***פרשת תזריע*** F2H הורדה ישירה מילים צלצול פלייבק רמיקס יוטיוב

בס"ד

פרשת תזריע


מערכת המאכלות האסורים ניתנה בידי האדם כדי שבאמצעותה תיצור את מחסום ההתבדלות: " כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוקים והייתם קדושים... להבדיל בין הטמא ובין הטהור ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל " (ויקרא י"א, מ"ה-מ"ו).

גם בימינו מהלכים רבים עם הרעיון שאיסור אכילת חזיר נובע מהיותו גורם למחלת הטריכינוסיס. המסקנה המתבקשת היא שבימינו, עם התקדמות הרפואה המודרנית, שיפור תנאי ההיגיינה הציבורית, שכלול שיטות הבישול ואמצעי ההקפאה העומדים לרשותנו, אין עוד צורך בסייגים עתיקים אלו.

הסבר זה נתקל בכמה קשיים הגיוניים. המאמין כי זו הסיבה של איסור המאכלות, חייב לענות על כמה שאלות:

א. מדוע התעלם משה גם מהצמחים המזיקים לבריאות ומשאר גורמי המחלות?

ב. למה תלה את הצו בסיבת " שקץ הוא לכם " (ויקרא י"א, י"ב) , או בעובדה " כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים... והייתם קדושים "? וכי אזהרה גלויה בדבר הסכנה לבריאות לא היתה משפיעה עליהם יותר? אם זו הסיבה האמיתית, מדוע הסתיר אותה מפניהם?

ג. כיצד מסבירים אלו המאמינים, שאיסור אכילת החזיר בא להציל את עם ישראל ממחלת הטריכינוסיס, את הידיעה מראש של אפקט שלילי זה שבבשר החזיר, אלפי שנים לפני מדע הרפואה?

בן זמננו יוסיף: מה חשיבות יש להתעסקות הזאת של הדת בהוראות גסטרונומיות? האין ראוי יותר לדת להזין את רוח האדם ברעיונות של צדק, של אמת ושל אהבת אדם, בחיפוש נאות אחר פיתרונות לבעיות המציקות לחברה ולפרט?

תשובת המדרש לשאלה זו מעלה את הנושא כולו למישור שונה: "לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות" (ילקוט שמעוני, פרשת שמיני, תקל"ו).

מילים ורעיונות יש לו לאדם בשפע. תיאוריות, פראזות על צדק, אידיאלים וערכים ממלאים את רוחו, אולם גופו ותחושותיו אינם משתפים פעולה. הם נשמעים לחוקים אחרים, לערכים שונים. על כן, אבד לו האימון ברעיונות הנשגבים והוא חש כלפיהם צינה. כאדם הוא מודע לכך ש"מותר האדם מן הבהמה", אולם בשעת הזלילה דומה הוא לה. התהליכים הביולוגיים של אוכל, עיכול, הפרשה ומות הגוף, הם תהליכים זהים. והם, בהיותם חושניים ומוחשיים, קובעים את מהות אישיותו. הבעיה נובעת מהנתק בין הרוח לגוף, בין האידיאל לביצועו. בין הידיעה על הצורך לשלוט ביצרים לבין הכניעה המוחלטת להם.

ומה אומרים חוקי הכשרות: הטבע את הרעיונות הדגולים במערכת הגופנית שלך! קשר בין קצוות הרוח והגוף! טול את המעשים החושניים והעלה אותם בדרגה! אל תהיה אכילתנו רק תהליך גופני, אלא יהיה בה גם מעשה מוסרי. אל נבחר את מזוננו רק על פי שיקולים גופניים, כי אם גם על פי שיקולים מוסריים. לא בריאותנו הגופנית, אלא בריאותה הרוחנית והמוסרית של נשמתנו היא שתובטח על ידי קיום מצוות אלו. הן הן השומרות על החושניות הגופנית מפני מאוויים בהמיים עזים, והן המגינות על הרצון הרוחני והמוסרי לבל יקהה ולבל ישותק.

