*** עיון לפרשת בהעלותך - מסעות בחיים *** F2H הורדה ישירה מילים צלצול פלייבק רמיקס יוטיוב

פתיחה

בני ישראל לראשונה יוצאים למסעותיהם במדבר לקראת ארץ כנען, וההודעות לעם מכאן ולהבא על תחילת המסע או על חניה ושאר עניינים מתבצעות באמצעות חצוצרות:

וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת הַמַּחֲנוֹת: וְתָקְעוּ בָּהֵן וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ כָּל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: וְאִם בְּאַחַת יִתְקָעוּ וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ הַנְּשִׂיאִים רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל: וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים קֵדְמָה: וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה שֵׁנִית וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים תֵּימָנָה תְּרוּעָה יִתְקְעוּ לְמַסְעֵיהֶם: וּבְהַקְהִיל אֶת הַקָּהָל תִּתְקְעוּ וְלֹא תָרִיעוּ:

(במדבר י', א'-ז')


כאמור, החצוצרות תופסות תפקיד חשוב בהודעות לעם בעת נדודיהם במדבר אנו מבינים מהפסוקים שיש שתי צורות נשיפה בחצוצרות, עם תפקיד ברור לכל אחת מהצורות. ענייני תחילת המסעות מתבצעות באמצעות 'תרועה', וכל שאר ענייני הבירוקרטיה של העם בעת חניה מתבצעות בעזרת 'תקיעה'. בעיוננו הפעם ננסה לעמוד על אופי התקיעות והמסע הפרטי של כל אדם כשהוא עובר במהלך חייו.


בין התקיעה לתרועה

ר' צדוק מסביר שיש הבדל משמעותי בין התקיעה לתרועה, ולכן השימוש בהם הוא למטרות שונות בתכלית: התקיעה בעת החניה והתרועה בעת היציאה למסע:

"כי תרועה מתרגמינן יבבא שבא על צער, ותקיעה על שמחה וכמו שאמר שם אחר כך כי תבוא מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות וכו' וביום שמחתכם ובמועדיכם ותקעתם. בשעת מסע האדם בדרך הוא בטרדא ובצער ואינו בנייחא...ועל כן היה הסימן המסע בתרועה. והקהל היה בעת החניה שהיו בנייחא ושמחה, והסימן בתקיעה"


התרועה היא תקיעה, אך תקיעה שבורה, יבבה, בכי, כמו שאומר התרגום. התרועה באה בעת משבר, מקרים רעים הבאים לערער את שלוות האדם, והקו הרציף של חייו נקטע. לעומת זאת, בעתות שלווה ושקט, כאשר דבר אינו מאיים על מרוצת חייו הישרה והרציפה של האדם הדבר מסומל בעזרת קול רציף, התקיעה. ביציאה למלחמה או למסע, כאשר האיזון שהיה מוכר לאדם מופר, הסימן לעם על השינוי הוא בעזרת קול רציף שנקטע, ממש כמו רצף חייו שהיה מוכר לאדם ששינה כיוון. לעומת התרועה, בעתות שלום ושמחה, כאשר האיזון נשמר, ההודעה על דברים רגילים מתבצעת כאמור באמצעות תקיעה רציפה.


נוסעים משבת לשבת

המסע שנסעו בני ישראל במדבר, אומר ר' צדוק, הוא רק דגם למסעות אחרים, מסעות שכל אדם ואדם עובר במהלך ימי חייו. אצל האדם היהודי, אומר ר' צדוק, המסע מתבצע משבת לשבת, כאשר נקודת החנייה היא שבת, והיציאה אליה היא במוצ"ש ולאורך כל ימי השבוע:

"וזה כל האדם כל ימי חייו: בימי המעשה הוא בטרדה, והוא הכנה לבוא שבת, דמי שלא טרח בערב שבת מה יאכל בשבת...וכן הוא גם ברוחניות דכפי מה שהאדם מתקדש ומכין עצמו בו' ימי המעשה כך הוא מרגיש הקדושה בשבת".


