבין זאת, עלינו להתבונן במיכלול האירועים ובמה שעמד מאחוריהם. מדוע ואיך נגזרה השמדה על היהודים?
ההסבר שניתן לכך במגילת אסתר הוא, שכל עמי הארץ היו כורעים ומשתחווים להמן. מרדכי היהודי היה היחיד שסירב לנהוג כך - וזה מה שעורר את זעמו של המן. לאחר שחקר לסיבת הדבר והתברר לו שסרבנותו של מרדכי אינה החלטה פרטית שלו, אלא הוא נוהג כך בתוקף היותו יהודי, השולל כל ביטוי של עבודה-זרה - החליט לנקום בעם היהודי כולו.
חז"ל מסבירים לנו, שמאחורי הסיפור הפשוט יש הסבר פנימי, עמוק יותר. המן הרשע היה בעיני עצמו כמו א-לוה. כך גם נתפס על-ידי האנשים שהשתחוו לו. רק מרדכי לא נהג כך. הוא סירב להיפרד מאמונתו בקב"ה ולהשתחוות לאדם. אולם שאר היהודים לא היו כה חזקים באמונתם, ו"מפני שהשתחוו לצלם", גם אם רק למראית עין, נגזרה עליהם הגזירה.
בפנים - יש אמונה
מרדכי ידע היכן נכשלו בני עמו. הוא גם ידע על הגזירה, והיה מודאג. חששו היה, שמה שגרם להם להשתחוות להמן - מעשה שיש בו היבט של עבודה-זרה - היא היחלשות האמונה. לכן מיהר אל התינוקות ששבו מבית ספרם. דרכם יכול היה לברר היכן בדיוק עומד העם, מה הם הערכים הבסיסיים שלו. וכאשר השיבו לו שלושתם בפסוקים שמשמעותם אמונה וביטחון בקב"ה - ידע שהיחלשות האמונה היא רק בביטויים חיצוניים. בפנים - יש אמונה.
לכן שמח מרדכי כששמע את דברי הילדים. לא רק משום שראה בדבריהם מעין נבואה, אלא בעיקר משום שנוכח כי האמונה הפנימית קיימת במלוא תוקפה וצריך רק לעורר אותה. לא נותר לו אלא לפנות לפעילות שתעורר בעם את האמונה גם כלפי חוץ. זהו פשר הצומות והתעניות שהכריז: היה זה כדי לחשוף את האמונה הפנימית, דבר שיביא ממילא לביטול הגזירה.
דרגות של אמונה
סדר הפסוקים שנאמרו על ידי הילדים, מבטא שלוש דרגות באמונה ובביטחון בה':
הילד הראשון אמר: "אל תירא מפחד פתאום ומשואת רשעים כי תבוא". כלומר, אמנם בעיניך אתה רואה "פחד פתאום" או "שואת רשעים" מתקרבת, אבל "אל תירא". מדוע? אין בפסוק הסבר שכלי לכך. ההסבר הוא האמונה היהודית הטבעית, שכל מה שקורה בעולם מקורו בבורא, והוא טוב. זוהי הדרגה הראשונה והבסיסית ביותר באמונה בקב"ה.
הילד השני אמר: "עוצו עצה ותופר דברו דבר ולא יקום כי עמנו א-ל". כאן כבר לא מדובר על שלילת הפחד בלבד ("אל תירא"), אלא גם על אמונה וביטחון גמור שהעצה הרעה "תופר" ושהדבר הרע "לא יקום". ומדוע? יש גם הסבר שכלי: "כי עמנו א-ל". הדבר מעיד על כך שהאמונה יותר יסודית, עד שהיא חודרת גם לתוך השכל וההבנה.
הילד השלישי אמר: "ועד זקנה אני הוא ועד שיבה אני אסבול, אני עשיתי ואני אשא ואני אסבול ואמלט". בפסוק זה מוזכרות תופעות טבעיות כמו "זקנה" ו"שיבה", דברים שהאדם באופן טבעי נתון תחת שליטתם. אף-על-פי-כן מאמין היהודי, כי מכיוון שגם תופעות טבע אלה מונהגות על ידי הקב"ה - "אני עשיתי ואני אשא", הרי שהוא - היהודי - אינו נתון לשליטתן אלא אדרבה, בכוחו אף לשלוט עליהן. בדרגת אמונה זו, שהיא הגבוהה מן השלוש, יודע היהודי שהכול - ללא יוצא מן הכלל - גם הדברים שמוגדרים 'טבע', נתון לשליטתו המוחלטת של הקב"ה.
הילדים מוכיחים
פורים מלמד אותנו, שכאשר מבקשים לדעת את מצבו של העם היהודי, צריך לבדוק איך מתנהגים ילדי ישראל כאשר הם "באים מבית הספר". כאשר דואגים לחנך את הילדים לאמונה ולביטחון בה', שגם אחרי לימודיהם, בלכתם ברחוב, הם שואבים כוח מפסוקי התורה - אין לעם היהודי סיבה לפחד משום צר ואוייב.
חינוך כזה לילדים הוא זה שיביא את הגאולה השלמה, כנאמר: "והשיב לב אבות על בנים" - על-ידי הבנים. הילדים הם שיחזירו את האבות ואת העם כולו לערכי האמונה ולחיי התורה והמצוות ויביאו את הגאולה השלמה על-ידי משיח-צדקנו.