המוות המטמא

המפגש עם המוות נושא בקרבו "טומאה". כל מגע עם נבלת עוף, פגר של שרץ, גופת בהמה וחיה, ובוודאי גוויית האדם.

" ולאלה תטמאו, כל הנוגע בנבלתם יטמא עד הערב " (ויקרא י"א, כ"ד).

"טומאה" זו, בל נטעה בה, אינה דבר מוחשי, ממשי. לא תהיה כזאת בתורת ישראל, המהווה אנטיתזה מוחלטת לעולם האלילי.

הטומאה אינה חלאה מיסטית, מאגית, חומרית - אם כי בלתי נתפסת - העוברת לאדם ולחפץ על ידי מגע במת או בנבלה. אמנם הטומאה קשורה למוות, אולם רק כרעיון מושגי, לא כמציאות.

קשר זה מהו? איזה רעיון טמא מסוגל להצמיח המגע בין האדם למוות?

ובכן, המוות הוא קץ טבעי ובלתי נמנע. הוא מצפה בסבלנות בסוף הדרך. הכול יגיעו לתחנה אחרונה זו. האדם והבהמה, החיה, העוף והשרץ. זוהי המחזוריות שביקום, אשר במרחביו מתפרקות גלקסיות וכוכבים גוועים בו לאיטם, ואף הוא עצמו נתון בתהליכי קריסה מתמידים.

אולם האדם, המודע למהותו הרוחנית, יודע היטב כי הוא נעלה ממחזוריות זו. ה"אני" הנסתר והאמיתי שלו הוא נקודה מסתורית ונצחית השוכנת זמנית בגוף כלה ואובד. על אמונה זו חונך היהודי, אותה הוא חש בידיעה עצמית עמוקה, ועל סמך חירות זו הטמונה בקרבו, בונה התורה את אחריותו למעשיו ואת החובה לשפרם.

לעומת זאת, המפגש הממשי עם המוות, בכוחו לשבש אמת זו בלב האדם. העובדה המוחשית עלולה להיות חזקה יותר מידיעת ההכרה. המראה המהמם של אדם אשר עד לפני דקות מספר חי, נשם, הגה וחש, ולפתע קרס תחתיו בלחץ הכפייה הגופנית, מסוגל לזעזע את האדם ולעורר בו מחשבות נוגות: "בשביל מה להיאבק, בין כה וכה נפגשים בסוף בבית הקברות". הלם מחזה המוות הוא רגע של ניהליזם ופסימיות, העלול להוביל למסקנות חברתיות חמורות. זהו איפוא רגע מלא טומאה.

לכן מטמאה התורה את המוות בכל הוואריאציות שלו. גם בטומאת הבהמה והשרץ. המערכת של טומאת המגע היא מנגנון הגנה על רוחו של האדם מפני המוות. כל מגע שלו עמו "מטמא". כדי לשוב לאיזון, למחשבה הנכונה, להשתחררות מפילוסופיית בית הקברות, למען יאמין מחדש באמונה שלמה בחירות נשמתו ובאחריותו המוסרית, נכפתה עליו מערכת פעולות מעשיות של טהרה. כל גופו ופעילותו משתתפים בהן. לאחר תקופת היטהרות (מיום ועד שבוע ואף יותר) הוא מכבס את בגדיו, טובל במקווה או במעיין מים חיים "וטהר".

זו "הטהרה" היהודית הניצבת לימין האדם, בבואו לנתק את עצמו מההשפעה הרגעית של המוות שנוצר אגב המגע המטמא.

מעשי האדם הנאים

לא אחת בהיסטוריה היהודית, התנכלו שונאי ישראל למצוות ברית מילה ולמקיימיה. בשלוט הרומאים בארץ לאחר חורבן בית שני, הם אף גזרו פעם אחר פעם עונש מוות על היהודים המלים את בניהם.

