***דברי תודה לפרשת צו*** F2H הורדה ישירה מילים צלצול פלייבק רמיקס יוטיוב

בס"ד

פרשת צו


"זאת תורת העולה הוא העולה"

ידועה ומפורסמת מח' הרמב"ם והרמב"ן בטעם הקורבנות שהרמב"ם כותב משום שהגויים היו מקריבים קורבנות לע"ז ובשביל שהיהודים לא יתקרבו וילכו לעבוד עבודה זרה לכן הקב"ה צווה להקריב קורבנות. ויוצא לפי שיטת הרמב"ם שאין בהקרבת הקורבן שום עניין וכל כולו רק להרחיק את עבודת הגלולים מלבן של ישראל.

אבל הרמב"ן בויקרא א' ט' כותב וזה לשונו "ויותר ראוי לשמוע הטעם שאומרים בהם כי בעבור שמעשה בני אדם נגמרים במחשבה בדיבור ובמעשה צווה ה' כי כאשר יחטא ויביא קרבן יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה ויתוודה בפיו כנגד הדיבור וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאווה והכרעים כנגד ידיו רגליו העושים כל מלאכתו ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלוהיו בגופו ובנפשו וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקורבן הזה שיהא דמו תחת דמו נפש תחת נפש וראשי הקורבן כנגד ראשי אבריו" עד כאן לשונו.

בעל ה"דרש והעיון" מעיר שמתוך לשון הפסוק משמע כדברי הרמב"ן שקוראים בתורה היא העולה אבל כתוב הוא העולה שהתורה מרמזת לנו כאילו הוא הבן אדם עצמו הוא העולה והוא צריך להיות הקורבן ורק ה' חס על עמו ומאפשר לתת קרבן במקום האדם.

בס"ד



שלום רב.



קודם כל תודה רבה על התרומה, וכפי שאמרתי לך מפאת חוסר זמני, אני נאלץ לדחות את זה לבין הזמנים הקרוב שזה ר"ח הבא בניסן לקראת פסח, אני אשתדל לסיים את הפרויקט עד עז בעזרת ה'.

אם תוכלי לעזור לי בלהתקשר לרבנים המופיעים ברשימה ולתפוס אותם, ולבקש מהם אישור הפיץ את השיעורים זה יתפוס תאוצה גדולה מאוד.

כל מה שעליך לעשות זה קחת את רשימת הרבנים שמופיעים בדיסק, להשיג את מס' הטלפון שלהם,או ליצור איתם קשר פנים אל פנים כמו בשיעורים שלהם וכדומה, ולבקש מהם אישור.



במידה ואני אראה שאני לא אצליח להשיג מהם אישור,אני הוציא את הדיסק בלי הסכמתם שבעקרון לפי ההלכה כיוור שזה דברי תורה אין צורך באישורים שדברי תורה בחומרים מסוג אלו, לא נמכרים בכסף, וזה באישור דיין ע"פ הוראת הרב יצחק יוסף שלטי"א.



אך אם זה יהיה באישור הרבניםאני אוכל לה]פיץ את זה בכמות גדול ואוכל לקחת חסויות וכדומה או להפיץ את הדיסק תחת גוף של קירוב לבבות. לכן יש לזה חשיבות מרובה.



תוכלי להעזר בחברים מהפורום וכדומה.

אני מאמין שאם תצליחי להפעיל את חברי הפורום לענייין, נוכל לראות הצלחה רבה.



עשו והצליחו!



"זאת התורה לעלה למנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים" (ז',ל"ד)

רבנו "הבן איש חי" אומר: "זאת"(=408) – בגימטריה "צום, קול,ממון" –ושלשתם יועילו במקום הקובנות. צום – תענית, שאז האדם מקריב את חלבו ודמו, קול- כשהוא קורא בפרשת עולה, נחשב לו כאילו הקריב עלה, וכן בשאר קורבנות כמו שכתוב "ונשלמה פרים שפתינו"(=במקום הקרבת הפרים באה תפילה בפינו). וכן בממון(צדקה), שעל זה אמרו חז"ל (סוכה כ"ט): אמר רבי אלעזר: גדול העושה צדקה, יותר מכל הקרבנות, שנאמר: "עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח". וכן אמר דניאל, ע"ה, לנבוכדנצר(דני', ד', כד'): "וחטאך בצדקה פרק"(=תפדה).