בס"ד

מתוך אתר ישיבה

"אילת השחר" הנסתרת במגילת אסתר

הרב חנן פורת

נערך על ידי הרב


מוקדש לעלוי נשמת
דקלה אלואי ז"ל

"אמרי ליה פפונאי לרב מתנה:... אסתר מן התורה מנין? 'ואנוכי הסתר אסתיר' (דברים ל"א)" (חולין קלט ע"ב).
כבר עמדו מפרשים ראשונים על שתי נקודות תמוהות שבהן נבדלת מגילת אסתר מכל כתבי הקודש. האחת - שאין בה כלל הזכרת שם שמים; והשנייה - שאין בה הזכרת ארץ ישראל.

באמת, אין בחֶסרונות אלו דבר מקרי, טפל, אלא זהו עניין במהותה הפנימית של המגילה. שמו של הקב"ה דומה כאילו במכוון נשתקע ונדחה מלהיזכר אף בשעה שהִנוֹ מתבקש בלשון הפסוק, כגון בדברי מרדכי: "רֶוַח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר" (ד', יד), כשהכוונה בביטוי "ממקום אחר" בוודאי כלפי שמיָא 1 .

אף חסרונה של ארץ ישראל במגילה לא דבר ריק הוא, שהרי "כל מי שנתנבא לא נתנבא כי אם בארץ הזאת או בעבורה" 2 , וכאן לא זו בלבד שמאורעות מתרחשים בחוצה לארץ, אלא דומה שכל ההווי הנרקם במגילה זר הוא ל'הוויה הארץ-ישראלית' שבמקרא, הן בתוכנו הן בסגנונו.

אלי אלי למה עזבתני?
אכן סיפורה של המגילה הוא סיפורה של כנסת ישראל; ואנו נזכרים בלשונו של הפייטן:
"גולה וסורה; דמתה לתמר; ההרוגה עליך; ונחשבת כצאן טבחה; זרויה בין מכעיסיה; חבוקה ודבוקה בך..." (מתוך פיוטי 'הושענות' לחג סוכות).
המגילה עומדת בסימן של הסתר פנים גמור, ואך טבעי הוא ששם ה' אינו מוזכר, וכבר אמרו חכמים:
"אין לך שעה קשה בעולם מאותה שעה שאמר הקב"ה למשה: 'ואנוכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא' (דברים ל"א, יח) מאותה השעה: 'וחכיתי לה' המסתיר פניו מבית יעקב וקויתי לו' (ישעיהו ח', יז)" (ירושלמי סנהדרין פ"י ה"ב).
שמות האישים במגילת אסתר נוכריים 3 , ובכל זאת, מבעד ללבוש הזר, גנוז בשמה של אסתר המלכה הרֶמֶז גם להסתר הפנים וגם לצפייה לישועה.

