קצת מתולדות חייו של הרה"ג אליעזר מנחם שך זצוק"ל F2H הורדה ישירה מילים צלצול פלייבק רמיקס יוטיוב

גדול, עצום ורב

למרות שפעת הספרים שהופיעו מאז הסתלקותו של מרן הגרא''מ שך זצ''ל הספר שהוציא השבוע נכדו הרב אשר ברגמן על תולדות חייו מיוחד בגלויים שבו * הוא מציג לראשונה את יריעת החיים של הגדול שבענקים הנמתחת מערש הולדתו ועד לפרישתו לחיי עולם הבא * למעלה ממאה שנים הציב סולם שראשו הגיע השמימה וגם סערות הימים וגעשות הארץ לא הצליחו * מתי הרגיש מרן זצ''ל כמי שנרדם לפני ליל הסדר והפסיד את כל מצות הלילה? * איזה ''נס הצלה'' היה נוהג לציין מידי שנה ביום הכפורים? * 'ארבע כנפות' קבל את הזכויות הבלעדיות לפרסם פרק מהספר העוסק בהולדתו ובילדותו של מרן הגרא''מ שך זצ''ל ובו גם הפתרון לשאלות על מספר שני ימי חייו ועל שמותיו * מיוחד






ספר חדש על תולדות חייו של מרן הגרא''מ שך זצ''ל פותר את תעלומת שנת לידתו והוספת השם מנחם לשמו




ביום חמישי בשבת, י''ט בחדש טבת שנת תרנ''ח שרתה השמחה במעונה של משפחת שך בוויאבוילניק. בן רביעי נולד במזל טוב ויקרא שמו בישראל 'אלעזר מן'. 'אלעזר מנ’ע', כינוהו בני המשפחה בחיבה.

לימים, בימי בחרותו, התברר לו מתוך עיונו בספרי ההלכה העוסקים בכתיבת השמות בגיטין, שהשם 'מן' הינו כנוי לשם 'מנחם' – 'מנחם דמתקרי מן'. הוא הוסיף לשמו גם את השם מנחם.

בסוף החדש בו הפציעה שמשו של הילד, שקעה בארץ ישראל שמשו של מרן עמוד האש התורה והמסורה רבינו יהושע לייב דיסקין זצ''ל. לימים ראו בכך רבים סימנא מילתא לדברי חז''ל 'עד שלא שקעה שמשו של עלי, זרחה שמשו של שמואל הרמתי'.

זמן קצר לאחר שנולד מרן, פקד חולי אנוש את האם היולדת. היא נקלעה לסכנת חיים והיה הכרח לפנותה לבית החולים. אולם בוואבוילניק לא היה קיים בית חולים. ליוצאי העיירה זכורה רק מרפאה בבעלותו של רופא נכרי, שיהודי העיירה הדירו את רגליהם ממנה מסבה לא ידועה.

מצבה של היולדת החל להתדרדר והיא הגיעה עד שערי מות. כפות המאזנים החלו להיטלטל בתנודות חדות בין חיים ומות. יותר אי אפשר היה להשתהות. בני המשפחה העבירוה בבהילות לבית חולים שבעיר מרוחקת. החשש לחייה גבר. קרובים וידידים שפכו צקון לחש, התחננו לבורא עולם שישלח רפואתו ליולדת. בבית שבוואבוילניק נותר עולל רך, שאך עתה בא לאויר העולם ללא משען ומשענה, ללא יד רכה של אם אומנת ומגדלת, ללא כתף סומכת. לא היה מי שיאכיל אותו ויטפל בו לא היה מי שינענע את העריסה וירדים, לא היתה יד רכה ומלטפת כדי להרגיע. נעדר מהבית חומה של אמא. הלב שפועם בקצב של דאגה ואחריות, נאבק באותה שעה על חייו. גם ידם של הסב והסבתא, היתה קצרה מהושיע את התינוק המורעב. קול בכיו קרע לבבות.

