''שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ'' F2H הורדה ישירה מילים צלצול פלייבק רמיקס יוטיוב

בס"ד
''שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ'' (טז יח)

מדוע ''תתן לך''? משום שמשה מסר נפשו על הדין, ולכן נקראו הדיינים על שמו

כתב האו''ח: 'סמך מצוה זו למצות ''שָׁלשׁ פְּעָמִים..'' (שמות כג) שלפניה, להעיר; שהגם שמצוך לעלות שלשה פעמים בשנה ליראות את פני ה' ושם היא עומדת סנהדרי גדולה קבועה, אף על פי כן צריך למנות שופטים וכו' ולא יסמכו על בית דין שלפני ה' בלשכת הגזית לבד. והטעם; כדי שלא תענה הדין עד עלות אל המקום.
וטעם השוטרים אמרו בפסיקתא: 'רבי אלעזר בן שמוע אומר: ''אם יש שוטרים יש שופטים, אם אין שוטרים אין שופטים'' ' עד כאן הדברים מוכיחים שאם אין שוטרים אין חיוב מצות שופטים. ומעתה כל שיודעים ישראל שהעם אינם נשמעים לשופטים והשופטים אינם יכולים לכופם, אין חיוב במנוי השופטים וכל שהעם נשמעים לדייניהם בלא שוטרים חיבים למנות שופטים וקוראים אנו בשופט זה שופט ושוטר'.

''שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ'' (טז ח)


מובא ב'רבנו בחיי': 'משה מסר נפשו על הדין, לכך נקראו הדיינין על שמו, הוא שכתוב: ''וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי...: וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי'' (שמות ב) (לכן כתוב: ''..תִּתֶּן לְךָ''). וכן מסר נפשו על התורה ועל ישראל, על התורה דכתיב: ''וַיְהִי שָׁם עִם ה' אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה'' (שם כד). על ישראל הוא שאמר במעשה העגל: ''וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא'' (שם לב). ונקרא הכל על שמו. התורה נקראת על שמו דכתיב: ''זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי'' (מלאכי ג) וישראל על שמו: ''כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ''' (שמות לב).

''בְּכָל שְׁעָרֶיךָ'' (טז יח)

הנה בכל מקום שהתורה מזכירה דין ומשפט מוזכר הלשון של שער, לרמז דשומרי העיר הם אלה השופטים ששומרים על הצדק. (מאאמו''ר שליט''א).

''כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים'' (טז יט)


הנה במשפטים כתוב: ''יְעַוֵּר פִּקְחִים''?
מבאר הגר''א ב'אדרת אליהו': ש''חֲכָמִים'' הוא בתורה. ו''פִּקְחִים'' זה בעניני העולם בדרישה וחקירה. וז''ש חז''ל בסנהדרין (ז: ): 'דרש רבי יאשיה ואיתימא רב נחמן בר יצחק: ''מאי דכתיב: ''בֵּית דָּוִד כֹּה אָמַר ה' דִּינוּ לַבֹּקֶר מִשְׁפָּט'' (ירמיה כא)... אם ברור לך הדבר כ''בֹּקֶר'' אמרהו ואם לאו אל תאמרהו''. רבי חייא בר אבא, אמר רבי יונתן מהכא: ''''אֱמֹר לַחָכְמָה אֲחֹתִי אָתְּ'' (משלי ז) אם ברור לך הדבר כאחותך שהיא אסורה לך, אומרהו! ואם לאו, אל תאמרהו''. ואלו ואלו דברי אלקים חיים. ר' יאשיה כיון ''לַבֹּקֶר'' דהיינו: לעניני העולם, שיהיה פקח. ור' חייא שדריש: ''אֱמֹר לַחָכְמָה אֲחֹתִי אָתְּ'' כיון שיהיה בקי בכל חדרי התורה. (ועיי''ש בהגהה) עכת''ד.

''וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים''
(טז יט)

מובא בסמ''ע את ה'מרדכי', דפירש: ''יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים'' היינו: את הבע''ד. כשרואה הבעל דין שהדיין לוקח שוחד יסתתמו טענותיו דחושב שבודאי הדיין יצדד בבע''ד השני. וצ''ב: למה לא פירש כפשוטו, דהכונה על הדיינים שלקחו שוחד?
מבאר ה'לוית חן' עפי''ד הגמ' בסנהדרין: מפני מה לא נתגלו טעמי המצוות? דשתי מצוות נתגלו טעמן ונכשל בהן גדול הדור, ע''ש. ולפי''ז צ''ב איך פה כתוב טעם: ''כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים''?
ידוע מה שכתב החזו''א שטעם העיורון, בגלל שבתורה כתוב שזה סגולתו של השוחד. ומיושב: שהרי ג''כ פה הדיין יכול לטעות שיקח שוחד ויחשוב שזה לא יטה את לבו. ולכן פירש המרדכי ד''עֵינֵי חֲכָמִים'' הכונה על הבע''ד ושוב לא יכשל הדיין דהרי זה כבר לא תלוי בו דאף שהוא לא יטעה את הדין, מ''מ יסתתמו טענותיו של הבע''ד.

''לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כָּל עֵץ אֵצֶל מִזְבַּח'' (טז כא)


צ''ב הלשון: ''לְךָ''?
כתב האו''ח: 'רבותינו ז''ל אמרו: 'כל המעמיד דיין שאינו הגון, כאילו נוטע אשרה' (סנהדרין ז: ). ולדבריהם אמר תיבת ''לְךָ'' לומר; שאינו מעלה עליו 'כאילו נוטע אשרה' אלא אם כשיעמידנו, תהיה כונתו לאיזו סבה שנוגעת ממנה. אבל זולת זה, אם טעה בדיין שאינו הגון וחשב שהוא הגון והעמידו, אינו נחשב עליו כהעמדת אשרה'. וע''ע בבעה''ט: ''אֲשֵׁרָה'' בגימטריא דיין שאינו הגון. ש'כל המעמיד דיין שאינו הגון, כאילו נוטע אשרה' .

''לֹא תִזְבַּח לַה' אֱלֹקֶיךָ שׁוֹר וָשֶׂה אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם''
(יז א)

כתב האו''ח: 'ולא אמר: ''אֲשֶׁר בוֹ מוּם''? כפי מה שדרשו רבותינו ז''ל (בספרי) שבא הכתוב לאסור מום עובר, רמוז בתיבת: ''יִהְיֶה'' לומר: 'כל הויות מום, בין קבוע בין עובר'.

''וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד'' (יז ג)


כתב הספר 'הכתב והקבלה': 'בכל מקום, יזכיר הכתוב בע''ז לשון הליכה. בנביא שקר (ראה יג ג): ''נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים''. ובמסית (שם ז) : ''נֵלְכָה וְנַעַבְדָה''. ובעיר הנדחת (שם יד): ''נֵלְכָה וְנַעַבְדָה''. ויתכן להיותו החמור שבאיסורים; שכל המודה בה, כופר בכל התורה! וכמה מן ההתאמצות צריכה לנפש הישראל להעיז פנים, לכן הזכיר בו לשון הליכה. כי בכל דבר הנצרך לזריזות והתאמצות דרך המקרא לכתוב בו לשון הליכה, כמ''ש בלשון: ''וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ'' דמרגלים' (שלח יג כו).

''וְדָרַשְׁתָּ... הֵיטֵב'' (יז ד)

כתב ר' בחיי: מנין ''הֵיטֵב'' - מנין שם יקו''ק וכאילו אמר: ''וְדָרַשְׁתָּ אֵת ה' '' שצריך הדיין לראות עצמו כאילו שכינה שרויה כנגדו ושידרוש השם יתעלה, בשעת הדין.

''וְהוֹצֵאתָ אֶת הָאִישׁ הַהוּא אוֹ אֶת הָאִשָּׁה'' (יז ה)


הנה בפרשת 'כי תצא' כתוב הלשון גבי נערה המאורסה: ''וְהוֹצֵאתֶם אֶת שְׁנֵיהֶם אֶל שַׁעַר הָעִיר'' ולמה פה מפרש: ''אֶת הָאִישׁ הַהוּא אוֹ אֶת הָאִשָּׁה''?
מבאר ה'משך חכמה' לפי''מ דמבואר באו''ש: דאם עברו שנים עבירה אחת, אין דנים את שניהם ביום אחד, אך בעבירת עריות שע''י שניהם נעשה, אז נידונים ביום אחד. וז''ש כאן, שאם עברו שניהם ע''ז יוציאו ''אֶת הָאִישׁ הַהוּא אוֹ אֶת הָאִשָּׁה'' שידונו אותם בפני עצמן לא ביום אחד. ולכן כתוב: ''אֶת הָאִישׁ הַהוּא אוֹ אֶת הָאִשָּׁה'' אבל שם בעריות כתוב: ''וְהוֹצֵאתֶם אֶת שְׁנֵיהֶם'' דהיינו: שנדונים ביום אחד.

''עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ שְׁלשָׁה עֵדִים'' (יז ו)


הנה להלן (יט טו) כתוב: ''עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים'' ולא כתוב כמו פה ''שְׁנַיִם''.
ואיתא ב'מהרי''ל דיסקין' זצ''ל: דכאן מיירי בדיני נפשות; שהדין, שאם אחד ראה מחלון זה ואחד ראה מחלון אחר אינו מצטרף, משא''כ בדיני ממונות שהם מצטרפים. לכן פה כתוב ''שְׁנַיִם'' וזה מורה על שנים בפעם אחת, כמו שאומרים רגלים, ידים, דאי אפשר אלא בשנים.


''וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים מֵאֵת הָעָם'' (יח ג)


כתב מרן רי''ז הלוי זצ''ל: י''ל דהכתוב קחשיב הכא שני מיני מתנות כהונה, דיש מתנות כהונה דמשלחן גבוה קא זכו, כמו קדשי מקדש וכיו''ב, כן בקדשי הגבול, מדברים הניתנין לאנשי משמר, כמו שדה אחוזה, דאמרינן בה ג''כ דכהנים משלחן גבוה קא זכו, כמבואר בערכין (כד) יעוי''ש. והיינו דכתיב בפרשה דלעיל: ''אִשֵּׁי ה' וְנַחֲלָתוֹ יֹאכֵלוּן'' ר''ל: דזכייתם היא משלחן גבוה, אבל יש עוד מתנות כהונה אחרות דדינן תלוי בנתינה ויש לבעלים בהן טובת הנאה, כמו תרומה וראשית הגז ומתנות בהמה, דהכתוב תלאן בנתינת הבעלים ולאו משלחן גבוה קא זכו וזהו דכתיב הכא: ''וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים מֵאֵת הָעָם'' ר''ל: דאינן זוכים בהם משלחן גבוה רק דינם תלוי בנתינה מאת העם וקחשיב; מתנות בהמה ותרומה וראה''ג. (ועיין בפירש''י שם: ''וְנַחֲלָתוֹ'' - 'אלו קדשי הגבול; תרומות ומעשרות. אבל נחלה גמורה, לא יהיה לו בקרב אחיו' וזה דלא כמש''כ. אבל יש לפרש עוד דברי ה'ספרי': דקדשי הגבול, ר''ל; שדה אחוזה ושדה חרמים, דהכהנים זוכין בהם משלחן גבוה כנ''ל) ודו''ק.
צ''ב ממה דאיתא בפרשת 'צו' (ז לב) : ''וְאֵת שׁוֹק הַיָּמִין תִּתְּנוּ תְרוּמָה לַכֹּהֵן'' והרי התחלק בביהמ''ק? וכתוב הלשון ''תִּתְּנוּ'' ולפי''ז צריך שיהיה טובת הנאה לבעלים? ועיין מש''כ בזה בפרשת נשא (ה ט).

''וְרֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ תִּתֶּן לוֹ'' (יח ה)


איתא בחולין (קלז: ) : 'כִּי סָלִיק אִיסִי בַּר הִינִי, אַשְׁכְּחֵיהּ לְרַבִּי יוֹחָנָן דְּקָא מַתְנֵי לֵיהּ לִבְרֵיהּ רְחֵלִים. וכתב רש''י: 'מתניתין; חמש רחלים גוזזות מנה מנה ופרס' אָמַר לֵיהּ: ''אַתְנֵייהּ רְחֵלוֹת''. אָמַר לֵיהּ: ''כְּדִכְתִיב: ''רְחֵלִים מָאתַיִם'''' (בראשית לב). אָמַר לֵיהּ: ''לְשׁוֹן תּוֹרָה לְעַצְמָהּ, לְשׁוֹן חֲכָמִים לְעַצְמָן''.
וי''ל בדרך הדרוש: דמה שבתורה כתוב ''רְחֵלִים'' ולא רחלות, עפי''ד הבעה''ט שם בריש פר' 'וישלח' עה''פ: ''עִזִּים מָאתַיִם וּתְיָשִׁים עֶשְׂרִים רְחֵלִים מָאתַיִם וְאֵילִים עֶשְׂרִים'' דכל הפסוק מסיים ב - ם'. וכן יש עוד פסוק בתורה בפר' 'פנחס' (כט לג) שג''כ כל הפסוק מסיים ב-ם' - ''וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּהֶם לַפָּרִים לָאֵילִם וְלַכְּבָשִׂים בְּמִסְפָּרָם כְּמִשְׁפָּטָם'' והטעם: שבשביל הבהמות ששלח לעשו שמספרם תק''נ, יש תק''נ קרבנות בשנה חוץ מהתמידים כדמפורש בפר' 'פנחס', ע''ש. וזה שאמר: 'לְשׁוֹן תּוֹרָה לְעַצְמָהּ' שבדוקא כתוב: ''רְחֵלִים'' ולא רחלות להשמיענו הנ''ל. (וע''ע מש''כ שם).

תודה אחי