מחד: "אסתר מן התורה מנין? - ואנוכי הסתר אסתיר", ומאידך - משמעות השם אסתר בפרסית - כוכב בוקר. זה המקור למדרש 4 המובא ברש"י:
"איילת השחר דרשוהו באסתר" (תהלים כ"ב, א, ד"ה למנצח).
הפרק בתהִלים הפותח בפסוק: "למנצח על אילת השחר מזמור לדוד" (שם), נדרש כולו על נס הפורים, ומן הראוי להעמיק בפשר הדימויים שבראשית הפרק כדי לעמוד, אגב הקבלה, על ימי מרדכי ואסתר בשושן הבירה.

אמרו חכמים:
"'למנצח על אילת השחר'... למי שהוא קופץ כאייל ומאיר לעולם בשעת חשיכה, ואימתי הוא מאיר? בלילה. אע"פ שהוא לילה, יש בו אורה - הלבנה והכוכבים והמזלות. אימתי הוא חושך - בעלות השחר. והלבנה שוקעת והכוכבים נכנסין ואותה שעה הקב"ה מעלה את השחר מתוך החושך ומאיר לעולם" ('ילקוט שמעוני', תהלים, רמז תרפה).
בשעת חשכה זו, לעת חילוף המשמרות בלילה, עומד דוד המלך וזועק: "אלי אלי למה עזבתני רחוק מישועתי דברי שאגתי..." (שם ב), ואינו יודע שדווקא לעת כזו באה בשורת האור. כך, אף אסתר השבויה בבית אחשורוש "וכרחל לפני גזזיה נאלמה" (ישעיהו נ"ג, ז), זועקת היא באלם קול: "אלי אלי למה עזבתני", ואינה חשה את שרמוז בשמה "אילת השחר" - כי השחר בא מן השחור.

מהי הרגשתה של אסתר בבית אחשורוש? הכתוב כדרכו מקצר ומעלים, מגלה טפח ומכסה טפחיים. אך מבין השיטין מבצבץ ועולה כאבה של אסתר המתענית תחת ידו של אותו רשע, מתגאלת במאכלי פיגול, במגע של איסור, ובכלל אסתר הצנועה, שֶחוּט של חסד משוך עליה, אפופה בהווי חיים פרוץ עד גועל.

ננסה, אם כן, לחשוף את הרמזים לכך במגילה:
"'ותלקח אסתר אל המלך אחשורוש' (ב', טז) - 'ותלקח' - בעל כרחה שלא בטובתה!" ('אגדת אסתר' ב, ה).
"אין אסתר מגדת מולדתה ואת עמה" (שם כ). והרי כדי שלא תספר דברים כה יסודיים יש צורך בהרבה שתיקה וָאֵלֶם, לפיכך: "לא בקשה דבר" (שם טו). אין היא מבקשת לשאת חן, היא אינה פועלת מרצון, וכפי שמגדירה אותה הגמרא: "קרקע עולם" (סנהדרין עד ע"ב). ממילא ברורה התוצאה: "ואני לא נקראתי לבוא אל המלך" (ד', יא) - זרה לה חצר המלכות, המלך עצמו נוכרי לה.

כשמתלכדים ייסוריה הפרטיים עם הבשורה הרעה של תוכנית השמד לכל היהודים, היא חשה חושך נורא סביבה, וכל זה מתבטא באמירתה: "כאשר אבדתי אבדתי" (שם טז).

כי נפלתי - קמתי!
"אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי קמתי, כי אשב בחושך - ה' אור לי" (מיכה ז', ח).
שנו רבותינו:
"מתוך צרה - רווחה, שנאמר: 'ועת צרה היא ליעקב וממנה יוושע' (ירמיהו ל', ז); ...מתוך רוגז - רחמים, שנאמר: 'ברגז רחם תזכור' (חבקוק ג', ב); מתוך ריחוק - קירוב, שנאמר: 'במקום אשר יאמר להם לא עמי, יאמר להם בני א-ל חי' (הושע ב', א); מתוך נפילה - קימה, שנאמר: 'כי נפלתי קמתי' (מיכה ז', ח); מתוך אפילה - אורה, שנאמר: 'כי אשב בחושך ה' אור לי' (שם)" ('ילקוט שמעוני', מיכה, רמז תקנח).
המדרש מבקש לומר: לא זו בלבד ש"אין ייאוש כלל בעולם" 5 כלשונו של רבי נחמן מברסלב - שכן לאחר החושך עדיין קיימת תקווה לאור, שלאחר נפילה תיתכן קימה; אלא יתר על כן: החושך הוא המוליך אל האור, הנפילה היא סיבת הקימה: "אילולי שישבתי בחשך לא היה אור לי" 6 .