וזהו שנאמר "זאת התורה" – כלומר "צום, קול, ממון", שמספרם "זאת", הם יועילו וישלימו, כמו "לעלה למנחה לחטאת ולאשם ולמילואים" – שיספיקו במקום הקורבנות כולם, ואין צריך האדם להקריב לא עולה ולא מנחה וכו'

וצריכים אנו לדעת, הוא מכח חסדו של ה' יתברך, לכן גימטריה של "צום, קול, ממון" הוא גם: "הודו לה' כי טוב לעולם חסדו" (תה', ק"ז,א')



"זאת תורת האשם, קדש קדשים הוא" (ז', א')

ידוע הדבר, שכאשר האדם חוטא, ויודע שהוא חוטא, הרי נחשב לו הדבר, כאילו שהתחיל לחזור בתשובה, מכיון שיודע שחטא, ובדואי מצטער הוא צער רב על כ, ומתחרט על עונו, ושב ורפא לו. אבל, אדם שחטא, ולא יודע ולא מרגיש שחטא, הרי עונו כפול ומכופל, כיון שלעולם לא יחזור בתשובה, שבודאי חושב הוא על עצמו שהוא צדיק וחסיד, ואין לו על מה לחזור בתשובה, וכמו שאמר הכתוב(ירמיה ב',ל"ה): "הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי".

וזהו שהכתוב אומר:וזאת תורת האשם"- אדם שמרגיש עצמו על כל צעד ושעל שהוא אדם וחוטא, אזי "קדש קדשים הוא" - אדם זה נחשב ל"קדש קדשים", כיון שכל ימיו הוא בחרטה ובנקיפות מצפון, ובודאי שיעשה את כל המאמצים שבידו, ולא ישוב לכסלה(=לחטוא).

וזה מה שהורו לנו חז"ל - 'שוב יום אחד לפני מיתתך'. כלומר, ראוי לאדם לשוב בתשובה בכל יום ויום, שמא מחר הוא יום מיתתו.

שוב יום אחד לפני מיתתך

רק מתי-מספר ידעו את שמו האמיתי. איש זקן וגלמוד, לבוש בגדים מרופטים, שחי את חייו השקטים בשולי החברה. שתקן מופלג היה וכמעט לא דיבר עם איש. קולו הנעים והעמוק, שבכל פעם הצליח להפתיע את שומעיו, נשמע רק כשעבר לפני התיבה בשני ימי-השנה לפטירת הוריו או כשנקרא לעלות לתורה.

כשהיו משכימי-הקום באים לבית-הכנסת, כבר היה שם – עטוף טלית ומעוטר תפילין, ממתין לתפילת הוותיקין. כשעזבו מאחרי-השבת את שערי בית-הכנסת, עדיין ישב על מקומו, רכון על ספר כלשהו - חומש, משניות או עין-יעקב. איש לא ידע מתי הוא בכלל ישן.

ביתו, בן חדר אחד בלבד, שכן בקצה סמטת החייטים. יהודים טובי-לב תחבו לכיסו מדי פעם כמה מטבעות, ונשים צדקניות נהגו לשלוח עם ילדיהן מזון מבושל לביתו. כינויו בפי-כול היה ארוך ומוזר ביותר – "שוב יום אחד". בפועל הגו זאת האנשים בנשימה אחת, דבר שהפך את הכינוי למילה מוזרה עוד יותר – "שוביומחד". "מי נמצא בבית-הכנסת?", שאל, למשל, פלוני את רעהו. "שוביומחד ועוד שניים", עשויה הייתה להיות התשובה.

יום אחד פשטה הבשורה – "שוביומחד נפטר". בבת-אחת הופנתה כל תשומת-הלב לדמותו. לפתע, כאילו לא הספיקו תשעים ושש שנות חייו (לדברי אנשי החברה-קדישא) לבירור העניין – החלה עתה חרושת של שמועות סביב האיש. ניחושים רבים ריחפו בחלל, מ'גר-צדק' ועד 'צדיק נסתר'. גם כשקרא רב העיירה לציבור להשתתף בהלוויית הנפטר לא היה בכך לשפוך אור על דמותו האמיתית.