אלעזר מנ’ע הרך הנולד נלקח לביתו של רב העיירה, שם היתה לו הרבנית לאומנת. היא היתה לו לאם, האכילה אותו, גידלה וטיפחה.

עריסתו של אלעזר מנ’ע עמדה בחדר למודו של הרב. אזניו הקטנות קלטו את ניגון הלמוד המשתפך והמתנגן, בחינת מה שאמרו בירושלמי אודות רבי יהושע בן חנניה: 'זוכר אני שהיתה אמו מולכת עריסתו לבית הכנסת בשביל שיתדבקו אזניו בדברי תורה'. כבר בעריסה ספגו אוזניו קולות של תורה, צלילים של הלכה ונעימה של תפילה משתפכת.
היתה זו רינה של תורה, שעתידה להיות לו שירת חיים.

סביב עגלת התינוק

''שערי דמעה לא ננעלו''. התפלות והדמעות שנשפכו להחלמתה של האם הצעירה, נענו. אחר שהחלימה ושבה לאיתנה, קבלה בחזרה לידיה את אוצרה הקטן המסולא מפז. מאותו יום ואילך, השקיעה את כל נשמתה הטהורה בחינוכו של אלעזר מנ’ע ובהכוונתו אל המסילה העולה בית קל. בנענעה את עריסתו היתה מפזמת באזניו את שיר הערש האידשאי, רווי החום והתחינה:

ארום מיין אלעזר מניעים ועינאלע / שמייט א וויסע צינאלע / די צינאלע איז גיפארין האנדלען / ברענגען ראזיינקעס מיט מאנדלען / ראזנקעס מיט מאנדלען איז א נוט סחורה / אבער תורה איז די בעסטע סחורה / ראזייזנקעס און מאנדלען איז זייער זיס / אלעזר מניע ועט ואקסן גיזונט און פריש.

(על יד העגלה של אלעזר מנ’ע, עומדת כבשה לבנה, הכבשה נסעה לסחור, להביא צימוקים ושקדים, צימוקים ושקדים הם סחורה טובה, אבל התורה היא הסחורה הטובה ביותר, צימוקים ושקדים הם מאד מתוקים, אלעזר מנ’ע יגדל בריא ורענן)

משחר ילדותו חינכה האם הצדקנית את בנה ליראת שמים, משום כך הטמיעה בנשמתו הקפדה יתרה על כסוי הראש. מגיל רך כיסתה האם את ראש הילד ב'קסקט', התחליף הזול למגבעת שליוה את הנער הליטאי העני עד הגיעו לגיל שמונה עשרה.

גם בעת שנתו היתה מצמידה לראשו את הקסקט רחב המימדים ובעל המצחיה, כדי שלא ישמט. גם את ה'טלית קטן' לא היה מוריד מעליו בשנתו. מבנהו הבולט של הקסקט טרד את מנוחת השינה של הילד, מידי התהפך על יצועו איים הקסקט להשמט והילד התעורר בבעתה לשוב ולהדקו על ראשו. כך הפך כסוי הראש לחלק בלתי נפרד מהילד. פעם, סיפר שלימים כשהתעורר משנתו, הבחין שהקסקט נשמט מראשו. הוא פרץ בבכי תמרורים מרוב עגמת נפש. כל כך היה מושרש בהכרתו ענין כסוי הראש.

עם בקר היתה האם מעוררת את הילד הרך משנתו בדחילו ורחימו לבל יאחר את קריאת שמע בזמנה המוקדם, כפי שיטת ה'מגן אברהם'. זה היה עבורו 'סוף זמן' קריאת שמע! הזמן המאוחר יותר פשוט לא היה קיים בתודעה. כך השרישה בקרבו באופן מוחשי את קביעת חז''ל: ''מעוות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להמנות – זה מי שביטל קריאת שמע של ערבית וקריאת שמע של שחרית''. פעם אחת, אחרה האם להעיר את בנה. כתוצאה מכך אחר אלעזר מנ’ע בן התשע, את זמן קריאת שמע על פי המג''א והוא נאלץ לקוראה בזמן המאוחר כשיטת הגר''א. הילד בכה על כך בכי תמרורים משך שעה ארוכה. גם כמאה שנה לאחר אותו ארוע זכר את הטעם המריר: ''חשתי, תיאר, באותה הרגשה קשה המלווה את מי שנרדם לפני ליל הסדר והפסיד את כל מצות הלילה המקודש''