בדרך זו גם בסיפור המגילה מ"אבל גדול ליהודים וצום ובכי ומספד" (ד', ג) באים לידי "וליהודים הייתה אורה ושמחה וששן ויקר" (ח', טז). הסיפור של "ויקרע מרדכי את בגדיו וילבש שק ואפר" (ד', א) הוא שמביא לידי "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור..." (ח', טו).

המאורעות מתגלגלים במגילה בדרך טבעית, כביכול. העלילה סבוכה ונפתלת כדרך שנפתלים מעללי אנוש. היריעה נפרשת על פני שנים רבות. מה שנראה כסיפור רצוף, למעשה, נמשך תקופה ארוכה: "כימי מלך"; "בשנת שלוש למלכו" (א', ג); "בשנת שבע למלכותו" (ב', טז). מי שמקבל את הדברים שאירעו זה מכבר, כנתונים מובנים מאליהם, יתקשה להבין מהם 'הפלאים' הגדולים המתרחשים במגילה.

מה תימה בַּיְּקָר שזכה מרדכי אשר סיכל את עצת בגתן ותרש; או מה הפלא בכך שאסתר היהודייה בעלת ההשפעה על המלך, מצליחה לבטל את הגזירה על היהודים.

אבל המצרף את פרקי המגילה אחד לאחד, ואינו קוֹרְאָהּ למפרע, אלא כאיגרת שְלֵמָה, מראש ועד סוף - מגלה כי מעשה בגתן ותרש נתגלגל וסוּבַּב כדי שיירשם הדבר בספר הזכרונות, ושיהיו נקראים בלילה ההוא לפני המלך, כדי שיצא מרדכי בלבוש מלכות.

אסתר נלקחת בשנת שבע לבית אחשורוש, כדי שבשנת שתים עשרה למלכותו תהיה שם להפר את עצת המן האגגי; כפי שאומר לה מרדכי פְּקוּחַ העיניים: "ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות" (ד', יד).

או בלשונו של האבן עזרא:
"מי יודע שמא לא הגעת למלכות אלא בעבור העת הזאת שתושיעי את ישראל" (שם).
אמנם, עידן של הסתר פנים מתואר בסיפור המגילה, אבל "אכן אתה אל מסתתר, אלקי ישראל מושיע" (ישעיה מ"ה, טו).

הקב"ה, שאפילו שמו אינו נזכר, טווה ואורג במחשכים את המאורעות, מגלגל בדרכים נפתלות ונָכְריות את סיפור המעשה, עד ש"ליהודים הייתה אורה...". דרכים רבות למקום לגאול ולהושיע, ומופלאה שבכולן היא הדרך הזו, כפי שהיא מתוארת בספר ישעיהו: "לעשות מעשהו, זר מעשהו, ולעבד עבדתו נכריה עבדתו..." (כ"ח, כא).

כך היא גאולתם של ישראל
נס פורים, הנסתר, עולה ומפציע קמעה קמעה מתוך סיבוכים נפתלים שבדרכי אנוש, כל כולו בא לרמז לגאולה העתידה העומדת אחר כותלנו.

זוהי כוונת התלמוד הירושלמי, שכורך בין גאולת אסתר לגאולה בכלל:
"רב חייא רבה ורבי שמעון בן חלפתא הוו מהלכין בהדא בקעת ארבל בקריצתא וראו איילת השחר שבקע אורה, אמר לו רב חייא רבה לרבי שמעון בן חלפתא בי רבי: כך היא גאולתן של ישראל: בתחילה קימאה קימאה, כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת, מאי טעמא? דכתיב 'כי אשב בחושך ה' אור לי'. כך בתחילה - 'ומרדכי יושב בשער המלך'; ואחר כך - 'ויקח המן את הלבוש ואת הסוס'; ואחר כך - 'וישב מרדכי אל שער המלך'; ואחר כך - 'ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות'; ואחר כך - 'וליהודים הייתה אורה'" (ברכות פ"א ה"א).
עדיין יש מקום להתבונן ולהבין את ההקבלה המדויקת בין פרטי המאורעות המסוימים מן המגילה שנזכרו במדרש פלאי זה, לבין שלבי הגאולה שלפנינו. אך גם מבלי להגיע לכלל הבנה פרטנית, נפקחות העיניים לגלות את חג הפורים במֵמָד האמִתי שלו, כמבשר גאולתנו הבאה קמעה קמעה. בדרך זו מתבארים, אל נכון, דברי הירושלמי על הפסוק: "וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם" (אסתר ט', כח) - שכל החגים בטלים לעתיד לבוא, וחג הפורים אינו בטל לעולם 7 .