הציבור נענה לקריאת הרב ובא להלוויה. על קברו הטרי פתח הרב את פיו לשאת דברי-הספד. הס הושלך בקהל הרב, שציפה בסקרנות מתוחה לתגלית שאולי תצא מפיו. וזו אכן באה.

"קרוב לארבעים שנה חי הנפטר בקרבנו", פתח הרב ואמר. "את סיפור חייו המיוחד שמעתי מפי קודמי ברבנות, שהלך לעולמו לפני כמחצית היובל. שמו האמיתי של הנפטר היה שרגא-פייביש – ר' שרגא-פייביש בן ר' יהודה-לייב. יליד עיירה פלונית היה.

"ויהי היום ושרגא-פייביש, אז בחור צעיר, החליט כי העיירה קטנה עליו וכי החיים בין כותלי השטיבל החסידי שבו גדל אינם מספקים אותו. קם ועזב. נסע לאחת הערים הגדולות, שלח ידו במסחר וראה ברכה בעמלו.

"אולם נתקיים בו הכתוב 'וישמן ישורון ויבעט'. עם ההצלחה באה הידרדרות רוחנית. אט-אט השיל מעליו את תלבושתו הישנה ולבש תחתיה חליפה מודרנית. בשלב הבא אימץ לעצמו שם חדש וניהל חיים של פריקת-עול מוחלטת. שום דבר מכל מה שלמד וחונך עליו לא עמד בדרכו, דרך החטא. בכל פעם שנזכר בחבריו שהותיר בעיירה, חש כלפיהם בוז עמוק. גאווה רבה הציפה את ליבו על העוז שמצא לפרוץ את המסגרת ולסלול לעצמו דרך-חיים עצמאית.

"זה היה בעיצומו של סיבוב עסקים. שרגא-פייביש נקלע בדרכו לעיירה שלנו. הוא נכנס לאכסניה ללינת-לילה וכשהתעורר בבוקר להט כל גופו. ביומיים הבאים החמיר מצבו. רופא הוזעק למיטתו, אך כל מאמציו היו לשווא. מרגע לרגע עזבוהו כוחותיו ושרגא-פייביש חש כי שעותיו ספורות. הוא ביקש להזעיק אליו את קודמי, הרב.

"כשהגיע הרב למיטתו התקשה שרגא-פייביש בדיבורו. במילים ספורות סיפר לרב על חייו ומסר לו את שם עיירת-הולדתו ושם הוריו, שאותם נטש לאנחות. הרב הקשיב לו ולבסוף אמר: 'חכמינו ז"ל הורו לנו - 'שוב יום אחד לפני מיתתך'. כלומר, ראוי לאדם לשוב בתשובה בכל יום ויום, שמא מחר הוא יום מיתתו. ומה קורה אם יום המוות הקדים ובא והאדם לא הספיק לשוב בתשובה?', שאל הרב ומיד השיב, 'ובכן, חז"ל אמרו עוד, 'הבא ליטהר מסייעין בידו'. אם אדם מקבל עליו החלטה נחושה לשוב בתשובה שלמה, מן השמים מסייעין בידו לעשות כן ואף מאריכים את חייו. קבל עליך עתה לשוב בתשובה שלמה ואולי תזכה לרחמים'. כך אמר הרב קודם שנפרד מהחולה.

"איש לא יכול לדעת את צפונות מוחו וליבו של שרגא-פייביש, אולם עובדה היא כי באותו יום החלה התאוששותו. שרגא-פייביש לא שב לביתו ולמשפחתו בעיר הגדולה, אלא נשאר בעיירה, וכאן בילה את כל שארית חייו. מעשיו הוכיחו כי אכן שעה לעצת הרב והחליט להיות בעל-תשובה אמיתי. הסיפור, שנודע בשעתו לתושבי העיירה, נשתכח עם השנים, וכך נשאר רק הכינוי שדבק בו מאז".

הרב עשה אתנחתה קלה ומיד המשיך: "הבוקר, כך נראה, נשלמה תשובתו של ר' שרגא-פייביש ז"ל והוא נתבקש לישיבה של מעלה. 'במקום שבעלי-תשובה עומדים, אפילו צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד'", סיים הרב את דבריו הנרגשים.





