''זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל.." F2H הורדה ישירה מילים צלצול פלייבק רמיקס יוטיוב

''זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים'' (במדבר יט יד)

'אמר ריש לקיש: ''מנין שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה? שנאמר: ''זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל''''' (ברכות סג: )






דברי חז''ל אלה מהוים לדעת ה'חפץ חיים' זצ''ל, עצה טובה ללמוד תורה: ובדרך משל המשיל זאת לסוחר גדול שהיה טרוד במסחרו מבקר עד ערב. מרוב טרדותיו לא היה לאיש זמן להתפלל בצבור וכמו כן לא נותר לו הרבה זמן במשך היום והלילה לקביעת עתים לתורה. חלפו השנים ושער לבן החל מבצבץ בזקנו, כחותיו נדלדלו והוא החל לחוש כי קיצו קרב ובא ולא רחוק היום בו יצטרך ליתן דין וחשבון על מעשיו לפני מלך מלכי המלכים. אי לכך, החליט כי עליו להכין צידה לדרך ולצורך זה עליו לשנות את סדר יומו. מאותו יום ואילך הלך בכל יום לבית הכנסת לתפילת שחרית בצבור ולאחר התפילה נשאר במשך שעתים בבית המדרש כדי ללמוד ואח''כ הלך לחנותו.
כאשר הגיע לחנות, לאחר שהייה של כשלש שעות בבית הכנסת ובבית המדרש שאלה אותו אשתו בתמהון לפשר אחורו והוסיפה ואמרה לו: ''הלא ידעת כי בשעות האלו החנות הומה סוחרים הממהרים לדרכם ומה לך כי התמהמת מלבוא''? התחמק הבעל מלהשיב לה, רק זאת אמר לה, שהיה טרוד בענין חשוב מאד ונאלץ היה להתעכב.
וכך במשך כמה ימים היה מאחר מלבוא לבית המסחר וכך התחמק מלספר לאשתו היכן היה.
בקר אחד פקעה סבלנותה של האשה וכאשר ראתה ששוב הוא משתהה מלבוא לחנות, יצאה לדרך כדי לחפש אחריו ולברר פעם אחת ולתמיד להיכן הוא נעלם בכל בקר.
מה רבה היתה תמיהתה וכמה גדול היה קצפה, כאשר נתברר לה שבעלה נמנה בשעות אלו עם חובשי בית המדרש. היא מיהרה לעבר בית המדרש ואכן ראתה במו עיניה את בעלה יושב רכון על הספרים והוגה בתורה. מיד הרימה קול גדול ואמרה: ''מה אתך? האם יצאת מדעתך?! הלא החנות מלאה קונים ואתה יושב כאן ולומד?! לא איכפת לי ההפסד שהנך גורם לנו, אבל כלום אפשר לגרש לקוחות קבועים מהחנות, בשעה שמכל עבר ישנם סוחרים המתחרים בנו''!
ענה בעלה: ''שמעי נא רעיתי ועני לי מה היית עושה אילו בקר אחד היה בא מלאך המות ואומר לך שהגיע זמני להפטר מן העולם, כלום היית יכולה לומר לו שאין עתה פנאי לכך, אם כן מהיום ואילך חשבי בכל בקר בשעות שאני נעדר מהחנות, כאילו נלקחתי על ידי מלאך המות ומה איכפת לך שאחרי שעה או שעתים אקום לתחיה ואבוא לעזור לך בחנות''.
על כגון זה נאמר: 'אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית את עצמו עליהם' על האדם לחשוב כאילו הוא מת ואז יתבטלו מאליהם כל התרוצים והסבות המעכבים אותו מללמוד.

''זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל'' (במדבר יט ב)

כתב רש''י: '''אֲדֻמָּה תְּמִימָה'' שתהא תמימה באדמימות, שאם היו בה שתי שערות שחורות פסולה'. מבאר הרע''ב: דלרבותא נקט 'שחורות'
דהרי אף בשאר צבעים נפסלה, אלא דאמרינן במסכת נדה: 'אמר רבי חנינא: ''שחור אדום הוא אלא שלקה''' (נדה יט.). וא''כ יש לחשוב ששחורות כשר שהרי עיקרן ותחלתן היו אדומות. ולכן נקט דוקא 'שחורות'.

''וְכִבֶּס בְּגָדָיו הַכֹּהֵן וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם וְאַחַר יָבֹא אֶל הַמַּחֲנֶה וְטָמֵא הַכֹּהֵן עַד הָעָרֶב'' (במדבר יט ז)

כתב ה'משך חכמה': 'ודע כי כל עבודות חוץ המה מטמאים בגדים והעוסק בהן טמא מלבוא למחנה שכינה, אך דוקא הני דתחלתם בפנים כמו המשלח השעיר והמוציאים פרים הנשרפים וכן העוסקים בפרה, שצריך להזות נגד פני אהל מועד, אבל צפרי מצורע, הכהן אינו נהיה טמא, שאינו שייך לעבודה דפנים כלל, כי הטומאה במקום שיש קדושה'.

''וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל הַטָּמֵא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְחִטְּאוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר בָּעָרֶב'' (במדבר יט יט)

כתב ה'טעמא דקרא' להגר''ח קנייבסקי שליט''א: כתיב: ''הַטָּהֹר'' חסר, שאין צריך טהור ממש, שגם טבול יום כשר בפרה.

''וַיָּרֶם משֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם'' (במדבר כ יא)
כתב ה'משך חכמה': 'דע כי הברכה אשר בחפץ ה' ובסבר פנים יפות, היא אינה מהוללה בכמותה, רק באכותה, כי זה ענין יותר נשגב ויותר נאה אשר במעט המזון יושבע רעבונו ובמעט השתיה יושבר צמאו וכנאמר: ''וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשׂבַע'' (ויקרא כו ה). ופרש''י: שיהיה 'אוכל קמעה והוא מתברך במעיו'. ולכן אמרו ז''ל: 'לא נתקררה דעתם של ישראל, עד ששמעו ''וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשׂבַע''' (זוהר מדה''נ פ' תולדות קלו). שזה ענין נשגב, שבמעט המזון יספיק לנפשו ואם יאכל האדם מזון היוצא מידו של הקב''ה - הוא אושר נפשי ומזון רוחני, כאשר הפליאו חז''ל במן 'לחם אבירים' ולכל אחד לפי שלמותו כמאמרם: 'תנו רבנן: ''לֶחֶם אַבִּירִים אָכַל אִישׁ'' (תהילים עח), לחם שמלאכי השרת אוכלין אותו' (יומא עה: ).
ולכן, אילו לא שינו מאמר ה', היתה הברכה במעיים באכות ולא בכמות, כאשר היה במן, שהמרבה לא העדיף מעומר והיה מספיק. ושתייתם היה ענין נפשי, אשר בזה נבדלו משתיית הבהמות ולכן בציווי ה' נאמר: ''וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע'' (במדבר כ ח) ולא כתוב: ''רַבִּים'' וגם כתוב בציווי: ''וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם''. ''וְאֶת'' אפסקיה קרא [כדאמר בב''ק סה עה''פ ''וְאֶת אֲשָׁמוֹ'' (ויקרא ה)], דשתייתן יהיה נבדל משתיית הבהמה. אולם כאשר לא עשו כפי ציוויו, אז כתוב: ''וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם'' שניהם שוו בשתיה - והברכה אינה רק בכמות.

''וַיַּפְשֵׁט משֶׁה אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו וַיַּלְבֵּשׁ אֹתָם אֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וַיָּמָת אַהֲרֹן שָׁם בְּרֹאשׁ הָהָר וַיֵּרֶד משֶׁה וְאֶלְעָזָר מִן הָהָר'' (במדבר כ כח)

כתב רבנו בחיי: 'ודרשו רז''ל: 'שלשה מתו בנשיקה; משה ואהרן ומרים'. במשה ואהרן נאמר בהם: ''עַל פִּי ה' '' אבל במרים לא נאמר: ''עַל פִּי ה' '' לפי שגנאי הדבר. ויש לתמוה; שלא מצינו כאן, שהזכיר הכתוב במיתתו של אהרן ''בְּרֹאשׁ הָהָר'' עפ''י ה' כשם שנאמר במשה: ''וַיָּמָת שָׁם משֶׁה עֶבֶד ה' בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי ה' '' (דברים לד ה) אלא, שלא רצה להזכיר בו כן במקום הזה, לפי שבמקום זה המרו את פי ה' בחטא הכאת הסלע פעמים... ואיך יתכן שיזכיר במקום זה שהיתה מיתתו ע''י מי שהמרהו והוא פי ה' שכתוב בו: ''עַל אֲשֶׁר מְרִיתֶם אֶת פִּי'' (במדבר כ כד) ומפני שלא הזכירו כאן, נצרך להזכירו במקום אחר, בסדר 'אלה מסעי', הוא שבאר שם: ''וַיַּעַל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֶל הֹר הָהָר עַל פִּי ה' וַיָּמָת שָׁם''' (במדבר לג לח).
(ויתכן שגם זמן פטירתו מוזכר ב'מסעי' שהיא נקראת ברוב הפעמים סמוך לר''ח אב שאז זמן פטירתו. אולם צריך ביאור למה שנותיו הוזכרו ב'מסעי').