*** הכהן הגדול וערי המקלט. *** F2H הורדה ישירה מילים צלצול פלייבק רמיקס יוטיוב

פתיחה:

פרשת ערי מקלט היא בין הפרשיות המוזכרות ביותר בתורה. האיזכור הראשון מוזכר בקצרה בפרשת משפטים, "מכה איש ומת- מות יומת, ואשר לא צדה והאלוקים אנה לידו ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה"[1]. בהמשך בפרשת מסעי[2], אחרי פרשת גבולות הארץ והציווי לערי הלויים, מופיעים פרטי דיני ערי מקלט בהרחבה גדולה.

בפרשת ואתחנן[3]מובא מימוש הציווי, שם גם מוזכרים שלש הערים בעבר הירדן בשמם: בצר, רמות (ראמת) וגולן - אותם "הבדיל משה". פרטים חדשים כישנים מופיעים שוב בפרשת שופטים[4]וכהשלמה להבדלת הערים ע"י משה בעבר הירדן מזרחי, מיעד יהושע[5]כנגדם, את קדש בגליל, את שכם ואת קרית ארבע, בצד המערבי.

איזכור כה נרחב, מביא אותנו לנסות להבין את ענין ערי מקלט, מעבר למשמעות הפשוטה של מקלט לרוצח בשגגה.

מדוע גולים?

בפרשת משפטים מובא "מכה איש ומת... ואשר לא צדה והאלקים אנה לידו ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה"[6]. כבר בזה טמונה השאלה מדוע לנוס? כאן הפסוקים סתומים, אך בפרשת מסעי[7]נאמר "ונס שמה רוצח מכה נפש בשגגה והיו לכם הערים למקלט מגואל" - כלומר, לכאורה, כל סיבת הגלות, או ליתר דיוק הבריחה אל עיר המקלט היא הגנה מפני גואל הדם שרוצה לנקום את מות קרובו. סימוכים נוספים להבנה זאת אפשר למצוא גם בהמשך הפרשה - "ואם יצא יצא הרוצח... ומצא אותו גואל הדם מחוץ לגבול עיר מקלטו אין לו דם"[8]. במשנה[9]מובאת מחלוקת בענין "רוצח שיצא חוץ לתחום ומצאו גואל הדם - רבי יוסי הגלילי אומר מצוה ביד גואל הדם ורשות ביד כל אדם, רבי עקיבא אומר רשות ביד גואל הדם וכל אדם חייבים עליו (אם הרגו אותו)". במיוחד לשיטת ר' יוסי שלגואל הדם יש מצוה להרגו אנחנו מבינים את חשיבות ה"מקלט". וכן את דין המשנה הקודמת[10]"שמוסרים לרוצח שני תלמידי חכמים שמא יהרגנו (גואל הדם) בדרך, ומדברים אליו דברים הראויים לו " (ומנסים לפייס את גואל הדם).

אך מעיון בדברים נראה שיש סיבה/סיבות נוספות לגלות הרוצח.

-נאמר "בעיר מקלטו ישב עד מות הכהן הגדול", וכי מובטחים אנו ש"חום לבבו"[11]של גואל הדם מפסיק במות הכהן הגדול ?

- עוד נראה מפשט הגמ' שאין רשות ביד גואל הדם להורגו מיד "עד עומדו לפני המשפט", כלומר אפילו שהגואל בשיא כעסו וחמתו הוא לא יכול להורגו ואין הוא גולה.

- על הפס' "והאלוקים אינה לידו" מביא רש"י את משל הקדמוני - "מעשה בשני בני אדם אחד הרג שוגג ואחד הרג במזיד ולא היו עדים בדבר שיעידו, (ולכן) זה לא נהרג וזה לא גלה, והקב"ה מזמנן לפונדק אחד, זה שהרג מזיד יושב תחת הסולם וזה שהרג בשוגג עולה בסולם ונופל על זה שהרג במזיד והורגו ועדים מעידים עליו ומחייבים אותו לגלות נמצא זה שהרג בשוגג - גולה, וזה שהרג במזיד - נהרג". מתוך מדרש זה נראה שיש ענין להגלות את הרוצח בשגגה כמין עונש, כמו שההורג שהרג במזיד - עונשו מיתה, אף הרוצח בשגגה - עונשו גלות. ואם כל סיבה היתה גואל הדם - מדוע אנחנו רוצים להפרע מן השוגג ?

- בין המקורות הקשים ביותר להבנה היא המשנה במכות[12]. בתחילת המשנה מובא "שמי שנגמר דינו (ועדין לא גלה) ומת הכהן הגדול, אינו גולה" - מה עם גואל הדם, מה עם העונש? אך סוף המשנה מפליאה אף יותר - "שכהן גדול שהרג, אדם שהרג כה"ג או אדם שנגמר דינו בלא כה"ג - גולים ואינם יוצאים מעיר המקלט לעולם - "שם תהא דירתו, שם תהיה מיתתו" אך המעניין מכל - "שם תהא קבורתו" ?!

