עולם.............בן כמה אתה?!?!?!?!? F2H הורדה ישירה מילים צלצול פלייבק רמיקס יוטיוב

גילו של היקום

אין ספק כי אחד מנקודות המחלוקת הבולטות ביותר בין התורה למדע, הנה שאלת גילו של היקום. האם גילו נמדד במיליארדי שנים לפי נתוני המדע, או שמא גילו נמדד באלפי שנה לפי נתוני המקרא.




דר' ג'ראלד שרודר, לשעבר פרופסור לפיסיקה גרעינית ב-MIT וחבר הוועדה האמריקאית לאנרגיה אטומית. מחבר הספר ''בראשית והמפץ הגדול'', (הוצאת בנדהם 1990) והספר ''המדע של אלוקים'' שראה אור לאחרונה. דר' שרודר מרצה לעיתים קרובות במוסד ''אש התורה'' אשר בירושלים.


אין ספק כי אחד מנקודות המחלוקת הבולטות ביותר בין התורה למדע, הנה שאלת גילו של היקום. האם גילו נמדד במיליארדי שנים לפי נתוני המדע, או שמא גילו נמדד באלפי שנה לפי נתוני המקרא. כאשר אנו מחשבים את הדורות בתורה אנו מגיעים ל – 5758 שנים בעוד שנתוני טלסקופ Hubbell בחלל או זה המוצב בהוואי מצביעים על המספר 15 מיליארד שנה.

בניסיון לפתור את העימות הגלוי הזה, מעניין יהיה להתבונן היסטורית על הנטייה בידע שכן הוכחות מוחלטות אינן בהישג יד. אולם מה שבהישג ידנו הוא להתבונן כיצד המדע שינה את תפיסתו על היקום יחסית לחוסר השינוי בתפיסת המקרא וזאת כיוון שלתורה אין את אפשרות להשתנות. ( אני מסרב להשתמש בפירוש המודרני של התורה שכן פירוש זה מכיר את חידושי המדע ומושפע מהם תדיר).

כך שהמידע היחיד בו השתמשתי הנו הטקס המקראי עצמו (מלפני 3300 שנה) , תרגום התורה לארמית ע''י אונקלוס (שנת 100 לספה''נ) , התלמוד (שהושלם בשנת 500 לספה''נ) ושלושה ממפרשי התורה העיקריים. קיימים אמנם מפרשים רבים אך בפסגת ההר ניצבים שלושה המקובלים על כולם: רש''י (המאה ה- 11 צרפת) המביא את הפירוש הגלוי של הטקסט , הרמב''ם (המאה ה- 12 מצרים) המטפל בתפיסה הפילוסופית והרמב''ן (המאה ה- 13 ספרד) מראשוני המקובלים.

הטקס המקראי הקדום נקבע סופית מאות או אלפי שנה בטרם טלסקופ Hubbel היה שביב בעיני סבות סבותיו כך שאין אפשרות שטלסקופ זה או כל מידע מדעי אחר משפיע על תפיסה זו. זוהי נקודת המפתח בניסיוני לשמור על אובייקטיביות בדיון זה.


יקום עם התחלה.

בשנת 1959 נערך סקר בהשתתפות המדענים המובילים בארה''ב. בין השאלות הרבות שנשאלו הייתה השאלה: ''מהי תפיסתך לגבי גילו של היקום?'' יצוין שבשנה זו אסטרונומיה הייתה פופולרית אולם קוסמולוגיה – ההבנה העמוקה של פיסיקת היקום – החלה זה לא מכבר להתפתח. התגובה לסקר התפרסמה לאחרונה שוב ב- Scientific American” '' כתב העת רב התפוצה ביותר בעולם.

שני שלישים מן המדענים השיבו תשובה זהה. התשובה שזכתה לרוב המרשים של המדענים הייתה: '' התחלה? לא הייתה התחלה, כבר לפני 2400 שנה לימדונו אריסטוטל ופלטו שהיקום הנו נצחי. הו כן, אנו מודעים לעובדה שהתנ''ך משתמש במילים ''בראשית'' זהו סיפור יפה שעוזר לילדים להירדם בלילה. אך אנו המשכילים יודעים טוב יותר : אין התחלה..''

כל זה קרה בשנת 1959 ואילו בשנת 1965 גילו פנזיאס ווילסון את ההד של המפץ הגדול בחשכת השמים בלילה והתפיסה העולמית השתנתה מיקום נצחי ליקום שיש לו התחלה…
שינוי עצום חל בתפיסת המדע את העולם. נסו להבין את משמעות הדבר. המדע אומר שליקום שלנו יש התחלה, המדע מאשר שהמילה הראשונה בתורה נכונה….. איני יכול שלא להעריך את חשיבות ה''תגלית'' המדעית הזאת, אבולוציה, אנשי המערות כולם בעיות חסרות חשיבות לעומת העובדה שאנו עתה מבינים שיש לנו התחלה.