בידינו עדות לויכוח בין רבי עקיבא שנידון למוות על ידי הרומאים ב"עוון" לימוד תורה ברבים, לבין הנציב הרומי טורנוסרופוס. במרכז הויכוח עמדה מצוות ברית המילה. מפאת חשיבותה נביאה בשלמותה:

"מעשה ששאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא: אלו מעשים נאים, של הקב"ה או של בשר ודם? אמר לו: של בשר ודם נאים! אמר לו טורנוסרופוס: הרי שמים וארץ, יכול אדם לעשות כיוצא בהם? אמר לו רבי עקיבא: לא תאמר לי בדבר, שהוא למעלה מן הבריות, שאין שולטין עליו, אלא אמור לי דברים שהם מצויים בבני אדם. אמר לו: למה אתם מלין? אמר לו: אני הייתי יודע שעל דבר זה אתה שואלני, ולכך הקדמתי ואמרתי לך שמעשי בני אדם נאים משל הקב"ה".

"הביא לו רבי עקיבא שיבולים וגלוסקאות (עוגות) ואמר לו: אלו מעשה הקב"ה ואלו מעשה ידי אדם. אין אלו נאים יותר מן השיבולים?"

"אמר לו טורנוסרופוס: אם הוא חפץ במילה, למה אין יוצא הוולד מהול ממעי אימו? אמר לו רבי עקיבא: לפי שלא נתן הקב"ה מצוות לישראל, אלא לצרף (לעבד את מידות הנפש) אותם בהן" (מדרש תנחומא, תזריע ח').

המעיין במדרש יבחין כי השניים כלל לא דנו במצוות מילה. זו אך שימשה להם תואנה ונקודת מוצא לויכוח מהותי יותר. למעשה, בויכוח עמדו זה מול זה הפסימיות היוונית - רומית, שמייצגה היה כאן הכובש, השולט, זה שהעולם ומנעמיו הדום לרגליו, ומולה האופטימיות היהודית שנוסף לה נופך משמעותי בהישמעה מפי רבי עקיבא, הנידון למוות.

העולם, טען הרומאי, הינו כמות שהוא, על הטוב ועל הרע שבו. הוא חסר שלמות ואינו ניתן לתיקון. גם אין צורך בכך. אין לו מטרה או כיוון, כי אם שעתו וזמנו. חיה איפוא את שעתך. אתה, האדם, קטן אתה! כלום יכול אתה לעשות שמים וארץ? הנך פירור בלתי נראה ביקום אדיר זה, ומה ערך יש למעשיך הטובים והרעים כאחת?

רבי עקיבא גרס: נאים מעשי האדם, כביכול, ממעשי האלוקים. בעת שאחריותנו כבני אדם עומדת על הפרק, אל תיזכר באפסות כוחך מול שמים וארץ. "אמור לי דברים שהם מצויים בבני אדם. כאן חשיבותנו הגדולה. העולם נברא חסר בכוונה תחילה, כדי שיוכל האדם במעשיו ובבחירתו החופשית להשלימו ולתקנו. בידו הכוח לאפות עוגה משיבולים ולשפר דברים בעולם. זו התקווה הגדולה. ובעיקר, התקווה ביכולתו לשפר את עצמו ולשפר גם את גופו, כפי שמלמדת אותנו מצוות מילה: " וביום השמיני ימול בשר ערלתו " (ויקרא י"ב, ג'). השאיפה לעולם טוב יותר היא הדלק החייב להניע את פעולות האדם, כשהמצוות נועדו לצרף ולחשל את רוחו, למען יעמוד במשימה הרוחנית שהוטלה עליו.

מול קסמי הלידה

מדוע מחייבת התורה את האשה היולדת להביא קרבן חטאת לאחר ימי טומאת הלידה? כלום חטא הוא ללדת?

" וילדה זכר וטמאה שבעה ימים... ואם נקבה תלד וטמאה שבועיים... ובמלאת ימי טהרה, תביא פר לחטאת... והקריבו לפני ה' וכפר עליה הכהן וטיהרה " (ויקרא י"ב, א'-ח').