לסיכום ביניים אפשר לומר שמצד אחד מצאנו סימוכין לכך שהגלות היא הצלה מפני גואל הדם, כמשמעות שמות הערים - "ערי מקלט", אך מצד שני מצאנו שגם כשאין שום חשש לגואל הדם -יש ענין להגלותו (כמשל הקדמוני) ויותר מזה לפעמים אנו פוטרים או מוציאים אותו מן הגלות גם שעדיין מרחפת הסכנה מפני גואל הדם (כגון במות הכהן הגדול).

הכהן הגדול והרוצח בשגגה

במות הכהן הגדול חוזר הרוצח בשגגה אל ביתו, "אל ארץ אחוזתו"[13]. מתוך הפסוקים מדייקת הגמ'[14]ש"אחד משוח בשמן המשחה (רש"י - התקופה 'עד סוף ימי בית ראשון שגנז יאשיהו את שמן המשחה יחד עם ארון הברית') ואחד מרובה בגדים וכן כהן גדול שעבר ממשיחותו (הוא החליף כהן גדול אחר בזמן שהוא פסול וכשנרפא הראשון וחזר לעבודתו - נקרא השני "עבר ממשיחותו" - רש"י) מחזירים את הרוצח" - כלומר מתירים לרוצח לצאת מעיר המקלט. וצריך להבין את הקשר בין מות הכהן הגדול לבין היציאה מעיר המקלט.

לפי ההבנה הפשוטה ביותר שבוססה מקודם - שכל הגלות היא בריחה מגואל הדם, מתרץ האברבנאל[15]שכאשר גואל הדם רואה שגדול הדור, הכה"ג, מת - הוא נרגע ומבין שאם הוא מת, כך דרך הארץ וסוף כל אדם למות. אפשר להסביר את תירוץ זה בשני אופנים. ההסבר הפשוט, שסוף גם הרוצח למות אך נראה שהנחמה היא גם בזה שבסופו של דבר קרובו הלך בדרך כל הארץ.

בנוגע ליחס בין הכהן הגדול לרוצח בשגגה מביא רש"י[16]שני טעמים: הראשון, ע"פ הספרי[17]- "הכהן הגדול בא להשרות שכינה בישראל ולהאריך ימיהם והרוצח בא לסלק את השכינה מישראל ומקצר את ימי החיים, אינו כדאי שיהא לפני הכהן הגדול" - לפי טעם זה הרוצח הוא זה שאינו ראוי ולכן צריך לגלות, אך ברגע שמת הכהן הגדול שוב "מתאזן" המצב והוא יכול לצאת מעיר מקלטו. לטעם השני[18], נראה שהחסרון הוא בכהן גדול - "לפי שהיה לו לכהן גדול להתפלל שלא תארע תקלה זו לישראל בחייו". במשנה[19]מובא "שאמותיהם של כהנים גדולים מספקות לרוצחים מחיה וכסות כדי שלא יתפללו על בניהם שימותו". על כך שואלת הגמ' וכי אם היו מתפללים האם תפילתם היתה מתקבלת והרי זו קללת חינם? אלא שמתרצת הגמ' "שהיה להם (לכהנים הגדולים) לבקש רחמים על דורם ולא בקשו".

תירוץ זה דורש ברור בכמה נקודות - במה מתבטאת אחריותו של הכה"ג עד שראוי שיתפללו עליו שימות?

כיצד יכול הכה"ג למנוע את התקלה - האם זה ענין של תפילה על כלל ישראל או נובע מבעיה בהנהגת העם?

וכן, אם זאת בעיה חינוכית מדוע אשם הכהן הגדול- הרי זה רצח בשגגה?

מתוך פסוק ששגור על לשוננו "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים"[20]נלמד שהמקום שממנו יוצאת ההוראה (תורה) היא מירושלים, מבית המקדש. ידוע שתפקיד הכהנים בכלל בנוסף לעבודת המקדש היה חינוך ושפיטת העם. כדוגמת הפס' הבאים: "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל[21]" ורק אז ממשיך הפס' "ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך". "שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו[22]", וכן "ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם[23]"....

סמיכות בתי הדין לבית המקדש התבסס כבר מימי משה רבינו, שאת אוהלו הוא נטה "פתח אוהל מועד" שם שפט ולימד את העם מבוקר עד ערב[24]. בבית המקדש - שנבנה על הר המוריה "שמשם יוצאת הוראה לעולם[25]" -היו שלושה בתי דין[26], סנהדרין קטנה פתח הר הבית, סנהדרין קטנה נוספת פתח (או בתוך) עזרת נשים והסנהדרין הגדולה בלשכת הגזית שמשם יוצאת תורה לכל ישראל. הסמיכות למקום המקדש חשובה הן בסמיכות ל"מקור התורה[27]" -ארון הברית[28], ומימלא זהו המקום להפיץ את התורה[29], והן בחיזוק יכולתם השיפוטית של השופטים לדין ולפרוע דיני נפשות[30]ומשגלתה שכינה ממקומה אף הסנהדרין (שבראשה עומד הכהן הגדול[31]ש"בא להשרות שכינה בישראל") גלתה[32].

