ג'ו עמר ז"ל, נולד בעיירה סטאט במרוקו.
בשנת תשט"ז (1956) עלה לישראל, כשהוא כבר זמר בעל ותק במולדתו והתיישב במושב יד רמב"ם. תוך זמן קצר הפכו רבים משיריו ללהיטי ענק. הלהיט הראשון של עמר בישראל היה השיר "ישמח משה" כשאחריו באו רבים אחרים, בהם "שיר השיכור", "שלום לבן דודי", "האסיר" ו"ברצלונה".
עמר נחשב לזמר הראשון שהשמיע שירי-קודש יהודית-מרוקנית בישראל, ולראשון שהכניס את הצליל האנדלוסי לישראל, כמו כן גם היה הזמר המזרחי הראשון שהשמיע מחאה חברתית כנגד הממסד האשכנזי במדינת ישראל. במחאה על התנהגות המשטרה באירועי ואדי סאליב כתב את "שיר השיכור" ובו השורה: "הוי שוטרים, שומרים, כילאו נא אותי, חיים כאלה, עד אנה אסבול". בשירו "האסיר" ביטא את הגעגועים למולדת (מרוקו) במילים: "נגני לי, נגני גיטרה, נגני זמר מארצי". בשיר "לשכת עבודה" כתב: "הלכתי לשכת עבודה; אמר לי מאיפה אתה; אמרתי לו ממרוקו; אמר לי תצא מפה...הלכתי לשכת עבודה; אמר לי מאיפה אתה; אמרתי לו מפולניה; תכנס בבקשה".
בתש"ל (1970) התיישב עמר בניו יורק, ומשם עבר ללוס אנג'לס. הוא נחשב בזמנו לאחד מבכירי החזנים בעולם, והעביר סדנאות חזנות בארצות הברית ובאירופה.
באמצע שנות השמונים חזר לארץ וניסה להקים מרכז ללימודי חזנות. הוא הקליט פרסומת לקפה טורקי של עלית על פי המנגינה של להיטו "שיר השיכור" והפרסומת שודרה רבות ברדיו. הופיע במספר הופעות עם התזמורת האנדלוסית הישראלית, אך בסופו של דבר לא הצליח להיקלט בארץ וחזר לארצות הברית. במערכת הבחירות של שנת תשמ"ו (1986) תרם את קולו לזמריר של ש"ס באמצעות השיר "אשורר שירה".
בשנת תש"ס (2000), לאחר מות רעייתו ריימונד, חזר לישראל. לאחר שובו לישראל, לקה באירוע מוחי שריתק אותו לכיסא גלגלים ולאחר מכן לקה במחלת פרקינסון, איבד את צלילות קולו והפסיק לשיר.
במהלך תשס"א (2001), הסתיימה הפקתו ועריכתו של סרט שמטרתו הייתה לתעד את סיפור חייו דרך מסע שורשים, במרוקו ובארץ, בהשתדלותו של איש התקשורת והיוצר שאול מייזליש. מייזליש גם ערך את הספר ג'ו עמר, אני ושירי, שהוא מעין ביוגרפיה של האיש ופועלו המוזיקלי והליטורגי.
זמרים רבים ביצעו משיריו, בהם זוהר ארגוב שהושפע ממנו רבות והיה אף הנהג שלו בתחילת דרכו, אייל גולן, ישי לוי ואורן חן.
ג'ו עמר ז"ל נפטר ב-ג' בתמוז תשס"ט (26 ביוני 2009) בניו יורק בגיל 79.