דין פורים המשולש

מכיון שדיני פורים המשולש אינם שייכים לרוב הלומדים, לכן אנו מבארים את ההלכות השייכות לכל אחד מתושבי ירושלים, בקיצור נמרץ.

אף על פי שבירושלים שהיא עיר מוקפת חומה מימות יהושע בן נון, צריך לקרוא את המגילה בט"ו באדר בכל שנה, מכל מקום בשנה שחל יום ט"ו באדר ביום שבת, יש להקדים את קריאת המגילה ליום ארבעה עשר באדר, דהיינו ביום ששי. והטעם לזה, מפני שגזרו חז"ל שלא לקרות המגילה בשבת, כי הכל חייבים בקריאתה, ואין הכל בקיאים בקריאתה (כלומר, הכל חייבים בקריאת המגילה, אולם לא הכל בקיאים יודעים לקרוא מגילה כראוי), ולכן צריכים להביא מגילה למקום (כגון בית הכנסת) ששם יש מי שיודע לקראתה כראוי, ועלולים לבא לידי איסור טלטול מרשות היחיד לרשות הרבים וכדומה (במקום שאין עירוב) שהוא איסור תורה. לכן תקנו רבותינו שבשנה שחל יום ט"ו באדר בשבת, יקדימו קריאת המגילה ליום י"ד אדר, שבו קורין כל ישראל. ומבואר כל זה בגמרא במסכת מגילה (ד:), ובדברי הרמב"ם והטור ומרן השלחן ערוך. ועוד טעם לזה, מפני שעינהם של עניים נשואות למקרא מגילה, שיודעים העניים שביום מקרא המגילה הם מקבלים מתנות לאביונים, וזה אי אפשר בשבת, לכן תקנו להקדים זמן קריאת המגילה.

לכן בשנה זו (תשס"ח) שיחול יום ט"ו אדר ביום שבת, יקראו תושבי ירושלים קריאת המגילה בזמן חיוב הקריאה לכל העולם, שהוא ביום ששי. וגם מצות מתנות לאביונים יש לקיימה ביום ששי, שהוא יום קריאת המגילה. ואף על פי שמצות סעודת פורים לבני ירושלים היא ביום ראשון, מכל מקום חייבו לתת המתנות לאביונים ביום ששי, מפני שבשעת קריאת המגילה, מרוב חיבת הנס, הלב פתוח לתרום בעין יפה לטובת העניים, וכל המרבה במתנות לאביונים הרי זה משובח.

ביום השבת בירושלים יש לומר על הנסים בכל תפילות השבת, שהרי הוא יום ט"ו באדר, שהוא פורים של ערים המוקפות חומה, שירושלים נמנית עליהן. וכן יש לומר על הנסים בברכת המזון ביום שבת, וכדין יום פורים שבכל שנה.

וביום ראשון עושים סעודת פורים. והטעם שלא עושים סעודת פורים בשבת, מבואר בתלמוד ירושלמי, מפני שנאמר "לעשות" אותם ימי משתה ושמחה, יצאה שבת, שלא חכמי ישראל "עושים" אותה ימי משתה, אלא מצוה קדומה היא מן התורה. ומכל מקום כתבו הפוסקים שראוי להוסיף גם ביום שבת איזה מאכל מיוחד לכבוד יום הפורים.

ומצות משלוח מנות, גם כן מצותה שתהיה ביום ראשון, שהוא יום סעודת פורים, ואין לומר בברכת המזון של סעודה זו "על הנסים", מפני שאין זה יום פורים ממש. ויש מחמירים לשלוח מנות גם ביום שבת (במקום שיש עירוב), ותבא עליהם הברכה.

מדיני מצות שמחת יום הפורים

מצוה להרבות בסעודת פורים, ולכתחילה צריך לאכול לחם בסעודה זו. כתב הרמב"ם (פרק ב' מהלכות מגילה הט"ו) כיצד חובת סעודה זו? שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה כפי אשר תמצא ידו, וישתה יין עד שישתכר וירדם בשכרותו. וכתב המאירי (מגילה ז:) חייב אדם להרבות בשמחה בפורים ובאכילה ובשתיה וכו', ומכל מקום אין אנו מצווים לשתות כל כך ולהשתכר ולהפחית כבודינו מתוך השמחה, כי לא נצטוינו על שמחת הוללות ושטות, אלא בשמחת תענוג שנגיע מתוכה לאהבת ה' ולהודות לו על הניסים שעשה לנו, עד כאן עיקר דבריו.