העובדה שישנה התחלה אינה אומרת שהיה גם מתחיל. את אמיתות חציו השני של הפסוק הראשון בספר בראשית, אין אנו יכולים לקבוע מנקודת ההשקפה החילונית. חציו הראשון של הפסוק אומר: ''בראשית :'' ואילו החצי השני הנו ''ברא אלוקים את השמים ואת הארץ:'' פיסיקאים מתירים התחלה ללא מתחיל . אין בכוונתי להיכנס לזה עתה, אולם ספרי החדש : '' המדע של אלוקים'' בוחן נקודה זאת בפרטי פרטים.


הכל התחיל בראש השנה.

השאלה עמה נותרנו הנה לפני כמה זמן התרחשה ''בראשית''? האם כפי שהמקרא מרמז- 5758 שנים או שמא 15 מיליארד שנים כמקובל בקהילה המדעית.

הדבר הראשון אותו אנו חייבים להבין הנו מוצא לוח השנה המקראי. השנה היהודית 5758 שנים, חושבה ע''י סך כל הדורות מאז אדם הראשון. בנוסף לכך, ישנם ששה ימים קודם לבריאת אדם הראשון. ששה ימים אלה בעלי ''חשיבות'' הם.

ברור שהשאלה תהיה היכן לקבוע את הנקודה העשרונית. בראש השנה היהודי, אנו תוקעים בשופר שלוש פעמים משך תפילת מוסף ומיד עם תקיעת השופר נאמר המשפט הבא:

''היום הרת עולם….'' היום יום ההולדת של העולם.

הפסוק מרמז אולי שראש השנה חל לציון בריאת היקום. אבל אין הדבר כך. ראש השנה מציין אמנם בריאה אולם לא של היקום. אנו תוקעים שלוש פעמים לציין את שלושת מעשי הבריאה האחרונים שאירעו בששת ימי בראשית. בתחילה התרחשה בריאת היקום כולו וחוקי הטבע. ביום החמישי מתרחשת בריאה המביאה בפנינו את ה ''נפש'', נשמת החי. לבסוף, בסוף היום השישי ישנה בריאה נוספת המביאה לנו את הנשמה – נשמת האדם. ראש השנה נופל בדיוק כאן לאמור אנו מתחילים את 5758 השנים שלנו מיום בריאת אדם הראשון.

יש בידנו שעון המתחיל את פעולתו עם אדם הראשון. ששת הימים הראשונים אינם נמנים על שעון זה. למקרא אם כן שני שעונים.

עובדה זו יכולה הייתה להיחשב כהגיון מודרני לולי העובדה שלפני 1500 שנה ציין זאת התלמוד . במדרש (ויקרא רבה כט' א), מסכימים כל החכמים שראש השנה אכן בא להנציח את בריאת אדם הראשון ואילו ששת ימי הבריאה לא כלולים בכך. לפי 1500 שנה כאשר מידע זה נרשם לא היה זה משום שאחד מן החכמים דוגמת הלל הזקן שוחח עם בנו בן ה- 10 שאמר: ''אבא, אתה לא תאמין. היינו במוזיאון היום ולמדנו אודות היקום בן מיליארדי השנים'' ואז אמר הילל : ''אוי, מוטב שאשנה את התנ''ך, הבה נשאיר את ששת ימי בראשית בנפרד…'' פני הדברים נראו קצת אחרת.

עלינו להכניס עצמנו למסגרת החשיבה של אותם שחיו לפני 1500 שנה. כששאר האנשים ערכו את מסעותיהם על גבי חמורים ללא חשמל ואפילו ללא רוכסנים למכנסיהם. מדוע הוצאו ששת ימי בראשית מלוח השנה שלהם, לא היה צורך להפריד אותם ימים.

הסיבה שימים אלו הוצאו היא כיוון שהזמן מתואר שונה באותם ששת ימי הבראשית. ''ויהי ערב ויהי בוקר..'' זוהי צורה יוצאת דופן, מוזרה ולא רגילה להגדרת זמן.

ברגע שנקודת ההתחלה היא אדם הראשון שטף הזמן הנו במונחי אנוש רובו ככולו. אדם וחווה חיו 130 שנה לפני שהביאו ילדים לאוויר העולם. שת חי 105 שנים לפני שהיו לו צאצאים וכו'. מאז אדם והלאה רצף הזמן כולו הנו בתפיסה אנושית. אולם קודם לכן התפיסה הנה מופשטת: ''ערב ובוקר'' זה כאילו הנך מתבונן מטה למאורעות מנקודת מבט שאינה קשורה באופן אישי אליהם.


מבט מעמיק יותר לכתוב.

