תחילת הקריירה המקצועית של רונן עניא לוותה בהד תקשורתי ענק.
כשפרץ לשוק המוסיקה בשנת 96' זכה עניא לסופרלטיבים ולחיבוק חם ואוהב מכלי התקשורת.
הביקורת הכתירה אותו כ"דבר הבא" עוד בשלבים הראשוניים של הוצאת סינגלים בלבד.
אלבום הבכורה שלו "נוגע ופוגע" הצליח לסקרן רבים מאנשי התעשייה הים תיכונית, אולם לא הצליח לרגש את הקהל.
האלבום נחל כישלון מסחרי, ועורר אכזבה עצומה כשהתברר כי מדובר בהבטחה שלא מצליחה לקיים.
לרונן עניא היו את כל הנתונים להצליח - הוא עבד עם מיטב היוצרים והנגנים, חברת "בן מוש" שעמדה מאחוריו, השקיעה בו את מירב האמצעים, אפילו יחסי הציבור היו טובים, אבל משהו היה חסר בחיבור שלו עם הקהל.
לעניא היו מספר שירים טובים וקליטים, אבל כנראה שהקהל הים תיכוני לא השתכנע.
עניא, שהגיע לעבודה על נוגע ופוגע היישר משהות ארוכה באוסטרליה, היה אנונימי עבור הקהל המקומי.
העובדה שהוא לא הכיר את השטח בו ניסה לפעול הייתה, כנראה, בעוכריו.
האלבום השני שלו, שיצא שנתיים לאחר מכן ושנקרא דרך הלב (98'), נעשה גם הוא תוך שיתוף פעולה עם טובי היוצרים והנגנים.
הפעם ניסה עניא לדבר אל הקהל הים תיכוני. אם באלבומו הקודם הוא שיריו ביטאו אמירה אישית, הרי שבדרך הלב הוא כיוון לרחבת הריקודים.
הוא חבר לנחום עושרי שהופקד על הניהול המוסיקלי, וכתב שירים יותר מסחריים, כמו "את מדליקה" ו"הבית הישן".
אבל גם זה לא הלך. דרך הלב אמנם הצליח הרבה יותר מנוגע ופוגע, ו"הבית הישן" היה להיט לא קטן, אבל עניא עדיין לא הצליח לחדור ללב הקהל.
אפילו סרט התעודה שליווה אותו בעבודתו על האלבום, וששודר בערוץ הראשון, וחתימת חוזה עם המפיק חיים סלוצקי - לא הצליחו להביא את עניא אל ההצלחה.
ב-2001 הוציא עניא את אלבומו השלישי בראש אחר עם בן מוש. היה זה אלבום שכולו מחרוזות של שירים מוכרים בעיבודים קצת שונים.
עניא סבר כי אין מנוס, וכי אחרי שני אלבומי איכות של שירים מקוריים, הדרך להגיע אל לב הקהל היא "אלבום חפלה" שכולו חידושים ומחרוזות.
כך זכו השירים "ילד מזדקן" של להקת כוורת, "שיר סתיו" של אריק לביא ועוד, למקצבי רגאי המלווים בגיטרה האגדית של משה בן מוש.
התוצאה: כישלון נוסף. לזכות אלבום זה יאמר כי הוא הגדיל את הביקוש להופעותיו של עניא.