ר' צדוק מחליף לנו את משמעות המילה 'מסע' במילה 'הכנה', ואם רוצים להישאר בקונוטציה של הליכה, אפשר להמיר למשמעות של 'תהליך'. אדם נוסע במהלך חייו הפרטיים ועובר בתחנות שונות, כאשר תחנות התדלוק אינן עצירות, אלא דווקא חלק מהנסיעה עצמה, וזהו החידוש שמחדש לנו ר' צדוק. אנו רגילים לחשוב שבעת העצירה, ה'נייחא', נחליף כוחות, נתדלק את עצמנו ונצא לדרך בכוחות מחודשים. כל זה נכון בנסיעה רגילה, אך בנסיעה הרוחנית שלנו בביקורנו בעולם הזה, ההפך הוא הנכון! אדם מכין עצמו במהלך כל דרכו השבועית לעבר התחנה, שבת, מתקדש, מגדיל עצמו, מכין עצמו וטרוד לקראת המלכה. כאשר כבר באה שבת, אמנם נחים ומחליפים כוחות, אבל ה'דלק' לא מוחלף, אלא אז בדיוק משתמשים בו. מי שטרח לקראת שבת - יזכה גם ליהנות מהקדושה כפי מעלתו והכנתו.


במשך כל חיינו, אנו נוסעים משבת לשבת, כאשר כל שבת משפיעה לנו טוב ומהווה זריקת מרץ לקראת השבוע הבא שמתחיל מיד עם יציאתנו מתחנת השבת. בשבת שאחריה, אנו כבר נמצאים במקום אחר מבחינת ההכנה שלנו, ודרכנו למעלה רציפה ויציבה, אך נמצאת בקשיים תמידיים, לא בהכרח קשים, אך בהחלט כאלה שיכולים לתקוע לנו מקלות בגלגלים ולהפריע להתקדמותנו הרוחנית לקראת שבת הבאה, וניצול כל הכנתנו לקראתה.


בקהילות רבות נוהגים לומר לפני קבלת שבת את מזמור ק"ז, הפותח את ספר חמישי בתהלים. המזמור נאמר גם בתפילות יום העצמאות, ופותח במילים "הודו לה' כי טוב יאמרו גאולי ה' אשר גאלם מיד צר" הבעל-שם-טוב, שתיקן את אמירת המזמור הזה, עשה זאת דווקא בגלל המשך המזמור, המתאר חניה של בני אדם עוברי מדברות, יורדי ימים ואסירים. לפי הקשרים אלו אנו מבינים את הקושי הכרוך במסע השבועי הנקבע בכל שבוע מחדש, וכמו שמבאר ר' צדוק:

"ועל כן תיקן הבעש"ט לומר הודו בערב שבת במנחה סמוך לפנות ערב כי אז יוצאים מהטירדא למנוחה דוגמת עוברי ימים והולכי מדברות כשבאים ליישוב שצריכים להודות דכך קבע השם להנהגת האדם. והשבת הוא קודש, והשם יתברך מכניס אז קדושה באדם כמו שנאמר לדעת כי אני ה' מקדשכם"

המסע הזה קשה, דורש ומאתגר, כמו המסע של הימאים והנוודים במדבר. אולי אפילו צריך לומר 'ברכת הגומל' לאחר מסע מפרך כזה, אבל התמורה שמתקבלת בהשלמתו השבועית היא גדולה לאין שיעור, האדם שמשקיע את כל כולו במסע ובהתקדמות בשלביו, זוכה ליהנות מכל מאמציו בשבת, ומוכנסת אליו קדושה היישר מהשם יתברך. לכן גם מובן לנו מדוע השבת מוגדרת כנייחא, כיום שבו הכול שקט ומתנהל על מי מנוחות, ומה יותר מהנה ומפרה מאשר לזכות לקדושה מהקב"ה בכבודו ובעצמו? על אותה הדרך אפשר גם להבין מדוע גם קשה לצאת למסע...