בניסיון להבין את זרימת הזמן, עלינו לזכור שכל ששת ימי בראשית כולם מתוארים ב- 31 משפטים.
ששת ימי בראשית אשר העניקו לאנשים כאבי ראש כה רבים בניסיון להבין את המדע מול המקרא מסתכמים ב- 31 משפטים! ב- MIT בספריית היידן ישנם כ- 50,000 ספרים העוסקים בהתפתחות היקום: קוסמולוגיה, כימיה, תרמודינמיקה, פליאונטולוגיה, ארכיאולוגיה, הפיסיקה של אנרגיית העל של היקום.

במעלה הנהר בספריית וייגר אשר באוניברסיטת הרוורד מוחזקים קרוב לוודאי 200,000 ספרים בנושא זה. התנ''ך מקציב לנו 31 משפטים. אין לצפות שבקריאה רגילה של משפטים אלה תגלו כל פרט המוסתר בתוכם. מובן מאליו שאנו נצטרך להעמיק על מנת לדלות את המידע מתוכם.

הרעיון לחפור עמוק יותר אינה רציונליזציה. התלמוד (חגיגה, פרק ב') אומר לנו שמתחילת המשפט הראשון של התנ''ך עד לתחילת הפרק השני, מובא הטקסט כולו בצורת משל. עתה שימו עצמכם בדפוס החשיבה שלפני 1500 שנה, זמן התלמוד. מדוע שיחשוב התלמוד שזהו משל? האם הייתם חושבים שבאותה תקופה התקשו להאמין שאין בכוחו של האלוקים לברוא את היקום בשישה ימים? האם ניצבה בפניהם בעיה בקשר לכך? לנו ישנה בעיה בכך עם חקר היקום והנתונים המדעיים העכשוויים שברשותנו. אולם 1500 שנה לאחור? מה הבעיה עם שישה ימים? אין בעיה.

אם כן כאשר החכמים הפרידו שישה ימים אלו מלוח השנה וטענו שכל הכתוב אודותם הנו משל לא היה זה משום שניסו להצטדק לאחר מה שראו במוזיאון המקומי, לא היה מוזיאון מקומי. אף אחד לא חפר לגלות ממצאים עתיקים. העובדה היא שבחינה מקרוב של המקרא מבהירה שקיים מידע חבוי ומקופל בין השורות ומתחת לפני השטח.

הרעיון של חיפוש אחר משמעות עמוקה בתורה אינה שונה מחיפוש משמעויות עמוקות במדע. אם הנך נמנה עם אלה הקמים מוקדם בבוקר התבונן מעלה והנה השמש זורחת במזרח. המתן שעות מספר והנה השמש נוטה לשקוע במערב. ''קריאה'' פשוטה הנה: ''שוב השמש מסתובבת סביב כדור הארץ.'' אולם קיים הרבה מעבר לכך. מה בדבר שכדור הארץ סובב על צירו? ואם נתעלם משאר היקום ונתמקד ביחסי שמש - כדור הארץ בלבד אין זו השמש שנעה אם כי זוהי התחושה האנושית.

במערכת שמש-כדור הארץ, השמש היא זו חסרת התנועה ואילו כדור הארץ נע סובב על צירו לאמור שברגע זה ממש אנו נעים כ- 1287 ק''מ בשעה. הנה העננים נעים במהירות אך אין זה כך כיוון שהכל נע יחדיו. אין אנו חשים בזאת כוון שזוהי מהירות מתמדת, אין האצה בתנועה כך שאנו חשים כאילו אנו עומדים במקום. אנו סובבים משך 24 שעות ביממה לקבלת יום ולילה.

כדור הארץ שלנו מקיף את השמש במהירות של כ- 32 ק''מ לשניה וכל מערכת השמש נעה סביב מרכזה בגלקסיה שלנו במהירות של כ- 402 ק''מ בשניה. ואנו לא חשים בכך. ובכן כאשר גלילאו התווכח וטען שכדור הארץ נע, נשלח למעצר בית.

כפי שאנו מתבוננים בעמקות יתר במדע, חובה עלינו להתבונן באותו האופן במקרא. לפני אלפי שנים
למדנו שקיימת שנינות בטקסט המרחיבה את משמעות הכתוב הרבה מעבר לקיים. שנינות זו אני מתכוון לגלות.


ההיסטוריה של הטבע וההיסטוריה האנושית.

קיימים מקורות יהודיים קדומים המספרים לנו שלוח השנה הנו בין שני חלקים. (בויקרא רבא 1500 שנה טרם זמננו נאמר כך מפורשות) . בנאום הסיום של משה רבנו הפונה אל העם הוא אומר: אם ברצונכם לראות את טביעת אצבעותיו של ה' ביקום: ''זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך'' (דברים לב' ט).

הרמב''ן בשם הקבלה אומר: מדוע מחלק משה את הזמן לשני חלקים – ימות עולם וימי הדורות כיוון שימות עולם הם ששת ימי בראשית ושנות דור ודור מאז ימי אדם הראשון והלאה.

