***זכוי הרבים*** F2H הורדה ישירה מילים צלצול פלייבק רמיקס יוטיוב

בס"ד
אמרו רבותינו, כל המלמד תורה בעולם הזה, זוכה ומלמדה לעולם הבא, שנאמר (משלי לא) "ומרוה גם הוא יורה", וכל הלומד תורה ומלמדה, עליו נאמר "ותורת חסד על לשונה". זה הלומד תורה ומלמדה לאחרים (סוכה מט.), ושכרו גדול מאד, וזכות הרבים תלויה בו, אוכל מפרותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד.

ובעניין מה שאמרו "זוכה ומלמדה לעולם הבא" כתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, כי הנה כשהאדם הולך לבית עולמו, ושם נשמות כל הצדיקים בדורות שלפניו, ומכבדים אותו ללמוד תורה בעולם הבא, והרי נמצאים שם גדולי עולם, ובמה הוא נחשב לפניהם (שהרי אף החכמים הגדולים שבדורות המאוחרים יותר, אינם מגיעים לגדולתם של רבותינו הקדמונים, כפי שיווכח לדעת כל מי שיעסוק בתורה), ואף על פי כן נותנים לו את הכח והעוז ללמוד תורה, ולפתוח את פיו בסברא ישרה לפני גדולי העולם אריות התורה הנמצאים שם, אין זאת אלא שזוכה המזכה את הרבים, שיזכור את כל תלמודו בעולם האמת, ויקויים בו מה שנאמר "ואדברה בעדותיך נגד מלכים (כלומר, גדולי התורה הם הנקראים מלכים) ולא אבוש".

ובודאי שעיקר עניין לימוד תורה לרבים שייך דוקא אצל תלמידי חכמים שיש לאל ידם ללמד אחרים מתוך מה שלמדו הם, אך האמת היא שביד כל אדם למצוא דרך לזכות את הרבים, אם על ידי שישכנע את קרוביו וידידיו שומעי עצתו לשלוח את בניהם לבתי ספר תורניים, שמתוך כך מרבה תלמוד תורה בעולם, ואם על ידי שילמד אחרים מתוך מה שהוא לומד, וכן על זה הדרך איש איש כפי כוחו כפי שחננו ה' יתברך.

צא ולמד כמה גדולה זכותו של מי שמזכה את הרבים ומרבה תורה בישראל, מתוך מה שכתב רבי צדקיהו בן רבי אברהם הרופא (שחי בעיר רומא שבאיטליה לפני כשמונה מאות שנה, ונחשב לאחד מגדולי הראשונים) בהקדמת ספרו "שבולי הלקט" (בדפוסים הישנים), ואלו דבריו שם: פעם אחת חליתי מאד והגעתי עד לשערי מות, ובהיותי מרותק על ערש דוי עד שהגעתי כמעט לגסיסה, באו אלי אנשי החברה קדישא לשמור על יציאת נשמתי, ואז המו מעי בקרבי, ולבי יחיל בקרבי,(שאחזו פחד גדול מאימת המוות), וכשהתקרבו אלי החברים של חברא קדישא, ונוכחו כי נתקררו אברי והגעתי לבדקי מיתה (ממש סמוך למות) הורו לאנשי ביתי ללכת החוצה. ואז פני נשתנו והודי הפף עלי למשחית. אולם ה' יתברך ברוב רחמיו וחסדיו קיים בי מה שכתוב "יסור יסרני יה ולמות לא נתנני". וראיתי במו עיני איש עומד לפני ומראהו כמראה מלאך האלהים, ונר דולק בידו, וכהרף עין נכבה (הנר) ושוב חזר ונדלק במהירות. ושאלתי אותו בכל תחנוני, יאמר לי אדוני, מה זה הנר הזה? והשיבני, "דע כי נר ה' נשמת אדם (כלומר, הנר שראית הוא רמז לנשמתך) רמזתי לך בנר שבידי שנכבה, כי ימי חייך שנקצבו לך חלפו הלכו להם, ועברו ימי צבאיך, אולם כמו שהנר הזה חיש מהרה חזר ונדלק, נרמז לך שבמהרה תהיה לך רפואה שלימה, וידוא תדע כי במשפט שלך (שדנו אותך בשמים אם לתת לך חיים יותר ממה שנקצב לך בתחילה) היו מימינים ומשמאלים, (כלומר היו שנטו שלא לתת לך עוד שנות חיים והיו שנטו לטובתך) ומעשיך נשקלו במאזנים, אבל אני מבשרך (מלשון בשורה) כי הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו הכריע את כף המאזנים לטובתך, ופסק להוסיף על שנותיך שנים רבות, ואמר למלאך המשחית (מלאך המות) הרף ידיך! כי ידעתי שיש לאל ידו עדיין לזכות את הרבים ולהיות ממצדיקי הרבים, וחוקה חקקתי לך כי ביום השלישי תקום מחולי זה". וכל זה היה שלשה ימים קודם חג השבועות, וכאשר אמר לי כן היה, שביום חג השבועות נעשיתי ממש ברייה חדשה, וקמתי והלכתי לבית הכנסת, וברכתי הגומל בפני קהל ועדה (כדין הקם מחולי כזה) ואחר כך אזרתי כגבר חלצי וקמתי על משמרת הקודש לחבר את הספר הזה, וקראתי לו "שבולי הלקט" לזכרון, למען לזכות בו את הרבים.