החטיפה וההצלה

באותן שנות ילדות אירע לאלעזר מנ’ע נס גדול. ליל יום הכפורים, האמא, ישבה כדרכה בשנים קודמות בעזרת הנשים, מתכוננת לשהות שם החל מתפילת כל נדרי ועד לסיום תפילת נעילה שלמחרת. גם האב, ר' עזריאל, עמד בתפילה, שקוע בצקון לחש לפני בורא עולם. הוא לא שיער בדעתו, מה מתרחש עם בנו יקירו באותן דקות: אלעזר מנ’ע בן החמש, צעד לבדו ברחובותיה-סמטאותיה של העיירה וואבוילניק, בדרכו לבית הכנסת. הרחוב היה ריק מאדם כמעט. יהודים, בכל אופן, לא נראו בו הכל שהו בהיכלי בתי הכנסת שבעיירה.

במרחק מה משם, בין דוכני השוק המקומי, התנהל מסחר ער של נכרים. ואז נשמע רשרוש גלגלי כרכרה. הידיעה שבתי היהודים ריקים מיושביהם בגלל הימצאותם בבתי הכנסת, גרמה לבני בליעל לחרוש רע ולנסות להוציא לפועל את מזימתם הנוראה. עין זוממת רע הביטה ממרומי העגלה לעבר הילד הצועד לבדו ברחוב.

קבוצת צוענים מרוטי בגדים ורעי מראה מהרו לרדת מעגלתם ולטול את הילד בזרועותיהם החסונות. הילד ניסה להתנגד, ידיו התנופפו באויר ורגליו רקעו. יד חסונה שחסמה את הפה הקטן, כלאה את הזעקה שבקשה להמלט מגרונו בקריאת עזרה נואשת. הללו בקשו לחטפו. לטול אותו עמהם. הסוסים החלו לשעוט בסמטאות וואבוילניק השקטה, כשהם מותירים מאחוריהם עקבות גלגלים שנחרצו באדמה.

כמה מבנות העיירה עמדו אז בחלון ביתן, צפו אל הרחוב הריק ובנס השגיחו במתרחש. הן החלו רודפות אחרי העגלה, תוך כדי שהן מרימות קול זעקות חמס. קולות קורעי לב, מלאו את הרחוב השקט והתערבלו בקול בכיו של הילד. הצוענים החוטפים נבהלו ומהרו להשליך את הילד ארצה, שמלאכי מרום חופפו עליו, מפני כל פגיעה פיזית ומפני אסון רוחני. אך בנס לא נחבט ונפגע במהלך אותו 'חילוץ'.

במוצאי יום הכפורים היה מרן זצ''ל מציין את נס הצלתו בהתרוממות נפש ותוך כדי חלוקת משקה שתיית 'לחיים' בהודאה על המלטו ממות ובעיקר, על ההצלה הרוחנית. היתה אותו שעה 'עת רצון' אצלו לפעול ישועות ולהעניק ברכות ורבים אשר ידעו זאת, נצלו שעת הכושר ונושעו בסייעתא דשמיא.

זכותה של אמא

במשך כל שנות הילדות שיננה האם באזני בנה יקירה את דברי התנא באבות: 'דע, אלעזר מנ’ע יקירי, ''אין מלוין לו לאדם לא כסף ולא זהב, אלא מצוות ומעשים טובים. זכור נא חמדת לבבי, כי טוב סחרה מכל סחורה''. הדברים ששוננו באוזניו שוב ושוב, טפטפו אל תוך מחו והפכו בתודעתו לאבני יסוד. המילים שיצאו מן הלב, נכנסו אל תוך לבו ונטעו באישיותו את הנבטים שמהם צמח בעתיד אותו אילן רב פארות.