משה רבנו אומר שביכולתנו לבחון את טביעת אצבעו של ה' ביקום באחת משתי דרכים. התבונן בתופעת ששת ימי בראשית - התפתחות היקום באשר היא מדהימה. ואם זה אינו מרשים אותך דיו עיין אך ורק בהתפתחות האנושית מאדם הראשון – תופעת ההיסטוריה האנושית. כך או כך תמצא את חותמו של ה'.

לאחרונה, נפגשתי בירושלים עם פרופ' לאון לדרמן, בעל פרס נובל בפיסיקה. שוחחנו בענייני מדע כמובן. ותוך כדי שיחה אמרתי: ''מה עם רוחניות לאון?'' והוא השיב: ''שרודר, אדבר אתך בענייני מדע, בכל הקשור לרוחניות, דבר עם החברה מעבר לכביש – אנשי הדת.'' ואז המשיך: ''אבל אני מוצא דבר מה שלא מן העולם הזה בבני ישראל השבים חזרה לארץ ישראל''.

מעניין, החלק הראשון בהצהרתו של משה רבנו: ''זכור ימות עולם..'' אודות ששת ימי בראשית לא הרשים את פרופ' לדרמן, אולם ''בינו שנות דור ודור..'' ההיסטוריה האנושית, הרשימוהו. פרופ' לדרמן לא רואה כל דבר מוזר באסקימוסי האוכל דגים ליד החוג הארקטי, ביווני האוכל מוסקה באתונה, אולם הוא מוצא משהו שלא מן העולם הזה בכך שיהודים אוכלים פלאפל ברחוב יפו. מפני שזה לא היה צריך לקרות, אין בכך כל הגיון היסטורי שהיהודים ישובו לארץ ישראל אלא שכך שקרה.

זהו תפקידם של היהודים בעולם. לשמש כהוכחה. אין אנו חפצים שכל העולם יתייהד אלא רק לגרום להבנה שההיסטוריה אינה אקראית, קיים כיוון בזרימת ההיסטוריה והעולם נוכח בכך באמצעותנו. אין זה מקרה שישראל מופיעה בעמוד הראשון של ניו-יורק טיימס יותר מכל דבר אחר.


מהו ''יום''.

נשובה לששת ימי בראשית. קודם לכל אנו יודעים כי כאשר לוח השנה במקראי מדבר על שנת 5758 , עלינו להוסיף ''עוד שישה ימים''. לפני מספר שנים רכשתי מאובן של דינוזאורוס שתוארך מלפני 150 מליון שנים. (זו הייתה חולית צוואר של פליסיאוזאורוס ואשמח להראותה לפניכם באם תבואו לבקרני בירושלים).

ביתי בת השבע אמרה: ''אבא, דינוזאורוס? איך יתכן שהיה דינוזאורוס לפני 150 מליון שנה כאשר המורה לתנ''ך שלי אמר שטרם מלאו לעולם שלנו 6000 שנה?'' הצעתי לה לפתוח ספר תהילים פרק צ' פסוק ד ושם, אמרתי לה תמצאי דבר מה מדהים: ''כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור ואשמורה בלילה'' אולי מהפרספקטיבה של המלך דוד או לחילופין מנקודת מבטו של הבורא, הזמן שונה מכפי שאנו מכירים אותו.

התלמוד במסכת חגיגה פרק ב' מנסה לרדת לעומקו של הטקסט ע''י בחינת המילה חושך. מילה זו הופיעה לראשונה בבראשית א' ב. כאן קובע התלמוד שזו הנה אש שחורה, (אנרגיה שחורה). סוג של אנרגיה כה חזקה עד כי אין אנו מסוגלים אפילו לראותה. שני פסוקים מאוחר יותר (שם א, ד) מופיעה המילה חושך בשנית , הפעם קובע התלמוד שזוהי חשכה לאמור העדר של אור.

אין לראות אף מילים אחרות במובנם המקובל. לדוגמא: ''מים'', הרמב''ם טוען שבשפה המקורית של הבריאה מים הנם גם אבני הבניה של היקום.

דוגמא נוספת: (בראשית א' ה) ''ויקרא אלוקים לאור יום ולחושך קרא לילה ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד:''. בפעם הראשונה נקבעה כמותו של יום – ערב ובוקר. הרמב''ם דן במשמעות ערב ובוקר. האם אלו הן השקיעה והזריחה? זה אמנם נראה כך.

אולם הרמב''ם מדגיש את הבעייתיות בכך. הטקסט מציין: ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד, ויהי ערב ויהי בוקר יום שני, ויהי ערב ויהי בוקר יום שלישי, ורק אז ביום הרביעי מופיעה השמש. הקורא הנבון, אומר הרמב''ם, יבחין בבעיה המתעוררת: הכיצד קיים המושג ערב ובוקר בשלושת הימים הראשונים כאשר השמש מוזכרת רק ביום הרביעי?