כתב בספר ארחות חיים (הלכות פורים אות ל"ח) שמה שכתוב בגמרא (מגילה ז:) שאדם חייב להשתכר בפורים עד שלא ידע להבחין בין ארור המן לברוך מרדכי, ומרן בשולחן ערוך הביא דין זה להלכה (סימן תרצה סעיף ב) אין הכוונה שישתכר, שהרי השכרות איסור גמור הוא, אלא רק שישתה מעט יותר מדרכו.

וכן כתב הרמ"א ועוד פוסקים. וכתב הגר"א (הגאון רבי אליהו מוילנא מגדולי האחרונים באשכנז, בסימן תרצה) שמכיון ששותה יותר מדרכו ומתוך כך ישן, אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי. והרש"ש (רבי שלמה שטראשון מגדולי מפרשי התלמוד לפני כמאה וחמשים שנה) (מגילה ז:) ועוד פוסקים כתבו, שהיה לקדמונים פיוט, ובסיום החרוזים אמרו פעם ארור המן, ופעם ברוך מרדכי, ומי שהוא שתוי קצת ואינו בישוב הדעת כל כך יוכל להחליף בין המן למרדכי, וזו הכוונה עד דלא ידע בין ארור המן וכו'. ובספר רוב דגן כתב, שמה שאמרו "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" , אין הכוונה שיאמר להיפך חס ושלום, אלא שלא ידע לספר ענין הנס בצורה ברורה.

וכן מנהג מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א שאינו משתכר בפורים, רק שותה מעט יותר מהרגלו, ומתוך כך ישן מנוחת צהריים.




שמירת הלשון (מוסר)

"מי שאינו שומר כח הדיבור, יחסר לו חלק גדול בתורה לעתיד"

כתוב במסכת ערכין (טו:) אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן זמרא, כל המספר לשון הרע, כאילו כפר בעיקר. שנאמר "אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו איתנו, מי אדון לנו" (תהילים י"ב ה').
והכוונה, שדרך מי שלשונו שלוחה כחץ, להשתבח בעצמו שכשירצה יכול לכלות אנשים על ידי לשונו. ואינו חושב כלל שיש אלוהים עליון, שעיניו משוטטות בכל הארץ.
ובאמת בכל העברות יש שבאות מחמת תאוות, ויש מחמת חמדת ממון. מה שאין כן בסיפור לשון הרע על חבירו, אין שום הנאה בזה. כמו שכתוב בקהלת "אין יתרון לבעל הלשון" (י' י"א). והמספר לשון הרע, אין זה אלא שדבר ה' בעיניו הפקר, ואינו חושש לציווי ה'. לכן נחשב מספר לשון הרע ככופר בעיקר.
ועוד טעם כתוב בספרי יראים, כי ידוע שמי שרוצה לספר לשון הרע מביט לכל הצדדים שמא המסופר נמצא שם ומקשיב לסיפורו, ועושה כאילו שעין של מעלה אינה קיימת ואינו חושש לספר בגללה.

הלכות



אם שואל אותו חבירו "מה דיבר פלוני עלי". תלוי בזה. אם יש לו עצה מה להשיבו באופן שלא יהיה שקר גמור, וגם לא יהיה רכילות - יענה לו באופן הזה, ואל יוציא שקר מפיו.
אבל אם הוא מבין שחבירו לא יקבל תשובה זו, מותר לומר שקר גמור מפני השלום, אבל לא יישבע חס ושלום לשקר.



ודע, שאפילו אינו מספר לחבירו את שם האיש שסיפר עליו, רק מספר סתם ועל ידי סיפורו נודע לחבירו אחר כך מי סיפר עליו, או שחבירו ידע בעצמו מה עשו לו , רק לא ידע מי עשה לו, ועל ידי הרמז שלו נודע לחבירו מי זה - גם כן אסור מפני איסור רכילות.