אחריות הכהן הגדול:

אחריות הכהן הגדול כ"ראש המחנכים" מתבטאת ביותר מ"סתם" 'שהיה לו להתפלל שלא תארע תקלה' אלא שהוא היה צריך בפועל לחנך שדבר כזה לא יקרה. "תלמיד שגלה מגלין רבו עימו[33]" ולכאורה יש לשאול וכי משום שהתלמיד חטא יענש גם הרב בגלות? אלא שנראה שלפי חז"ל בעצם גם הרב חטא במידה מסוימת בזה שהוא לא חינך את תלמידו כמו שצריך. אולי זאת הכוונה בעצה "שלא ישנה לתלמיד שאינו הגון[34]" - אם הרב רואה שתלמיד זה עם כל העבודה החינוכית א"א להחזירו למוטב, רק אז "אל ישנה" שלא יחייבו גלות. בהמשך מחדשת הגמ' ש"דברי תורה עצמם קולטים[35]" אך זה אומרת הגמ' רק כאשר "הוא עסוק בה". הרב קוק[36]מסביר את המונח "לעסוק בדברי תורה". ישנם שני מושגים - האחד "ללמוד" והשני "לעסוק". המושג "ללמוד" תורה כוונתו ללימוד והבנה שאפשר למצוא לזה מקבילה בכל חכמה בעולם, אך "כשאנו מתעסקים בדברי תורה, הרי יש לנו קשר עם המקוריות של החיים"... [קשר] עם אותה תורה שהיא "תמימה משיבת נפש". אדם שעסוק בתורה הוא אדם שקשור לתורה, ונפשו - פנימיותו "משתנה" ומתרוממת ונקשרת אל "מקור החיים" בניגוד לרוצח שניתק את קו החיים. לפי פירוש זה אפשר להבין את דברי הגמ' שאדם שעוסק בתורה - התורה קולטת אותו, אדם כזה יקבל את ה"חינוך" שחסר לו דרך העיסוק בתורה. אדם שעוסק בתורה חי בצורת חיים כזו שאין מצב שבו יגיע למצב שהוא ההפך מחיים - "צדיקים קרויים חיים". (נראה שגם הגמ' במסכת מכות (י.), תוך כדי עיסוקה בפרשת ערי מקלט רומזת לענין זה שכן מובאת מימרא בשם ר"ל אשר לכאורה אינה שייכת לרצף הגמ' - "מאי דכתיב עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים -מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה שערי ירושלים (כלומר) שהיו עוסקים בתורה").

על פי ההסתכלות הנ"ל מתגלה לנו פן חדש של עיר המקלט: כמקום שבו לומדים ומתחנכים - "והצילו העדה את הרוצח". לכן "עיר שרובה רוצחים אינה קולטת[37]" - בעיר כזאת לא יוכל הרוצח להתחנך. ואולי זאת כוונת רב חמא בר חנינא שלפני שהיה דורש בענין ערי מקלט "פתח לה פיתחא להאי פרשתא" בפסוק "טוב וישר ה' על כל יורה (מלשון הוראה-לימוד) חטאים בדרך[38]" - בעיר המקלט מורים לרוצח את הדרך הנכונה.

בהמשך הגמ'[39]מובא תנאי נוסף בערי המקלט- הזקנים. עיר שאין בה זקנים אינה קולטת "דבעינן ודבר באזני זקני העיר וליכא". ענין הזקנים צריכים ברור, מדוע הם נצרכים בעיר מקלט."זקני העיר" מוכרים לנו משתי פרשיות נוספות, פרשת עגלה ערופה ופרשת בן סורר ומורה. בעיר שאין זקנים גם לא יוכלו להעמיד לדין בן סורר ומורה ולעשות את "טקס הוידוי" של העגלה הערופה. מתוך הגמ' נראה שאותו מ"ד שמצריך זקנים בערי מקלט מצריך זקנים גם כדי להחיל את דיני עגלה ערופה ובן סורר ומורה - כלומר רואים שיש קשר בין הצורך ב"זקנים" בכל הפרשיות.

תפקידם של הזקנים מתברר לנו מתוך פרשת עגלה ערופה. מיתתו של אותו "חלל" יכולה להיות אחת משתי סיבות עיקריות. או שהוא מת מרעב או שהוא נרצח. זקני העיר מצווים לענות ולומר "ידינו לא שפכו את הדם הזה"[40]. על זה מוכרת שאלת הגמ'[41] "וכי על דעתינו עלתה שזקני בי"ד שופכי דמים הם". אלא מתרצת הגמ' שזקני העיר "לא ראוהו ופטרוהו בלא עייייייזות ולוויה". מצד אחד אשמים הזקנים שהם לא פטרוהו בלא עייייייזות או, מסתבר, שלא חינכו את אנשי העיר לתת להולך צידה לדרך, או שלא לווהו וגרמו למיתתו. בכל מקרה נלמד מכאן את האחריות הכוללת של זקני העיר הן בתחום החינוכי והן בתחום המעשי.