אנו יודעים שמחבר התנ''ך, גם אם אתם חושבים שהיו אלה חבורת בדואים מסובים סביב מדורה,
דבר אחד וודאי – המחבר היה חכם מאד. הוא או היא הפיקו רב מכר בן אלפי שנים. אשר על כן אין אנו יכולים לייחס את הופעת השמש ביום הרביעי לטיפשותו של המחבר. ברי לנו שישנה מטרה להופעת השמש ביום הרביעי והכוונה היא שככל שעובר הזמן ובני האדם מבינים יותר אודות היקום נוכל להמשיך ולהעמיק אל תוך המקרא.

המקרא משתמש במילים ויהי ערב שלא במובנם המקובל. הרמב''ן אומר שהאותיות ע-ר-ב שורש המילה ערב מסמלות ערבוביה תוהו ובהו חוסר סדר ולכן זמן זה נקרא ערב. כשאר השמש שוקעת והראיה מטשטשת. הפירוש המילולי של ויהי ערב אם כן הוא: ויהי חוסר סדר. מנגד משתמשת התורה במילה בוקר שהיא ההיפוך הגמור של ערב בהיותה בקורת, סדר, היכולת להבחין.

לכן לא נראה צורך להזכיר את השמש לפני היום הרביעי. כיוון שמערב לבוקר ישנה זרימה מאי סדר לסדר, מכאוס לקוסמוס, וזרימה זו (על כך יעיד כל מדען) אינה יכולה להתרחש ללא הכוונה. סדר לעולם לא ינבע מחוסר סדר באופן ספונטני. חייב להיות מורה דרך למערכת. זוהי הצהרה חד משמעית.

סדר לא יכול להיווצר ממצב של חוסר סדר ע''י ריאקציה אקראית. (הדבר יתכן בהסתברות כל כך נמוכה עד כי המדענים נוטים להתייחס לסיכוי זה כאל אפס.) נרד לים המלח נתבונן בגבישי המלח וישאל השואל: ''אני מבחין בסדר של גבישי המלח, האם אתה טוען שה' שם למעלה יצר כל גביש וגביש?'' התשובה שלילית כמובן, הם התפתחו באילוץ חוקי הטבע שהם חלק מן הבריאה. חוקי הטבע התוו את התפתחות היקום. קיימים התפתחויות בכמות בלתי רגילה אשר הוצפנו בסיפור ששת ימי בראשית ואינם כלולים בטקסט במישרין. אחרת, היתה לנו בריאה כל משפט שני.

בכוונת התורה להפתיע אותנו בזרימת הסדר המתחילה מפלסמה כאותית ומסתיימת בסימפוניה של החיים. יום אחר יום העולם מתפתח מרמה אחת לגבוהה ממנה – סדר מתוך אי סדר. זוהי אם כן טרמינולוגיה טהורה והיא מתוארת במילים בנות 3000 שנה.


בריאת הזמן.

כל יום בבריאה מוספר. אולם קיימת אי רציפות באופן מספור הימים. הפסוק אומר: ''ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד:'' אולם ביום השני נאמר: ''ויהי ערב ויהי בוקר יום שני:'' במקום שיאמר: ''ויהי ערב ויהי בוקר יום שניים:'' והתורה ממשיכה בדפוס זה: יום שלישי, רביעי, חמישי, שישי. רק ביום הראשון משתמש הכתוב באופן אחר, לא יום ראשון אלא יום אחד. הרבה תרגומים לועזיים שגו כאשר החליפו יום ''אחד'' ביום ''ראשון'' זאת מאחר שעורכי הטקסט רצו את הדברים נאים ועקביים.

אולם הם התעלמו מן המסר הקוסמי הכתוב! הבדל איכותי, כפי שמבאר הרמב''ן בין אחד לראשון. אחד הוא מוחלט ואילו ראשון הנו יחסי. הרמב''ן קובע שביום הראשון נברא הזמן. זוהי תובנה פנומנלית - זמן נברא. אני מסוגל להבין בריאת חומר אפילו בריאת חלל, אבל זמן? אין בוראים זמן? שלא כחומר או חלל או אנרגיה, אין אפשרות לראות זמן, לאחוז אותו, בריאה זו איני יכול להבין.

לפני 800 שנה הגיע הרמב''ן לתובנה זו מתוך הנוסח ''יום אחד'' שבתורה. זה בדיוק מה שלימד אותנו איינשטין בחוק תורה היחסיות שלו. הייתה בריאה לא רק של חלל וחומר אלא של הזמן עצמו.


תורת היחסות של איינשטין

אנו בוחנים את היקום וטוענים שהוא בן 15 מיליארד שנה. זוהי תפיסת הזמן שלנו. ומהי אם כן תפיסת הזמן של התנ''ך? כיצד הוא מבין ''זמן''? שמא באופן שונה וזהו הגורם להבדל הגדול. אלברט איינשטין לימדנו שהמפץ הגדול הביא לקיום לא רק חלל וחומר אלא שהזמן היה חלק מן המארג. זמן הוא מימד. זמן מושפע מתפיסתנו שלנו אותו. הדרך בה אנו מבחינים בזמן תלוי במקום בו אנו מצויים וצופים בו. דקה אחת על הירח חולפת מהר יותר מזו שעל כדור הארץ ואילו דקה אחת על השמש חולפת לאט יותר.

