אמונה נה נה נה..יש א-מ-ו-נ-ה F2H הורדה ישירה מילים צלצול פלייבק רמיקס יוטיוב

בס"ד

אנחנו ניפגש אחרי 120"

רק בלילה, כשאחרוני המנחמים עוזבים את בית המשפחה הרב קרויזר מרשה לעצמו לבכות. הרב שאיבד את שני בניו בתאונת דרכים מחרידה מדבר לראשונה מאז האסון. הוא לא שואל למה, ואיך בשנייה אחת איבד את בנו החייל ובן נוסף שעדיין לא חגג בר מצווה. "יש לנו שאלות לקב"ה", הוא אומר, "כשנגיע למעלה אחרי 120, נקבל את התשובה"

בעיצומה של השבעה ביישוב מצפה יריחו אסף הרב יהודה קרויזר את בני משפחתו, וניגש איתם לחלון המשקיף על ים המלח. "מה שנכנס לשם לא יוצא", אמר ועודד את אשתו ואת שבעת ילדיו הבוכיים להשליך לים המוות את כל השאלות והספקות שהתעוררו אצלם מאז האסון. "זרקנו את היצר הרע לים המלח", הכריז לאחר מכן, "את התשובות נקבל אחרי 120".

לפני שבוע איבד הרב קרויזר שניים מבניו בתאונת דרכים מחרידה ליד מצפה יריחו. רכב הטויוטה שבו נהג שלמה, יצא משליטה בכביש הרטוב, הסתחרר והתנגש באוטובוס. ארבעה מנוסעי הרכב נהרגו במקום, כולם תושבי מצפה יריחו.

לזירת המוות הגיע הרב קרויזר כחצי שעה אחרי התאונה. חתנו חמי באב"ד החזיק אותו די רחוק כדי למנוע ממנו את המחזות הקשים. "הם פצועים קשה מאוד", סיפר בא ב"ד לאב המודאג. "שיעשו מה שיכולים", השיב הרב שכבר הבין את גודל האסון שהתרחש.

שש שעות אחר כך הובאו למנוחות שני האחים שלמה וישי קרויזר. שלמה (24) סרן בצה"ל שהיה בחופשת שחרור שירת כמפקד פלוגה בגדוד חרוב. ישי (12 וחצי) למד בכיתה ז' בישיבת "מקור חיים" בירושלים. ההורים, הרב יהודה ושלומית, החליטו לוותר על הלוויה צבאית.

בצבא היה מי שחשב שהסיבה נעוצה באידיאולוגיה שמפיץ האבא. הרב קרויזר הוא ראש ישיבת "הרעיון היהודי" שייסד הרב מאיר כהנא בשנת 1987. קרויזר נחשב לאחד המומחים בהלכות הקשורות להר הבית ומפורצי הדרך לעליות לאתר הקדוש. בין היתר הטיף נגד מילוי פקודות לפינוי יהודים משטחי ארץ ישראל.

בהמשך הסביר האב את הסיבה שבגינה ויתר על הטקס הצבאי. בירושלים אסור להלין את המת (ההלכה קובעת כי יש לקבור את המת ביום שבו נפטר, ר"ש), וטקס צבאי פירושו עיכוב של כמה שעות".


המבט של השכול

עשרות אנשים מציפים את בית המשפחה בכל רגע נתון. בחצר יושבים עם חבריהם שבעת האחים שנותרו, בסלון האב, והאם שלומית מחלקת את זמנה בין פינת הישיבה לסלון.

אלבומי תמונות שמלווים כל משפחה שכולה בימי השבעה, בולטים בהיעדרם. "אמא לא רוצה פה אלבומים", מסביר אחד האחים. גם החשדנות כלפי התקשורת מלווה את ימי השבעה. משפחת קרויזר סירבה למסור לעיתונאים את תמונותיהם של שני הבנים שנהרגו, וכמובן סירבה להתראיין. גם פרצי בכי והתייפחויות על הטרגדיה המשפחתית כמעט לא נשמעים. במקום זה עסוקים ההורים בהעלאת זיכרונות עם האורחים-קצינים בצבא, הורים שכולים, אנשי חינוך, רבנים, אנשי ימין קיצוני ובני משפחה.

לסלון נכנסים כ-20 ילדים מבית הספר שבו למד ישי. כשייצאו מכאן יבקרו גם אצל שתי המשפחות הנוספות, של אחיה חורי ואיתן אורנבך שנהרגו אף הם בתאונה. חוויה לא פשוטה לבני 13. חסרי אונים יושבים הילדים מול האב השכול, בלי יכולת לדבר. רק קולות שקטים של בכי נשמעים.

"אם ישי היה רואה אתכם בוכים", אומר האב, "הוא לא היה שמח. היה מביא שני חמורים מהוואדי ומרכיב אתכם. ישי היה ילד עליז. היה אומר לכם 'מה אתם בוכים?' ישי רוצה שנהיה שמחים. כשקראתי לו ישי בברית המילה, אמרתי שארבעה נכנסו לגן עדן ללא חטא. גם ישי
נכנס לגן עדן ללא חטא, עוד לא היה בר מצווה" (על פי היהדות עד גיל מצוות האב נושא את חטאי בנו, ר"ש).