מעיון נוסף בפרשיה זאת אפשר להביא עוד "משתתפים" שנושאים באחריות. הראשונים הם "זקניך ושופטיך[42]" - הם "הסנהדרין הגדולה שיושבים בלשכת הגזית"[43]או לשיטה נוספת בגמ' שם - "זקניך - זו סנהדרין, שופטיך - זה כהן גדול ומלך" אך גם אם לא פוסקים ע"פ שיטה זו עדיין "הכהנים בני לוי "[44]צריכים להשתתף בתהליך הכפרה - גם הם, כמחנכים, נושאים באחריות.

בענין הבן סורר ומורה וההלכה התמוהה ש"על שם סופו נהרג"[45]נראה שאפשר ללמוד מתוך פרשת ערי מקלט והביאור להלכה "שאל ילמד אדם תלמיד שאינו הגון[46]" - ישנם מצבים שמראש רואים שתהיה בעיה והפתרון האחראי ביותר הוא לפתור את הבעיה עכשיו כדי ש"ימות זכאי ואל ימות חייב[47]". מעניין לציין ששלוש ענינים אלה מצויים בסמיכות קרובה גם בפרשיות במשנה תורה. ערי מקלט -דברים יט, ועגלה ערופה ובן סורר ומורה -דברים כא.

עם כל הדיון על האחריות החינוכית עדיין צריך לשאול וכי כיצד אפשר לחנך - הרי לא מדובר כאן במזידים אלא בשוגגים, "בפתע" ובלי כל כוונה תחילה.

"השגגה"

כידוע התורה חוסכת במילים וחכמינו מדייקים בכל קוצו של יוד[48]וכל יתור. והנה בפרשת ערי המקלט נראה שיש אריכות גדולה מאד בהגדרת השגגה - "בפתע", "בלא איבה", "בלא צדיה", "והוא לא אויב לו" "בלא ראות", "לא מבקש רעתו", אשר לא צדה", "בבלי דעת" "והוא לא שונא לו מתמול שלשום". . .

אמנם הגמ'[49]מתמודדת עם "יתורים" אלה: למעט סומא, מתכוון, שונא (אפי' שוגג) , פרט לאומר מותר, פרט לקרן זוית, פרט למתכוון לזרוק שתיים וזרק ארבע, ללמד על דרך ההריגה וכו' כך שאין בעיה על האריכות בתורה. אך נראה שיש כאן רצון מיוחד לחדד את מהות השגגה.

המשנה בתחילת פרק הגולים נותנת לנו כלל ראשון לשגגה "כל שבדרך ירידתו גולה ושלא בדרך ירידתו אינו גולה". מסביר לנו הרמב"ם[50]: "שהרי דרך נפילה מצוי ברוב העיתים להזיק ודבר קרוב הוא להיות, שהרי טבע הכד לירד למטה במהרה והואיל ולא זירז עצמו ותיקן מעשיו יפה בשעת ירידה - יגלה". אך מי "שעולה בסולם ונפל על חבירו והרגו, פטור מן הגלות שזה כמו אנוס הוא שאין זה הדבר קרוב להיות ברוב העיתים אלא כמו פלא הוא". למדנו מהרמב"ם שהשוגג גולה על שלא היה אחראי למעשיו, ש"היה לו להסתכל". אמנם הוא לא התכוון להרוג, וזה הכלל השני במשנה "כל שיכול לומר לדעת הרג אינו גולה ושלא לדעת הרג גולה", אך הוא לא נזהר במעשיו והיה פזיז ולכן צריך לבוא על עונשו. וכך אנו רואים במעשה באותו בפונדק[51]שהשוגג אחרי שהרג פעם אחת, שוב "מתגלגל בידיו" להרוג בשוגג - זה לא מקרה חד פעמי, זאת דרך חיים פושעת שאותה צריך לתקן!

מתוך חומרת העונש והעיסוק הגדול בפרשת ערי מקלט נראה שהתורה מעבירה לנו מסר ברור - חוסר אחריות וזלזול בחיי אדם הם פשע וממש רצח. יתכן שזאת כוונת ריש לקיש שפתח לה להאי פרשתא[52]בפס' "מרשעים יצא רשע[53]" - אדם שרוצח בשגגה הוא רשע[54]!!

ענין הגלות:

החלוקה אונס, שוגג, מזיד היא כללית מאד, וכמו שכבר ראינו ה"שוגג" אינו בדיוק חף מפשע. ברמב"ם[55]אנחנו אף מוצאים חלוקה פנימית של "ההורגים בלא כוונה": ישנם כאלה שגולים וישנם כאלה שאינם גולים, חלקם בגלל קרבת השגגה לאונס וחלקם אינם גולים בגלל קרבת השגגה למזיד. ונשאלת השאלה הרי אותו אדם שקרוב למזיד אינו גולה אך גם אינו נהרג, והרי לכאורה אדם זה יוצא "נקי" בלא שום עונש. ואולי אפשר לתרץ שהעונש הגדול ביותר שמקבל אותו רוצח זה חוסר היכולת בכפרה.