כל ההתחלות קשות

הדרך שאותה נתאר עכשיו אינה שבועית, והיא דרך פרטנית של כל אדם ואדם לעבר מטרותיו הוא, כפי שחייו ורצונותיו ומדריכים אותו. לכל אחד מאיתנו יש שאיפות ורצונות המיוחדים רק לו, לפעמים קל להגשים אותם, ולעיתים קשה. אם כי לעיתים לא כ"כ קשה להגשים את הרצונות, קיימת בעיה אחת והיא שבכדי להגשים את אותם רצונות אנו צריכים להשתנות מעט, לתת מעצמנו - דבר שלא היינו רגילים אליו כלל מקודם לכן. הדברים אמורים בעיקר כלפי הדרכים בעבודת ה', והאדם צריך לשנות במעט או אפילו בהרבה את אורחות חייו המוכרות לו ולסביבתו. כאן בדיוק מגיעה ההתחלה של המסע, המפחידה כ"כ את האדם המנסה להגשים דבר שלא היה לו קודם וכרוך בדרך חדשה. ר' נחמן עומד בכמה מקומות על התחלות התהליכים שעוברים על האדם:

"גם כי עיקר כל הדברים הם ההתחלה, כי כל ההתחלות קשות מחמת שיוצא מהפך להפך, אבל אחר התחלה הוא נכנס מעט בהרגל, ואינו קשה כל כך. וכן בכל יום ויום שהולך למרחוק מההתחלה, כן נקל הדבר, שנכנס מעט בהרגל. נמצא שעיקר כח העבודה של כל ימים אינו אלא ההתחלה..."

(ליקוטי מוהר"ן, ס"ב, ה')

"הצדקה מרחבת את כל הפתחים של הקדושה, כשאדם נכנס באיזה דרך ועבודה מעבודת ה' יתברך, אזי הוא צריך לפתוח פתח לכנוס באותו הדרך, ובשביל זה כל ההתחלות קשות"

(ליקוטי עצות, צדקה)



ר' נחמן מחדד לנו את עניין תחילת המסע שתיאר לנו ר' צדוק בדרך להשלמת המשימה. 'כל ההתחלות קשות', אומר ר' נחמן ע"פ המכילתא ומביא תימוכין לדבריו. למה ההתחלות קשות? 'מחמת שיוצא מהפך להפך', הכוונה שהאדם המתחיל תהליך חדש וקופץ בין שני דברים שונים בתכלית. מאדם שחטא באופן קבוע חטא מסוים, לאדם שנזהר באותו חטא לבל יחטא בו שוב. מאדם שהיה רגיל ללכת עם חולצה בחוץ והחליט שמעכשיו בשבתות הוא ילך עם חולצה בפנים. זה לא הוא, וגם הסביבה לא מכירה אותו ככה, והביקורות לא מאחרות להגיע, וזה קורה תמיד, ובעיקר בהתחלה: "מה קרה, פתאום נהיית צדיק?", "אפשר לחשוב, תפילה של מקובל לא יורד מעשר דקות לפחות", "פשש, איזה צדיק..." והדוגמאות עוד רבות...


ההתחלה היא קשה, אבל רק היא. כי מרגע שמתחילים, לאט לאט גם מתרגלים לרעיון השינוי שעובר עלינו, וההתחלה נראית פשוטה, ואז אנו שואלים את עצמנו למה לא עשינו זאת קודם?

במקור השני, ר' נחמן מדבר על פתיחת פתח כהתחלה של שבירת דרכי התנהגות לא רצויים - הצדקה גורמת לאדם להיות אדם נדיב יותר ממה שהיה קודם, והיא רק רמז לכך שאדם פותח את כיסו ונותן לאדם האחר. הוא פותח פתח, וצדקה היא עוד דוגמה פשוטה. מה קורה שצריך לפתוח את עצמו למבחן פרטי האם מידותיו מתוקנות? האם הוא בכלל רוצה לתקן אותם או שהוא מפחד? כאן בדיוק נכנס הפתח הקטן, שאט אט מתרחב.


התרועה שמסמלת על פתיחת המסע לתיקון העצמי בדברי ר' צדוק, יכולה לשמש כאן ביטוי לשבירת המוסכמות, הסרת המחיצות שמונעות מהאדם את השינוי שהוא כה רוצה לחולל בעצמו. התרועה היא כמו פטיש אוויר שדופק ומכה ללא רחם, ונותן את האות לתחילת השינוי. לאחר שכבר נוצר חור במחיצה העוטפת את האדם, יכולה כבר תקיעה רציפה וארוכה ללא מעצורים לעבור דרך החור, לסמל את השלווה והשקט עד תחילת התהליך הבא, שיתחיל אף הוא בתרועה, ויסתים בתקיעה.


נילקח מאתר יהדות
http://www.kipa.co.il

תודה גברבר