על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים F2H הורדה ישירה מילים צלצול פלייבק רמיקס יוטיוב

בס"ד

על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים - כמה מוסר אפשר ללמוד ממעשה זה. .

מעשה שהיה באדם אחד בירושלים שעשה סעודה אמר לבן ביתו לך והזמן את קמצא אוהבי. באותו מקום היו שני אנשים ששם אחד 'קמצא' ושם השני 'בר קמצא' הלך המשרת וקרא בטעות לבר קמצא שונאו. בא בר קמצא וישב בין האורחים. פתאום רואה אותו המארח, ולא הבין מה עושה פה השונא שלו... אמר לו:הרי שונא אתה לי, ואתה יושב בתוך ביתי? קום צא לך מתוך ביתי.
ביקש ממנו: "אל תביישני ואני אשלם לך על מה שאוכל ואשתה." אמר לו:"אתה לא תשב פה, צא!"
התחנן בפניו, תעשה טובה, אשלם לך את כל דמי הסעודה רק אל תבייש אותי.." אמר לו:"לא מעניין אותי כלום, קום ולך!".
היו שם מחכמי ישראל ששמעו איך מביישים את בר קמצא ולא מיחו.

בר קמצא מובא לסעודה של שונאו. הוא מבקש מבעל הבית, "הואיל וכבר באתי, תשאיר אותי ואשלם לך את דמי הסעודה". המלים "הואיל וכבר באתי" מבהירות כי בר קמצא יודע שהוא הוזמן בטעות לסעודה, ולמרות זאת הוא מבקש שיוותר לו להישאר. על אף ההפצרות המרובות מסרב בעל הסעודה להשאירו, וסירובו נובע מקשיות לב. זאת אומרת שאמנם בר קמצא היה רשע, אבל גם בעל הבית לא היה 'טלית שכולה תכלת' שכן אחרי כל כך הרבה הפצרות, ובקשות שלא יעשה לו בושות היה צריך להתפשר.
לכן גם היתה תביעה על החכמים שהיו באותה סעודה ולא מיחו. ולכן אנו רואים גם את התגובה של בר קמצא, לא כלפי קמצא עצמו אלא לגבי החכמים שלא מיחו...

מיד יצא בר קמצא. אמר בליבו: "כל המסובים יושבים להם בשלווה, לא אמרו כלום, אלך ואלשין עליהם."
מה עשה? הלך לשליט הרומי ואמר לו:"כל הקרנות שאתה שולח ליהודים שיקריבו, הם אינם מקריבים אלא מחליפים אותם בקרבנות חלופיים." השליט לא האמין ואף נזף בו על דבריו. הלך אליו שוב חזר על דבריו והפעם הציע : "אם אינך מאמין לי, שלח איתי שליח ואת קרבנך ואז תדע שאיני משקר."

קם בלילה ועשה בבהמות ששלח השליט מומים. הוא לא הוריד להם רגל או יד שזה גם הגוי יכול להבין שזה מום ואי אפשר להקריב. אלא עשה בהם מומים ב'ניב שפתיים' או ב'דוקין שבעין' שזה נחשב כמום רק בעיני היהודים ולא נחשב מום אצל הגויים.
ראה הכהן את המום ולכן הקריב קרבנות חלופיים במקומם. אמר שליחו של מלך רומא: "למה לא הקרבת את קרבן המלך?" אמר הכהן "מחר אקריב את קרבנו."
למחרת בא השליח וראה ששוב לא הוקרב קרבן המלך. הודיע למלך שהיהודים אינם מקריבים את קרבנותיו – כשהקיסר שמע שלא קבלו את הקרבן שלח אליהם את נירון קיסר, הרומאי להחריב את ירושלים.

בר קמצא עשה מום או ב'ניב שפתיים' או ב'דוקין שבעין' (נזק דק בעין) שזה מום שהוא רק מום אצל היהודים ולא אצל הגויים.
לימוד גדול מונח כאן ולא רק בט' באב, אלא לכל השנה כולה.
מום בעניים זה מום אצל היהודים ולא אצל הגויים. הגויים יכולים לראות טלויזיה ואינטרנט ויכולים לראות את כל התועבות והזימות, כי מום בעיניים זה מום אצל יהודים "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עניכם אשר את ם זונים אחריהם"... אנחנו ניתן על כך את הדין! עלינו לשמור את העניים וגם הנשים יזהרו בצניעות שלא להחטיא את הרבים.
מום בשפתיים זה מום רק אצל היהודים אצל הגוי זה לא נחשב למום, גוי יכול לדבר מה שהוא רוצה, ניבול פה, קללות דברי נבלה- הוא גוי. אבל מום בשפתיים זה נחשב מום רק אצל היהודים.

הגויים עסקו בכישופים, גם נירון קיסר שרצה לדעת מהיכן לכבוש את ירושלים, לקח חץ וקשת וזרק את החץ למזרח והחץ נפל לכיוון ירושילים זרק למערב, ושוב החץ נטה לירושלים, בכל כיוון שזרק נפל לירושלים. ראה תינוק שחזר מתלמוד תורה שאל אותו מה למדת, 'ונתתי את נקמתי באדום .. הבין שבגלל שהיהודים חטאו, הקב''ה רוצה להחריב את בית המקדש אבל הקב''ה גם מבטיח שהוא ינקום ממי שיחריב...
חשב נירון קיסר: אותי הוא שולח להחריב. ולא עוד אלא שבסוף גם אשלם על זה, לא רוצה!!!! מה עשה נירון קיסר ברח משדה המלחמה. הלך והתגייר ויצא ממנו רבי מאיר בעל הנס וכל זרעו לומדי תורה!! מה אפשר לזכות ברגע אחד של אמת... הוא הבין שהוא השליח של ה' - הלך והתגייר.

אמר רבי אלעזר, בא וראה כמה גדולה כוחה של בושה שהרי סייע הקב''ה את בר קמצא והחריב את ביתו ושרף את היכלו. רבי אלעזר בא ללמד אותנו כמה גדול כוחה של בושה, מה זה לבייש יהודי.
אומרים לנו חז''ל שברור שבר קמצא אין לו חלק לעולם הבא כי היה מלשין 'מוסר', שאין להם חלק לעולם הבא. אם כך יכול היה הקב''ה לתת לו איזה התקף לב... לפני שיעשה מום אבל לא..
אומנם בר קמצא היה מוסר ומלשין על כל עם ישראל ואין לו חלק בעולם הבא, אבל היות וביישו אותו, סייע הקב''ה את בר קמצא.. שכל מה שתיכנן יצא לפועל.