כיוצא בזה מצאנו בגמרא בסנהדרין[56]- "המעביר כל זרעו למולך פטור, שנאמר "מזרעך" ולא כל זרעך". והרי לכאורה ק"ו, אם המעביר מקצת מזרעו נענש, כל שכן המעביר כל זרעו. מסביר המהרש"א ע"פ הסמ"ג ש"אדם זה עשה כ"כ עבירה גודלה שאין הקב"ה רוצה שיהא לו כפרה" - לא שלא מגיע לו למות אלא שהוא אינו ראוי למות[57]!! מזה לומד המהרש"א ש"אין עונשים מן הדין", לפעמים על פי שכלנו היינו נותנים עונש מסוים, אך הקב"ה אינו רוצה כביכול, בעונש זה - הוא לא מספיק!!

בענין הכפרה, נראה שהגמ'[58]אף אומרת זאת פירוש, אמנם לגבי המזיד אך הרעיון הנלמד דומה: "הוא שעשה מעשה במזיד לא לגלי כי הכי דלא להואי ליה כפרה"!! וגם בזה מלמדת אותנו הגמ' את המורכבות של ענישה מן הדין.

בגמ'[59]מובאת מחלוקת בענין "ולא אין משפט מוות" - האם מדובר ברוצח או בגואל הדם? הפסוק בשלמותו - "פן ירדוף גואל הדם אחרי הרוצח כי יחם לבבו והשיגו כי ירבה הדרך והכהו נפש ולו אין משפט מות כי לא שונא הוא לו מתמול שלשום"[60]. לכאורה הסיומת "כי לא שונא הוא ..." מרמזת ש"לו" ("ולו" אין משפט מות") הכוונה לרוצח. והכוונה שלא מגיע לו למות כי הוא לא שונא ולא התכוון להורגו. אך מכיוון שנושא הפס' הוא גואל הדם יש המבינים ש"לו אין משפט מות" הכוונה לגואל הדם. והכוונה שאם הוא הורג את הרוצח אין לו משפט מוות. ובזה נחלקו- למי אין משפט מות, לגואל הדם או לרוצח בשגגה. ונראה לומר שמ"ד "בגואל הדם הכתוב מדבר" מרמז, שלרוצח, כעקרון, יש משפט מוות! (אע"פ שהרג בשוגג).

הגמ'[61]אומרת: "מי שנגמר דינו ומת כה"ג שאינו גולה", ושואלת הגמ' "ושמא מי שגלה התכפר לו, אך זה שלא גלה לא [התכפר לו]? ומתרצת הגמ': "וכי גלות מכפרת?! מיתת הכהן הגדול היא המכפרת". לפי הנ"ל היה נראה שאין עיקר הכפרה בגלות ואם מת הכה"ג, כבר התכפר עוונו. אלא שמקשים תוס' שמתחילת המסכת נראה שהגלות היא מכפרת ולכן המזיד אינו גולה כדי שלא יתכפר עוונו? ומתרצים התוס', מיתת הכהן הגדול היא מכפרת מהצורך בגלות ולא מהעוון עצמו[62]. ומכיון שאין בפועל כהן גדול , הרוצח אינו חייב לשהות בעיר המקלט. אמנם הדבר המענין יותר הנלמד מתוך הגמ', הוא שעצם הגלות היא מכפרת. כלומר יש ענין אף בפעולת הגלות עצמה[63], מעבר לענין השהות בתוך העיר עליה דובר לעיל, שכן "הרג באותה העיר גולה משכונה לשכונה ובן לוי גולה מעיר לעיר[64]".

מתוך הרמב"ם שהוזכר לעיל ראינו שגם בתוך הגולים ישנם סוגים שונים של שגגות, יש כאלה שאמנם לא נכללים בהגדרה של "אנוס" אך קרובים מאד לזה ויש כאלה שמעשיהם קרובים יותר לפשע. וכך מסביר הספורנו את ענין "עד מות הכהן הגדול[65]": "ובהיות מיני השגגות בלתי שויים, כי מהם קרובות לאונס (ומהם) למזיד ניתן לגלות זמן בלתי שווה בכל השוגגים, כי מהם שתהיה שגגתו מעט קודם מיתת הכהן, ומהם שימות הרוצח בגלות קודם שימות הכהן. וזה במשפט האל יתברך היודע ועד, שיענוש את השוגג כפי מדרגת שגגתו, כאמרו והאלוקים אנה לידו". אולי באותה דרך אפשר לומר שכמידת החינוך שצריך האדם, כך זמן שהותו בעיר המקלט.

נמצאנו למדים שהשוגג רחוק מלהיות חף מפשע (ואמנם אם הוא קרוב מאוד לאונס, בדרך עליה וכד', הוא באמת אינו גולה) ולכן הוא צריך כפרה על מעשיו הבלתי אחראיים. כמו"כ אפשר להבין את תפקיד המחנכים, המנהיגים, הרבנים ובראש כולם הכהן הגדול, שהיו צריכים לחנכו, כדי שילמד "לזרז עצמו ולתקן מעשיו יפה". ועכשיו שבמסגרת הרגילה הוא לא התחנך כראוי, מגלים אותו:

א. ממקומו הטבעי (עצם פעולת הגלות)

ב. לעיר מקלט שם יתחנך כראוי.

ג. תקופת החינוך "מותאמת אישית בידי שמים".