מתוך אתר חב"ד


הצד הרציני של החג העליז



סיבותיה של האנטישמיות
המימשל של אחשוורוש העניק ליהודים את כל זכויות האזרח. המגילה נפתחת בתיאור המשתה שערך מלך פרס לציון שנות שנות שלטונו. היהודים הוזמנו לנשף כמו בני דתות אחרות, והשתתפו באירועים כשווים בין שווים. מרדכי, המנהיג היהודי הבולט, היה שר חשוב בממלכה. אפילו המלכה, אסתר, היתה יהודיה.
אבל המעמד הרם של היהודים לא מנע מהמן לשכנע את המלך שכדאי להיפטר מהם. בן לילה נהפרה הקערה על פיה והוכרז על גזירת ההשמדה הנוראה ביותר בדברי ימי העם היהודי.
הלקח ברור: האנטישמיות אינה נובעת מ'בדלנות' ומאורחות-החיים השונים של היהודים. יש לה סיבות אחרות, עמוקות יותר. אימוץ הנורמה של "ככל הגויים בית ישראל" לא תביא להיעלמות האנטישמיות. אולי להפך.

שורש הבעיה
כשהחליט המן על גזירת ההשמדה, פעלו היהודים בדרך משונה מעט. מרדכי, שר חשוב, המודע לנבכי הפוליטיקה המלכותית, לא פנה ישירות לחצר המלכות. תחת זאת יצא לחוצות בלבוש שק ואפר, וזעק "זעקה גדולה ומרה". מרדכי אסף רבבות ילדי ישראל ולימדם תורה. הוא הכריז על צום של שלושה ימים, כביטוי לחזרה בתשובה ובקשת רחמים מבורא העולם. רק אחר-כך התפנה לעשייה דיפלומטית ושיגר את אסתר אל אחשוורוש.

למרדכי היה ברור שמדובר בניסיון שבו העמיד הקב"ה את עם ישראל. הוא היה מודע לכך ששיוויון-הזכויות והמעמד הרם, גרמו ליהודים להתערבב בחברה הנוכרית באופן מוגזם. כמשקל נגד, הבין שצריך לחזק את הזיקה היהודית שהתערערה. וזה בדיוק מה שעשה - הוא פעל להגברת האמונה, לחישול רוחם של ילדי ישראל - עתיד העם. הוא ידע, שאם יצליח בזה - יסתדרו העניינים.
הלקח: כשמתרגשת צרה על עם-ישראל, צריך לחפש את השורשים הרוחניים שאיפשרו לה לקרות. כשמתקנים את הסיבה הפנימית, הרוחנית, קל הרבה יותר לבטל את ביטוייה החיצוניים.

חג האחדות
כשקבעו חכמי ישראל את אופיו של החג, הקפידו לשלב בו מאפיינים של אחדות ועזרה לזולת: "משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים". בכך הציבו משקל-נגד לפירוד הלבבות שגרם לגזירה.
לפני גזירת המן היה העם מפורד. היו שקראו ללכת למשתה אחשוורוש - והיו שהתנגדו נמרצות. היו שדגלו בהשתלבות בחיי התרבות של ממלכת פרס ומדי, והיו שראו בכך סכנה לקיומה של היהדות. כך גם אומר המן למלך אחשוורוש: "ישנו עם אחד, מפוזר ומפורד".