'יראת החטא' ששתלה בו האם פעלה את פעולתה על הילד, יראה זו היתה מלווה בזהירות מירבית שלא לפגוע בזולת. פעם התעורר בעיניו ספק כלשהו ביחס לכשרותה של הביצה המטוגנת שהגישה לו אמו. המדובר היה בסלסול וחומרא שבקש לנהוג. הוא המתין לרגע שבו לא תבחין האם במעשיו רק אז השליך את החביתה מבעד לחלון. הוא אפילו לא רצה להסב את תשומת לבה, כדי שלא תחלש דעתה של האם שטרחה והכינה עבורו את ארוחתו.

בהזדמנות אחרת הבחינו בו אחיו כשהוא, באצבעותיו הקטנות, חופר בלהט בור כדי ל'קבור' בו כלי שנטרף. זאת בלא שהאם תבחין בכך ולא תפגע. כך לעתים תכופות נתודעו אחיו ואחיותיו להנהגות מיוחדות של אחיהם הצעיר אשר 'בוצין בוצין מקטפיה ידיע'. היתה זו מסילת דרך של יראה שלובת זרוע עם זהירות מופלגת בבין אדם לחברו ונקיות המדות.

כל חייו זכר מרן זצ''ל לאמו את חסד נעוריו וזקף לזכותה ולזכות הדמעות ששפכה למענו את כל אשר לו. שלי ושלכם, שלה הוא.

לימים, כאשר נשא מדברותיו באסיפות מחנכים והורים, שינן באזניהם, כי עתיד ילדיהם תלוי ועומד במדת 'כל הנשמה' אשר ישקיעו בחינוכם. ומידי דברו על כך, היה קול הערכתו לאמו מדבר מתוך גרונו:

הרי כל רבותיו של עם ישראל לדורותיו, עמד להם זכות מיוחדת להיות מה שהם היו. נקח לדוגמא את רש''י הקדוש, שהפך למורה האומה בה''א הידיעה הודות לפירושיו על תורה שבכתב ותורה שבעל פה, אין לך אדם מישראל שאיננו תלמידו, כי בלא פירוש רש''י לא היינו מסוגלים לפתוח פה אף בפסוק אחד מן החומש. והנה אין מי שיאמר כי דוקא רש''י הוא גדול מכולם. הרי הוא מתקופת הראשונים.
ואם כן, כל שכן שרבותיו וקודמיו היו גדולי עולם ובכל זאת אנו רואים שדוקא הוא ולא אחר, זכה להיות רבן של ישראל בכל הדורות עד ביאת המשיח.
למה זכה? זהו מהדברים המכוסים ולא נדרוש במופלא מאתנו. אפשר בגלל זכות מיוחדת משל עצמו ויתכן שבזכות אמו הצדקנית ותפילותיה..

משנשאל פעם על ידי תלמיד – איך זוכים לבנים גדולים? השיב: ''על ידי אמא גדולה''!

אותה 'אמא גדולה' של מרן זצ''ל אכן השקיעה רבות בחנוך בנה אלעזר מנ’ע, כשעמו יחדיו היתה מתעסקת ומתייגעת בחנוך שאר שמונת ילדיה: אברהם יצחק, שרגא פייבל, ישראל מאיר הגדולים מאלעזר מנ’ע – והנייא, פייגא עטל, גיטל רבקה והתאומים אשר ואסתר – הצעירים מאלעזר מנ’ע.

זכו אותם הורים תמימי דרך, למה שלא זכו גדולים וטובים. אי שם בירכתי ארץ, בפנה עלובה שבליטא, הניחו את אבן הפנה לתורתו ולדרכו של דור שלם שצעד לאור אשר הפציע מביתם הדל.
''אשרי תמימי דרך ההולכים.. ''





http://www.shofar.net/site/ARDetile.asp?id=8085

תודה

תודהההה