היחס בין המזרח למערב

לפי ההבנה הנ"ל במהות השגגה נראה לענות על שאלה ידועה בענין ערי המקלט. ע"פ הכתוב "את שלש הערים תתנו מעבר לירדן ואת שלוש הערים תתנו בארץ כנען[66]" חלוקת ערי המקלט בין עבר הירדן המזרחי למערבי אינה פרופרציונלית. מדוע בעבר הירדן, שם נמצאים תשעה וחצי השבטים ישנם רק שלושה ערי מקלט ואילו גם לשניים וחצי השבטים האחרים יש ג' ערים. ועוד, ע"פ תיאור החלוקה משמע שבעיקרון כל שבט אמור לקבל עיר - את בצר "לראובני, רמות לגלעדי וגולן למנשי[67]".

לכאורה היה אפשר לתרץ שהכל תלוי בגדלם של ערי המקלט, אך הגמ' כבר אומרת לנו[68]ש"ערים הללו אין עושים אותן לא טירין קטנים ולא כרכים גדולים, אלא עיירות בינוניות. הבנה זאת גם מקשה על תירוצו של הרמב"ן, שרצה לומר, שמשום גודלה של גלעד צריך מס' שווה של ערים, בכל צד.

הגמ' עצמה[69]שאלה זו: "בעבר הירדן תלת בארץ ישראל תלת ?!" ומתרצת הגמ' "אמר אביי, בגלעד שכיחי רוצחים דכתיב[70]"גלעד קרית פועלי און עקובה מדם", מאי עקובה מדם? א"ר אלעזר: שהיו עוקבים להרוג נפשות". תשובה זו צריכה ברור, הרי ערי המקלט מיועדים לרוצחים בשוגג ואילו כאן מתואר לנו שבגלעד נפישי רוצחים במזיד! המהרש"א מתרץ שמשום ש"תחילה אחד שוגג ואחד מזיד גולים לערי מקלט" ולכן צריך ערי מקלט גם למזידים - אמנם עדיין קשה הרי המזידים זמניים שם, ואין צריך להרבות בשבילים ערי מקלט. את תירוצו של הרמב"ן, שהרבה מהמזידים עושים עצמם שוגגים וגולים, דוחה המהר"ל[71]ואומר, שנהפוך הוא צריך להמעיט בערי מקלט כדי ש"לא יהיה לו מקום לגלות".

בתוס'[72]מתרצים[73]שכאשר יש יותר שוגגים ממזידים שרצחו בלא עדים, הקב"ה אינו יכול לזמנם לפונדק אחד משום ש"אין לשוגג שיזדמן לו אדם שהרג במזיד שיגלה על ידו" אך כשיש הרבה רוצחים במזיד הקב"ה יכול לגלגל שכל השוגגים יגלו.

ע"פ ההבנה הנ"ל במהות השגגה מתרץ המהר"ל[74]: "ונראה לי כי כל שוגג היה לו להיות נזהר שלא יהרוג ולכך חייב גלות דאם לא כן למה יגלה דמה עשה, אלא שהיה לו להיות נזהר שלא יהיה חברו נהרג על ידו, ובגלעד נפישי רוצחים אותם שהם מזידים וממילא לא תמצא אף אחד מהם, אף הטובים שבהם, שיהיה נזהר שלא יהרוג חבירו בשוגג, ולפיכך כמו שתמצא הרבה מזידים מכל שכן שיהיו יותר הרבה שוגגים שאין נזהרים שלא יבוא על ידם שפיכות דמים... ועוד דודאי מה שהיו שם הרבה רוצחים היינו מפני שהמקום גורם והיה מגדל רוצחים... כך היה מוכן לגדל אנשים הורגי שוגג".

נראה מהמהר"ל שכאשר ישנה תופעה של זילזול בחיי אדם, התופעה היא כללית והבעיה והתוצאות לצערנו הם עוד יותר כלליות וכוללות. ושוב חזרה לדברי ריש לקיש שפתח להאי פרשתא[75]"מרשעים יצא רשע"! כאן מתקבלת משמעות נוספת להלכה "שעיר שרובה רוצחים אינה קולטת[76]".

מיהו הכהן הגדול?

מעבר לצד שנידון עד כה על אחריותו החינוכית של הכה"ג. אפשר לבחון את היחס בין הכה"ג לשאר העם מכיוון נוסף ומשלים. מעמדו של הכהן הגדול הוא מעבר לזה שהוא "ראש הכהנים" ושיש לו סמכויות נרחבות בבית המקדש[77]. התנאי היחיד שמובא בתורה לכהן גדול הוא שיהיה "הגדול מאחיו" והגמ'[78]מרחיבה את הנ"ל ל"גדול מאחיו בנוי, בחכמה ובעושר". אך מעיון נוסף בדיני הכה"ג אפשר ללמוד עוד על הכה"ג.