לפני כמה חודשים לקח שלמה את ישי למשחק כדורסל של מכבי תל אביב באצטדיון יד אליהו. אחרי המשחק קנה לו שלמה חולצה של הקבוצה. "ביום הראשון בכיתה ז'", נזכר האב, "רצה ישי ללבוש את החולצה של מכבי. אמרתי לו שזה לא מתאים ולא מכובד, אבל הוא התעקש. רק אחר כך הבנתי שהיה שם משהו פנימי. זה לא רק מכבי, זה מי קנה לו את החולצה, זה החיבור שלו עם אחיו הגדול. גם כששלמה היה מסיע אותו לבית הספר והיה הולך לידו במדים של קצין, ישי היה מתמלא שמחה באחיו הגדול".

בין ההורים השכולים שבאו לנחם בשבוע שעבר היה גם דוד חטואל, שאשתו וארבע בנותיו נרצחו בפיגוע ירי בציר כיסופים. "יש אנשים שבאים לפה לנחם", אומר הרב יהודה קרויזר, "מספיק לי רק להסתכל להם בעיניים, ואני יודע שהם ממשפחת השכול. יש מבט כזה שלא צריך לומר כלום אחריו".

לפניו ביקר קצין בכיר ששלמה שירת בפיקודו. האב הודה לקצין שלא חייב את בנו למלא משימות הקשורות בפינוי יהודים. גם בפינוי גוש קטיף, מדגישים שם, הצליח שלמה, אז צוער בקורס קצינים, לבצע משימות של אבטחה ושמירות, וגם בתקופת שירותו כקצין בצפון השומרון לא נדרש להתקוטט עם מתנחלים.


ניפגש בסוף דרכים ושאלות

"ה' נתן וה' לקח", אומר הרב לאבי בינמו, אביו של סגן אורי ז"ל שנפל בטול כרם לפני כשנתיים, "זו מידת הרחמים". בינמו , העומד בראש עמותת הנופלים של חטיבת כפיר, מזדקף. "איפה הרחמים?" הוא מאתגר את הרב.

"כשנתן לנו הקב"ה את הילד", משיב האב, "לא שאלנו למה עכשיו, למה לא שבוע הבא, למה בן או למה בת. לא שאלנו שום דבר. קיבלנו אותו בשמחה. אבל כשהילד הזה נולד, כל ילד, למה הוא בוכה? על שני דברים. הוא יודע איזה עולם הוא עזב, וגם כי כתוב לו התאריך שבו יעזוב את העולם. ואת התאריך הזה אי אפשר להזיז בשנייה. כל אחד והזמן שלו, אחד מקבל עשר שנים, אחד 20, אחר 50 שנה.

אסור להתקרב לזה, אנחנו לא מבינים בזה, זה עולם אחר. זה כמו מכשיר חשמלי מסין עם הוראות בסינית, שכחו לשים הוראות בעברית. יש תשובה, היא ברורה, אבל לא לנו. יש קצר בתקשורת עם העולמות העליונים. אנחנו לא מבינים. זה עולם שהנשמה באה משם ולשם היא חוזרת. איך לוקחים את הנשמה הזאת? זו שאלה לקב"ה. יש הרבה צורות, אחד בתאונת דרכים, אחד בצבא, אחד בפיגוע, אחד במחלה חשוכת מרפא. זה כבר כלי העבודה. כל אחד נקבע לו באיזו צורה ייצא מהעולם".

אבל לא יכול להיות שאין לכם שאלות.
"אין לנו שאלות לקב"ה. אנחנו לא מבינים. כשאנחנו נגיע למעלה נקבל את התשובה. יש לנו אפשרות לפתוח ספר של שאלות, למלא את הספרייה פה בשאלות. ואז נלך כל היום עם שאלות. נעסוק בזה כל היום ולא נלך לעבודה. ויש לנו עוד ילדים ובית, ועם האסון נפיל אחרינו את כולם. אילו ידעתי שזה יחזיר את הילדים, הייתי עושה את זה בשמחה. אבל אותם זה לא יחזיר. האפשרות האחרת היא האמונה שלילדים האלה טוב שם. הם הגיעו לעולם שכולו טוב, וטוב להם שם. אז הצוואה שלהם היא להתחזק ולא ליפול".

איך עושים את זה?
"לקחתי את כל המשפחה, פתחנו את החלון, יש כאן את ים המלח, מה שנכנס לשם לא יוצא. זרקנו את היצר הרע הזה לים המלח. השאלות שלנו שם, את התשובות נקבל למעלה. הן לא יגיעו אלינו. אנחנו ניפגש אחרי 120 שנה. שכול, ככה אמרו לי, זה כמו לקחת תרמיל עם אבנים חדות ולשים אותו על הגב. אתה חייב ללכת, אבל את האבנים אתה מרגיש כל היום. ילד זה ילד, לקחו לך חלק מהגוף. אין תנחומים. זה לא יעזור. אבל השאלה אם שוקעים או הולכים לאיבוד. לא שנהיה שמחים, מותר לבכות. הבכי פה בלילות, יש בכי, אבל לא נופלים לתהום. ממשיכים. רק שיהיה לנו כוח להמשיך".

וואי חזק ביותר אני מפיץ סבבה??

חח בכייף בכייף...זכויותת שמורות לבורא עולם!!