הזמן על השמש נמתח כך שאילו הניחו שעון על גביו היה השעון מתקתק לאט יותר. ההפרש קטן אבל ניתן למדידה ואכן נמדד! לו יכולנו להבשיל תפוזים על השמם הם היו מאחרים יותר להבשיל. האם היינו אנו מרגישים בזמן החולף לאט? לא, כיוון שאנו חלק מן המערכת בכל מקום בו נהיה אנו מתואמים עם השעון המקומי.

לו יכולנו להתבונן ממערכת אחת לשניה היינו חשים בזמן באופן שונה. משום ההבדלים במהירות ובכוח המשיכה.

אביא דוגמא: ערב אחד עת הסבנו לארוחת ערב, שאלה ביתי בת ה- 11 איך אני מסוגל לקבל מיליארדי שנים לפי תפיסת המדע עם אלפי שנים בתפיסה המקראית. תשובתי הייתה: דמייני לעצמך כוכב לכת שבו חולפות 3 דקות בעוד שעל כדור הארץ חולפות שנתיים ימים. מקומות כגון אלה נצפו והם קיימים אולם תנאי הקיום בהם קשים ואין אפשרות להגיע אליהם. אולם ניתן לערוך ניסוי מחשבתי: שנתיים ע''ג כדור הארץ = ל- 3 דקות על הפלנטה. ''גדול!'' , אמרה ביתי, '' שלח אותי לפלנטה הזו. משך שלוש דקות אכין שעורי בית לכשאחזור, אין שעורים לשנתיים..''

לא רע, בהנחה שהיא בת 11 בעזבה היא מבלה 3 דקות על כוכב הלכת ואז חוזרת הביתה. ( המסע אינו עורך זמן ) גילה יהיה 11 שנה ו- 3 דקות בעוד חבריה יהיו בני 13 שנה.

לו התבוננה אל כדור הארץ בעודה על כוכב הלכת, הייתה תחושתה כאילו כולנו כאן נעים מאד מהר בעוד שאנו היינו רואים אותה נעה לאט.

מי צודק? האם שנתיים או 3 דקות? התשובה היא גם וגם. שניהם התרחשו באותו זמן. זוהי מורשתו של אלברט איינשטין. ישנם מיליארדי מקומות ביקום שאם יכולנו להניח שעון באחד מהם היה השעון מתקתק כה לאט שמבחינתו, לו יכולנו לשרוד זמן כה רב, היו חולפים 15 מיליארד שנה בעוד שבאותו מקום בו הנחנו את השעון, היו חולפים רק שישה ימים. איש אינו יכול לחלוק על נתון זה.


מסע בזמן והמפץ הגדול.

כיצד כל זאת מסייע לנו לפרש את המקרא? כיוון שהתלמוד והמפרשים טוענים כביכול שששת ימי הבראשית מונים 24 שעות בכל יום.

הבה נבחן זאת באופן מעמיק יותר. המקורות היהודיים המסורתיים אומרים שאין אנו יכולים לדעת מה היה בטרם בראשית. לא ניתן לדעת מה קדם ליקום. במדרש מובאת השאלה מדוע מתחילה התורה באות: ב כיוון שאות זו סגורה בכל צדדיה להוציא צידה הקדמי. אשר על כן אנו מנועים מלדעת מה בא לפני ראשית אלא ממנו ואילך.

הרמב''ן המקובל מרחיב ואומר: אף כי הימים בני 24 שעות כל אחד, הם הכילו ''כל ימות העולם''. כל הגילים וכל הסודות של היקום. הרמב''ן ממשיך ואומר כי לפני היקום לא היה מאומה….אבל אז לפתע הופיעה כל הבריאה כנקודה זעירה. הרמב''ן נותן ממדים לנקודה זו: משהו זעיר כגרגר החרדל.

והוא ממשיך ואומר שזו הייתה הבריאה הפיזית כולה. כל שאר הבריאה הייתה רוחנית. הנפש (נשמת בעלי החיים) והנשמה האנושית. מבחינה פיזית הנקודה הזעירה היא כל מה שהיה. כל השאר היה אלוקים. בנקודה זעירה זו היה החומר הגולמי הנחוץ ליצירת כל השאר. הרמב''ן מתאר חומר זה כ: ''דק מאד אין בו ממש''. וגרגיר זה ללא תוכן כמעט הפך לחומר כפי שאנו מכירים אותו.

הרמב''ן ממשיך וכותב: ''משיש, יתפוס בו זמן''. מרגע שנוצר החומר אחז בו הזמן. ברגע שנקודה אפסית זו החלה להתעבות, להתקרש ולהתמזג החל השעון המקראי את הילוכו.