בפרשת ויקרא[79]מובא דין "הכהן המשיח אשר יחטא לאשמת העם". כמעט כל מפרשי המקרא מתיחסים לענין "אשמת העם", הרי מה הקשר בין חטא הכה"ג לבין אשמת העם? רש"י[80]מביא מויקרא רבה "כשהכהן הגדול חוטא, אשמת העם הוא זה" וממשיך ומבאר "משום שהן תלויים בו לכפר עליהם ולהתפלל בשלומם ונעשה מקולקל". הסבר זה מזכיר את הסברו השני של רש"י לגבי הרוצח בשגגה. ואמנם גם כאן נראה ש"שלום" העם תלוי בצידקתו של הכהן גדול. בספורנו מובא, הצד השני של אותה סברא. לא רק שמעשי הכהן גדול משפיעים על העם, אלא ששגגת הכהן הגדול היא בגלל "מוקשי העם" (חטאי העם). נמצאנו למדים שכשם שהכהן גדול אשם וחוטא, ולאו דוקא בהוראה לעם או במעשה חינוכי, אלא אפילו במעשה פרטי - דבר זה פוגע בעם. באותה מידה, כאשר העם במדרגה נמוכה קרוב הדבר שגם הכהן הגדול כך. כלומר בעצם אפשר לומר הכהן גדול הוא ה"ראי של העם".

הבנה זאת מתבטאת בגמ' בכמה מקומות:

א. במשנה בהוריות[81]מובא ש"כהן גדול שהורה לעצמו שוגג ועשה מזיד, מזיד ועשה שוגג-פטור, משום שהוראת כה"ג לעצמו כהוראת בית דין לעם". מבלי להכנס לפרטי ההלכה[82]רואים שהכהן גדול = בית דין, ובהמשך הגמ' אף אומרת ש"משיח כציבור" , הכהן הגדול = כל הציבור.

ב. בעבודת יום הכיפורים מצאנו "כהן מכפר וציבור מתכפרין"[83]וכן ע"פ ההבנה הנ"ל אפשר להבין מדוע 'זוכה' הכהן הגדול כחלק מהעבודה הציבורית שלו, לבקש סליחה גם על עוונות עצמו. אמנם הגמ'[84]מתרצת שצריך ש"יבוא זכאי ויכפר על החייב", אך אפשר להוסיף שגם כפרת עצמו היא בעצם חלק בלתי נפרד מכפרת העם.

ג. הגמ'[85]אומרת מאי דכתיב "יראת ה' תוסיף ימים ושנות רשעים תקצורנה: יראת ה' תוסיף ימים - זה מקדש ראשון שעמד 410 שנים ולא שמשו בו אלא יח' כהנים גדולים ושנות רשעים תקצורנה - זה מקדש שני שעמד 420 שנים ושמשו בו יותר מ 300 כהנים... צא וחשוב כל אחד ואחד לא הוציא שנתו". ויש לתמוה על גמ' זו, הרי אם הגמ' רוצה לדבר על היחס בין דור בית ראשון ולאנשי בית שני (כנושא הגמ' שם) ועל כך שאנשי בית ראשון עדיפים על אנשי בית שני (הרשעים) מדוע היא מרחיבה לנו על מספר הכהנים הגדולים שהיו בבית ראשון ובית שני ועל כך שכהני בית שני "לא הוציאו שנתם" ?

אלא שיש לתרץ שאם הכהנים הגדולים בית שני היו ברמה נמוכה שהם לא סיימו שנתם - וכמאמר הגמ' בהמשך שהיו קונים את הכהונה גדולה בכסף כדוגמאת מרתא בת בייתוס ששילמה תרקב דנרים לינאי המלך כדי שיעלה את יהושע בן גמלא לכהונה גדולה - גם העם היו רשעים.

ע"פ ההבנה הנ"ל אפשר להבין את הדרישה ההלכתית[86]"הגדול מאחיו". כהן גדול צריך להיות, יותר מסתם דמות חינוכית, כהן גדול צריך להיות אדם כזה שמושך את אחיו הכהנים ומרומם אותם מעלה מעלה והם בדרכו ימשכו הלאה את שאר העם. יתכן שלכן צריך שהכהן יהיה עד כמה שאפשר גדול ב"נוי" וכן שיש לו בגדים מיוחדים כדי להרשים את העם ולעורר בהם יראת כבוד בכל התחומים - מקור הערצה. מסביר בעל הילקוט מעם לועז[87]: "כל אלו נאים למי שהוא הגדול בישראל. הנוי - כי בהיותו נאה מושך לב וכך גם הבריות ושומעים עצמו ומוסרו. עשיר - אינו נצרך לבריות ודבריו נשמעים".

בענין הרוצח בשגגה אפשר להבין ביותר את ההבנה ש"אין ראוי שיהיה הרוצח לפני הכהן הגדול" - כאשר הכהן הגדול באמת משקף את העם בצורתו העילאית, אז ברור שגם את הרוצח השונה משאר העם צריך להבליט ולהבדיל - כשם שהכהן גדול מובדל בגלל מעלתו כך הרוצח בגלל פחיתותו.

יתכן שע"פ הבנה זאת אפשר להאיר פרשה נוספת: במדרש רבה[88]נאמר: "שנו רבותינו עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות ועבודה בבכורות, משהוקם המשכן נאסרו הבמות ועבודה בכהנים". וממשיך המדרש "תדע לך שהיו הבכורות מקריבים עד שלא עמד שבטו של לוי, טול מתחילת ברייתו של עולם: אדם הראשון היה בכורו של עולם וכיוון שקירב קורבנו... לבש בגדי כהונה גדולה שנא' 'ויעש ה' אלוקים לאדם ולאשתו כתנות עור'... כיון שמת מסרן לשת ושת למתושלח ומתושלח לנח. עמד נח והקריב קרבן... עמד אברהם והקריב, וכי אברהם בכור אלא מפני שהיה צדיק, נמסרה לו הבכורה והקריב...".