הנושא הנידון בפסוקים אלו, הוא אחד מפלאי עולם: הלידה. ואילו הפרשה הצמידה לפלא זה - טומאה, חובת היטהרות ממנה וכפרה על חטאים לא נודעים.

מה הקשר בין השניים? מה יכול לגרום טומאה בתהליך ביולוגי מופלא זה, המדהים במורכבותו ובתחכומו גם את דורנו? איזה חטא מסוגל להיות טמון בהשתלשלות מקסימה זו, המצמיחה חיים ויוצרת אדם?

מסתבר, שלא על תהליך הלידה עצמה שורה, חלילה, טומאה. אפשרות הטומאה עלולה להיות שזורה בהשקפת האדם ובהסתכלותו על פלא זה, במיוחד יחסה של האשה בעת הריונה ובשעה שהיא יושבת על משבר לידתה.

הטומאה קשורה ישירות אל המוות. ביחס למוות, באה לידי ביטוי חירותו של האדם ועמידתו במישור הגבוה ממנו, או, חלילה, כניעתו בפני הכוחות הביולוגיים, החזקים ממנו, לכאורה.

חזקים רק לכאורה, שכן בתפיסת המקרא, האדם הוא נשמה עם גוף ולא להיפך. נשמתו, הניצוץ האלוקי, היא היא יישותו האמיתית, והגוף אינו אלא לבוש לה.

אולם כשמתייצב האדם מול המוות, בראותו את כיליון גוף קרוביו האהובים, חש הוא אזלת יד. צבעיו העזים והקודרים של החידלון הגופני משפיעים על תודעתו ועל הכרתו. רגשותיו דוחפים אותו אז להאמין, כי אכן זהו כל האדם, ובמותו הגופני נמוגה גם נשמתו. זו היא השפעה רגשית מסעירה ביותר. כדי להשיב לאדם את האיזון הנפשי ולחזק בקרבו מחדש את האמונה בדבר נצחיות האדם, הוא זקוק לזעזוע נגדי ומיידי. לא די במילים כדי להרחיק מחשבות ייאוש אלו ממוחו. התורה מטילה על אדם זה, שבא במגע עם המוות - טומאה. טומאה פיזית שממנה חייב הוא להיטהר.

בסיפור היולדת שלנו, המצב אינו שונה. בעת ההריון והלידה חלה בנשמתה נסיגת מה ממודעות חירותה הרוחנית. היא חשה כניעה מסוימת לתהליכים הביולוגיים העצומים השולטים בה. דעתה אינה נתונה לקסמי היווצרות העובר ברחמה, כי אם בעיקר לטרדה, לכאב ולסבל, המלווים תקופה נפלאה זו. אלו, כמובן, מסיחים את דעתה מן המופלא שבתהליך, ופוגמים בחוש ההשתאות שלה מן המתחולל.

והלא הסגולה להשתאות, התכונה להתפעל היא אבן הראשה בחינוכו של האדם היהודי. הידיעה והתחושה שאין דבר צומח מעצמו, הוא הא"ב המקראי. ההתבוננות המתמדת בפלאי הבריאה, בתבונה האין סופית המתגלה בכל המעשים, מן הגלקסיות האדירות ועד לצפונות המולקולה ולנפלאות הד.נ.א. - היא חובה דתית, המעניקה שמחה עמוקה והתעלות למי שהתנסה בה. התבוננות זו היא היא המשחררת את האדם מן הזמני והחולף, וקושרת אותו בקשר אינטואיטיבי אל הנצחי, אל מה שמעבר.

יש לה לאשה זו, שחיים נרקמים ברחמה, במה להתבונן, ממה להשתאות ולהתפעל.

תהליך הלידה הוא חלק מחיינו. מאז היות העולם הוא כבר חזר על עצמו מיליארדי פעם. התרגלנו אליו. התרגלות זו הקהתה את רגש ההשתאות הטבעי שקיים בנו למראה כל דבר חדש. כדי שנמשיך להתפעם ממראה עינינו, גם לאחר שהפך למקובל ולטבעי, אנו חייבים לעסוק בפועל בהתבוננות כדי לעורר רגשות שהסתיידו.