המדע הוכיח שקיים רק דבר אחד נטול תוכן חומרי שיכול להפוך לחומר והוא האנרגיה. הנוסחה המפורסמת של איינשטיין E=MC2 מגלה לנו שאנרגיה יכולה להשתנות לחומר ומרגע שהשתנתה לחומר מתחיל הזמן לפעום.

הרמב''ן הצהיר הצהרה גאונית. איני יודע אם הכיר את חוקי תורת היחסות, אולם אנו מכירים אותם כעת. אנו מודעים לכך שאנרגיה – קרני אור, גלי רדיו, קרני גמא, קרני X נעים במהירות האור – 300 מיליון מטר בשניה. במהירות זו הזמן עומד מלכת. היקום מזדקן ואילו הזמן מתעורר רק כאשר ישנו חומר. רגע זה ''משיש יתפוס בו זמן'' נמשך כ- 1/100,000 של שניה זמן אפסי אבל זה היה כל הדרוש ליקום להתרחב מ- ''דק מאד אין בו ממש'' למערכת השמש כולה. מרגע זה קיים חומר והזמן שועט קדימה. השעון מתחיל כאן.

העובדה שהמקרא אומר לנו: ''ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד'' באה ללמד אותנו זמן בתפיסה המקראית. איינשטין הוכיח שהזמן משתנה ממקום למקום ביקום וכן שזמן משתנה אף מנקודת מבט לנקודת מבט ביקום. ואילו המקרא מציין: ''ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד''.

עתה, במידה והתורה הייתה רואה את הזמן מימות משה והר סיני – הרבה אחרי תקופתו של אדם, לא היה הכתוב מציין ''יום אחד''. מכיוון שעד מעמד סיני חלפו מיליוני ימים וכיוון שהיו ימים רבים להשוותם ליום האחד היה נאמר היום הראשון.

ביום השני לבריאה, המקרא מציין יום שני וזאת מאחר שהיה כבר יום אחד שניתן להתייחס אליו. נוכל לומר ביום השני ''מה קרה ביום הראשון'' אולם לא נוכל לומר ביום הראשון ''מה קרא ביום הראשון'' מכוון ש-ראשון מרמז שיש מקום להשוואה – סידרה קיימת ולא הייתה סידרה קיימת, יום אחד הוא כל מה שהיה.

גם אם הייתה התורה מתייחסת לזמן מאז תקופתו של אדם הראשון, גם אז הייתה משתמשת במילים ''יום אחד'' כיוון שלפי הצהרתה היו ששה ימי בראשית. התורה אומרת ''יום אחד'' מכוון שהיא מביטה קדימה מבראשית והלאה. מהו גיל היקום? שישה ימים עד לימיו של אדם הראשון.

אנו מתבוננים לאחור בזמן וטוענים כי היקום קיים 15 מיליארד שנה. אבל כל מדען יודע שכאשר הוא אומר: היקום בן 15 מיליארד שנה, יש חלק שני למשפט שלא נאמר: '' היקום בן 15 מיליארד שנה כפי שהוא נראה מנקודת הציון זמן – מרחב בו אנו מצויים. זוהי נקודת ההשקפה היחסית של איינשטין.

נקודת המפתח היא שהתורה מתבוננת קדימה בזמן, מנקודת ציון שונה מאד בזמן-מרחב וזאת כאשר היקום היה קטן. אולם מאז גדל היקום ונפרש. החלל התרחב והתרחבות זו שינתה לחלוטין את תפיסת הזמן.

נסו לחזור בדמיונכם מיליארדי שנים לאחור לתחילתו של הזמן. בנקודה בו התממש הזמן קיימת כבר קהילה אינטליגנטית (דמיוני ביותר…) לקהילה זו יש מכשיר לייזר והם עומדים לשגר פרץ קרני אור. כל שניה פעימת אור, שניה פעימה וכו' ומיליארדי שנה אחרי-כן מרחק רב בקו הזמן, אנו כאן על כדור הארץ מחזיקים אנטנה לוויינית וקולטים את פעימות האור. וכל פעימה מכילה מידע האומר: '' אנו שולחים לכם פעימת אור כל שניה''. (ניתן להעביר מידע באמצעות קרני אור ע''י סיבים אופטיים). חולפת שניה ופעימה שניה נשלחת.