מתוך מדרש זה אפשר ללמוד כמה דברים לענין שלנו:

א. הכהן גדול השתקפות הדור. המדרש לומד שהקב"ה הלבישם בגדי כהונה גדולה בכמין גזירה שווה, נאמר בבני אהרן - "ולבני אהרן תעשה כתנת[89]" ושם "ויעש ה' אלוקים.. כתנות...[90]" אמנם ע"פ ההשואה היה צריך להלבישו בגדי כהן הדיוט, אלא שהאדם הראשון "הוא בכורו של עולם" - הכהן גדול שבדור.

ב. הכהן גדול צריך להנהיג את הדור- הדבר ברור אולי אצל אדם ונח שהיו יחידים בעולם, אך מדוע אברהם, הרי בכלל לא היה בכור?אלא מתרץ המדרש "מפני שהיה צדיק" - אדם כזה ראוי להיות המנהיג של הדור - הכהן הגדול של הדור!

נמצאנו למדים שכבר מ"תחילת ברייתו של העולם" ישנה דרישה שאדם ראוי, "הגדול מאחיו" (ולא רק בגיל כמו הבכור), יעמוד בראש וירומם את העם מעלה - "אברהם מגייר את הגרים ושרה את נשים[91]".




סיכום:

מפרשת ערי מקלט, אף שאינה נוהגת בפועל בימינו, אפשר ללמוד כמה קוים מנחים אף לדורנו. מפרשה זאת אפשר ללמוד הן על דמות המחנכים והמנהיגים[92], הן על התנהגותו של הפרט וכן על האוירה הכללית הרצויה של העם.

האדם הפרטי חייב להתנהג באופן אחראי למעשיו. עליו להסתכל, לחשוב, "לתקן מעשיו יפה" ולדאוג לכל התנהגות ומעשה שיכולים לפגוע בזולת. כל טענה ש'לא ידעתי' ("בבלי דעת"), 'זה היה בטעות' וטענות דומות אינן פותרות מן האחריות וכן מן העונש. הדוגמה הקלאסית שנהוג להביא היא הזהירות בדרכים, גם אדם שפגע בחברו "בלא איבה, "בפתע" ואע"פ שכלל "לא ביקש רעתו" , חייב לבוא על עונשו - והעונש צריך להיות בתחום החינוכי, "לעסוק בדברי תורה", להבין מהי משמעות החיים.

המצב האידיאלי הוא שכל העם מתנהגים כמו שצריך, ולא שיש מצב של "עיר שרובה רוצחים", משום שכאשר זה המצב - וכולם מסביב מתנהגים בפזיזות, "רוצחים" בפוטנציאל, האדם יכול לטעון: 'כולם עושים כך, זה מקובל וכד'.. כאשר האדם מבין שהוא עושה מעשה חריג אז ברור לכל שהוא "אינו כדאי" לעמוד לפני העם.

אמנם גם על המנהיגים והמחנכים רובצת האחריות. גם הם אינם יכולים בטענה ש"ידינו לא שפכו את הדם הזה".

המנהיג האידיאלי הוא אדם שמצליח לסחוף את כל העם- הן את תלמידי החכמים בגלל התורה שבו והן את פשוטי העם ע"י החן שבו. הם צריכים לרומם את העם ולחנך אותו "שלא תארע תקלה לישראל" מעולם. המנהיג האמיתי לא יאמר כך המציאות, אלא יפעל לשנות את המציאות על פי האמת. וכך אומר הרב קוק[93]:"בשעה שהדורות מקולקלים וצריך...להורותם בדרך ה' הטובה והישרה, צריך שתהיה ההשקפה של המדריכים הקדושים פונה תמיד אל החיים שבבית המדרש ומשם יראו יפה איך החיים צריכים להיות... אמנם אם יצרף לזה גם כן השקפה מצד מציאות החיים... בזה ישחית הכונה". מחנך שיצליח להתרומם בעצמו ולא להיות מושפע מ"מוקשי העם", ימשוך את העם אחריו.

"על שלושה דברים העולם עומד: על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים"[94]. שלושתם משתקפים בכהן הגדול- המחנך הגדול של הדור שנמצא כמעט כל חייו בהר המוריה[95], "שמשם יוצאת הוראה לעולם". האיש שנמצא בראש העובדים במקדש, והוא העושה את סדר העבודה ביום הגדול והנורא. וכמובן, שהוא כהן מזרעו של אהרן "אוהב שלום ורודף שלום[96]".

שלושה יסודות אלו נלמדים מתוך פרשת ערי מקלט. אדם שכולו "עסוק בתורה", עובד את את ה' בלבב שלם ומעל הכל הינו איש של חסד - הוא ההפך הגמור מאותו אדם שגולה לעיר מקלט

ישר כוח

תודהה רבההה