אבל אחרי הגזירה - התלכד העם. וכדי לשמור על אחדות זו, נקבע הדבר במצוות פורים, ואנו שולחים מנות איש לרעהו ומשמחים את האביונים. כך אנו זוכרים שכולנו אחים, בני עם אחד.
לפנינו תזכורת נצחית: מעבר לכל ההבדלים וחילוקי הדעות, כולנו עם אחד. דתיים ולא- דתיים, אשכנזים וספרדים, עולים וותיקים - כולנו אחים. זאת יש לזכור כל השנה, לא רק בפורים.

שמחה עם תוכן
המצווה המרכזית של פורים היא השמחה. גם בעמים אחרים, להבדיל, יש ימים שבהם יוצאים אנשים מחופשים לרחובות, שותים ומתהוללים. אבל השמחה ההיא ריקה מתוכן, ותוצאותיה בהתאם: השתוללות חסרת רסן, חינגה של איבוד חושים וטירוף.

לעומת זאת, בעם-ישראל, השמחה מלאה ערכים ותכנים. יש לה משמעויות עמוקות ודרכי- ביטוי יפות וערכיות. הדבר נבחן גם ביחס לזולת: במחיצת אדם מתהולל מסוכן לעמוד; אבל כשיהודי שמח באמת, הוא מרגיש דווקא אז צורך לשמח את זולתו. לכן הוא שולח מנות לרעיו ומביא את השמחה גם ללב העניים.
זו שמחה אמיתית, שמחת פורים

בס"ד

מתוך אתר ישיבה

יסודות הנצח במגילת אסתר

הרב שלמה גורן זצ"ל

מוקדש לעילוי נשמת
ר' מאיר ב"ר יחזקאל שרגא ברכפלד זצ"ל
וחיים רפאל בר רחל ממן

עם ישראל עתיק היומין, המלומד בניסים, כל דברי ימיו אינו אלא שרשרת אחת של ניסים גלויים ונסתרים. דרכו, עליותיו וירידותיו, נצחונותיו וכשלונותיו, גם אלה הטבועים כביכול בחותמות הטבע, אין להבינם כמות שהם ואין לנתחם מתוך גישה הסטורית-מדעית רגילה, ולא מתוך גישה חומרית של שיקול יחסי הכוחות שלו לעומת אלה של אויביו. החוקרים ואנשי המדע המנסים להסביר על רקע הסטורי-חברתי את התופעה השמיימית הזאת, קיומו של ישראל כעם, על אף השנאה הנצחית הכבושה, הנגישות והרדיפות מצד רוב רובו של העולם הסובב אותנו, המסבירים איך כבשה אחת יכולה להתקיים בין עדת זאבים, מתעלמים מן האמת ההסטורית המתגלית בסיכומו של החשבון העולמי הכולל בדבר כח ההכרעה של הטוב העליון המשמש כמטרה לכל היקום. ואם כי מתהוות לעיתים קרובות פרצות חמורות ברציפות הזמן ובתהליכי ההסטוריה בהתקדמות לקראת הגשמת המטרה הנכספת הזאת של השגת הטוב העליון, מתגלות נסיגות וסטיות מדרכי ההתקדמות, והן מתגלמות ביסורי דורות שלימים, בירידה מוסרית, ובהשחתה חברותית, הרי אין האחידות והרציפות של ההתקדמות הזאת נפסקה על ידי כך, כי תמיד בסופו של דבר, זכות ההכרעה היא לצד הטוב, כי הוא הכח המניע להתקדמות הכרחית של היקום.

קנה המידה העולמי לטוב ולרע, לגאות ולשפל, לעליה ולירידה של האנושיות, הוא עם ישראל. יחסי אומות העולם לעמנו, מצד אחד, והמתח הרוחני מוסרי של עם ישראל עצמו הוא המודד העולמי להתקדמות לקראת המטרה או לנסיגה ממנה.
זה העקרון עליו מושתתת תורתם של נביאי ישראל, עליו מבוסס חזון אחרית הימים של תורת ישראל לאנושות כולה.
מסכת הסטורית מאלפת ביותר המשקפת את מאבק האיתנים הנצחי בין הטוב לרע, בין עמלק הדורות לישראל, המתבטא בשנאת עולם של אומות העולם לעם עולם, ניתנת לנו במגילת אסתר, הקובעת לעצמה עליונות בין כתבי הקודש, חג מיוחד בין חגי ישראל, ומעמד נצחי בתורת ישראל. כמו שכתב רבנו הגדול הרמב"ם ז"ל: כל ספרי הנביאים וכל הכתובים עתידים להיבטל לימות המשיח, חוץ ממגילת אסתר, והרי היא קיימת כחמישה חומשי תורה וכהלכות תורה שבעל פה שאינן בטלין לעולם. ואף על פי שכל זכרון הצרות יבטל, שנאמר: "כי נשכחו הצרות הראשונות וכי נסתרו מעינו", ימי הפורים לא יבטלו, שנאמר: "וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם".