אולם היולדת הכואבת והכנועה לדברי הפסוק: " בעצב תלדי בנים " (בראשית), רחוקה, כאמור, מהתפעלות זו. באותן שעות מעסיק התהליך הגופני בלבד את רוחה.

ובאה הטומאה וההיטהרות ממנה בתוספת קרבן החטאת על עצם הכניעה לביולוגיה הפרטית שלה, ומשיבים לה את האיזון ההכרתי רוחני בייעודה כאדם וכאשה.

מושגים מעולם אחר

המילים " שאת ", " צרעת ", " בהרת ", " ספחת " ועוד, הן צורות מגוונות של שינויי עור ורקמות, שחלו לפתע בעור בשרו של האדם. בהבחינו בהם, עליו לפנות אל הכהן. הכהן בודק את המקום המנוגע ומחליט, בהתאם לתנאים, האם לטהרו או לטמאו. אם טהור הנגע, נשלח האדם לביתו. אם קיים חשש לטומאה, מטיל עליו הכהן הסגר לשבעה ימים עד לבדיקה חוזרת. ואז, אם נטמא: " בדד ישב מחוץ למחנה מושבו " (ויקרא י"ג, מ"ו).

כל סוגי הצרעת מתוארים בתורה. החל בזו הפוגעת בגופו של אדם, ועד לזו המשחיתה את בגדיו או המכתימה את קירות ביתו.

הצרעת פגעה בשניים מגדולי האומה: במשה רבינו ובאחותו מרים. בשני המקרים זוהתה גם הסיבה להופעתה: חטא לשון הרע.

על כן, הגיעו חז"ל למסקנה הבאה: "כל המספר לשון הרע נגעים באים עליו" (מסכת ערכין ט"ו).

אחד מיסודותיה של תורת ישראל היא שהתופעות החומריות הן רק חלק מההתרחשויות על פני תבל. על ידן ובמקביל להן קיימות גם תופעות רוחניות שאינן ניתנות לתפיסה חושית, חומרית. ולא עוד, אלא שבתופעה החומרית הגלויה לעין משתקפת התופעה הרוחנית העומדת מאחוריה.

גם הצרעת שייכת לקטגוריה זו. אף הופעתה המוחשית על בשר האדם מהווה ריאקציה לנגע לשון הרע שדבק ברוחו.

אולם אין זה חוק טבע הפוגע בכל אדם בשווה. זו הפריבילגיה של הגדולים, המיוחדים, אנשי העילית. קיימים יחסי גומלין בין הגוף לנשמה. ככל שרגישותו המוסרית של האדם גבוהה יותר, משתקף הדבר היטב גם בגופו, המשמש כסייסמוגרף רגיש ביותר לכל רעד של חטא.

על כן, לא פלא הוא שנשמותיהם הנקיות והטהורות מכל רבב חטא של משה ומרים נפגעו קשות אף מצילו של דיבור לשון הרע, עד כי פרחה בגופם הצרעת. הופעתה זעזעה את כל מיתרי לבם והשיבה אותם אל טהרתם.

בעבורם היתה זו בשורה טובה. אנשי חברת העילית, שהיתה נקייה בדרך כלל מחטאים חברתיים, שיחסי אנוש ששררו בקרבה משופרים היו עד בלי האמן, שאיש במשטר ההוא כלל לא דיבר סרה ברעהו - הפיקו תועלת גדולה מהעניין. אדם כי נכשל בחטא של מה בכך, ביישה אותו הצרעת לעיני כול, ואף הוא שמח על הופעתה. היא מנעה ממנו את האפשרות להסתיר את חטאו, לעסוק בהצדקה עצמית ולהמשיך להדרדר. עם אמצעי מנע כאלה קל היה לחברה לשמור את רמתה המוסרית. כי כל הופעת הנגעים היא תגובה רק לחטאים חברתיים.

(המאמרים מעובדים מספרו של הרב משה גרילק "פרשה ופישרה")