אור עובר מאה מיליון מטר בשניה אחת, כך שבתחילה מפרידות בין הפעימות 300 מיליון מטר. הן עוברות בחלל משך מיליארדי שנים והן עומדות להגיע לכדור הארץ מיליארדי שנה לאחר שילוחן. אולם האם היקום עומד במקומו? לא, היקום מתפשט וזה אומר שהיקום מתרחב לחלל הריק סביבו. אולם ישנו רק היקום אין חלל סביבו אם כן היקום מתרחב ע''י כך שהחלל בו ''נמתח''. כך שהפעימות האור עורכות מסע בין מיליארדי שנה ובמקביל היקום מתפשט והחלל נמתח ומה קורה להן? החלל ביניהן נמתח אף הוא כך שהמרחק ביניהן גדל. מיליארדי שנה אחר כך כאשר מגיעה הפעימה הראשונה אנו קוראים ''וואו, פעימה!'' והמידע המוטבע בה אומר: ''אנו שולחים פעימה כל שניה…'' אנו מכנסים את חברינו ומצפים לפעימה הבאה האם היא תגיע שניה לאחר מכן? לא. שנה? אולי מיליארד שנה. מכוון שבהתייחס למשך הזמן בה עברה פעימת האור תקבע כמות ההתרחבות של היקום. זהו חקר היקום (קוסמולוגיה) התקני.


15 מיליארד או שישה ימים?

כיום, אנו מביטים על הזמן נע לאחור. אנו רואים 15 מיליארד שנים. בהתבוננות קדימה מנקודת הזמן בה היקום היה קטן מאד- מיליארדי פעם קטן יותר, אומרת התורה שישה ימים. האמת ששני הגרסאות עשויות להיות נכונות.

המרגש בשנים האחרונות בחקר היקום הנו שיש לנו עתה את הידע לקבוע את היחסיות בין נקודת הזמן מבראשית יחסית לנקודת הזמן כיום. אין זה מדע בדיוני יותר, כל אחד מתריסר ספרי פיסיקה
מביא מספר זהה. היחס הכללי בין נקודת זמן נתונה בסביבות ההתחלה לבין נקודת זמן כיום הנו מיליון מיליונים לאמור 1,000,000,000,000 אם כך כאשר צופה מבראשית מתבונן קדימה בזמן ואומר: ''אני שולח לכם פעימה של אור כל שניה,'' האם אנו נראה פעימות אלו כל שניה? לא. אנו נחזה בפעימות הללו כל מיליון מיליונים של שניה. כיוון שזהו אפקט התפשטות היקום.

התורה אינה אומרת כל שניה. היא מזכירה: שישה ימים. אם היה נאמר בתורה: מידע נשלח משך שישה ימים האם היינו מקבלים אינפורמציה זו כשישה ימים? לא , היינו מקבלים מידע זה כמיליון מיליונים של ימים מכוון שנקודת מבטה של התורה מבראשית קדימה בזמן.

שישה מיליוני מיליונים ימים הוא מספר מעניין. כמה זה יהיה בשנים? לחלק ב- 365 והתוצאה היא
16 מיליארד שנים. בקרבת הערכת הזמן העכשווית. ניחוש לא רע מלפני 3000 שנים.

הדרך בה שתי תוצאות אלה מתאימות הנה יוצאת מן הכלל. איני מדבר כאיש דת, אני קובע עובדה מדעית. לא אני שלפתי מספרים אלה מתוך הכובע. אשר על כן הובלתי את ההסבר לאט מאד כך שתוכלו לעקוב אחריו שלב אחר שלב.

עתה נוכל לצעוד צעד נוסף קדימה. הבה נבחן את התפתחות הזמן, יום אחר יום, בהתבסס על גורם ההתרחבות. בכל פעם שהיקום מכפיל עצמו תחושת הזמן נחלקת בשנים. כאשר היה היקום קטן מימדים היה כופל עצמו במהירות רבה. אולם ככל שהיקום גדל, זמן ההכפלה הפך ארוך יותר.
שיעור התפשטות זה מצוטט בספר: ''The principle of Physical Cosmology '' ספר לימוד נפוץ ברחבי העולם.


המסקנות המתבקשות הן כדלקמן:

• היום התנכי הראשון נמשך 24 שעות מנקודת הזמן ההתחלתי אולם אורכו מבחינת נקודת הזמן שלנו הוא 8 מיליארד שנים.

• היום השני נמשך 24 שעות בתפיסה המקראית ולתפיסתנו מחצית מן היום הראשון לאמור:4 מיליארד שנים.

• היום השלישי אף הוא מחצית מקודמו 2 מיליארד שנים.

• היום הרביעי מיליארד שנה.

• היום החמישי חצי מיליארד שנה.

• היום השישי רבע מיליארד שנה

כאשר מחברים את סך השנים מקבלים את גילו של היקום: 15.75 מיליארד שנה. מספר זהה לזה
של חקר היקום המודרני. האם זהו מקרה בלבד?

אולם ישנו דבר נוסף, המקרא מדקדק ומציין מה נברא בכל אחד מן הימים. עתה תוכלו להתבונן
אל חקר היקום, חקר המאובנים, ארכיאולוגיה ולבחון את ההיסטוריה של העולם ולבדוק שמא
הם מתאימים יום אחר יום. ואציע לכם רמז: הם מתאימים כך שיעבירו צמרמורת בעמוד השדרה שלכם.

חח תודה

פשש תודה

תודה

אחי חזק!!!!!!!!!! כול הכבוד על ההשקעה!!!