במה צפון סוד נצחיותה של מגילה זאת? ומה חזון העתיד הגנוז בה ובימי הפורים לאחרית הימים? התשובה היא בארבעת קוי יסוד נצחיים בהשקפת עולמה של היהדות שנתגלו באופן מוחשי בחייה של האומה הישראלית בתקופה הרת עולם זו, צפונה קדושתה ועליונותה של מגילת אסתר.
ברציפות המאורעות שאירעו בזה אחר זה בתקופה זו, נתגלו תכונותיו העילאיות של ישראל, ומגילת אסתר לא ללמד לשעתה ולזמנה ועל מלכות פרס בלבד, כי אם באה ללמד על העתיד לבוא ועל פני כל העולם כולו.

היסוד הראשוני הוא שלילה מוחלטת של הגלות, כי מאורעות פורים מלמדים אותנו כי המצאו של עם ישראל בגלות אינו מהוה רק סכנה לאומית ורוחנית כעם, כי אם עצם קיומו של כל יהודי ויהודי נתון בסכנת השמד וכליון ח"ו. לא קיימים כלפיו אצל אומות העולם כל חוקי חברה אלמנטריים ביותר להבטחת חייו כפרט וככלל. גזרת התורה "ובגויים לא תרגיע", שרירה וקיימת ומבטאה את המציאות המרה של יחסו של הגוי לישראל.

יסוד שני יש ללמוד ממגילה זו את דרכי ההשגחה העליונה על עם ישראל הפועלת אמנם בהסתר פנים בחביונות המאורעות במיזוגן והתאמתן המופלאה של כל פרט לפרט אחר, וכל חוליה כשהיא מתקשרת לחוליה שאחריה, אנו מוצאים התאמה בזמן, התאמה במקום, והתאמה בצורה, כך שהם מצטרפות לשרשרת גדולה של מעללים מכוונים ומותאמים מראש, אשר בכח התאמה מופלאה זו קוראים אנו את ההצלה נס, אם כי בפירוק החלקים והחוליות משרשרת המאורעות לא מתבלט כל נס.

יסוד שלישי הצפון במאורעות ימי הפורים הוא זכרון המלחמה והשנאה הנצחית בין ישראל לעמלק אשר במקרה זה הופיע בדמות המן. המושג עמלק, משמש כמקור ההשחתה והרע בעולם, ומופיע תמיד כפרט או ככלל, ומשתזר במאורעות הדמים נגד ישראל. מלחמה זו היא סמל הניגוד בין האור לחושך, בין הטוב לרע, על כן צותה התורה לזכור ולהגביר שנאתנו למקור ושורש הרע בעולם, "כי יד על כס יה מלחמה לד' בעמלק מדור דור".

היסוד הרביעי הוא טהרת הנשק, קדושת המחנה ומטרת הכח הצבאי של ישראל, להגנה ולבטחון פרטי ולאומי של ישראל. שלוש פעמים חוזרת מגילת אסתר על ההכרזה "ובבזה לא שלחו את ידם". זהו קנה המידה לקדושת הצבא בזמן קרב ונצחון. כי לא האינטרס הפרטי עמד לפני הלוחמים כי אם הצלת העם וכבודו, ככתוב "ושאר היהודים אשר במדינות המלך נקהלו ועמוד על נפשם ונוח מאויביהם והרוג בשונאיהם, ובביזה לא שלחו את ידם".
אלה הם יסודות הנצח של עם ישראל, ובהם צפון סוד הקדושה והעליונות של מגילת אסתר וימי הפורים לעם ישראל בכלל וצבא ישראל בפרט.

בס"ד
תודה יפה

אשרייך כל הכבוד